וסת הגוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביהדות, וֶסֶת הגוף הוא כינוי להרגשות גופניות שאשה עלולה להרגיש בזמן הווסת החודשי או בסמיכות אליו. חלק מוסתות הגוף מהוות סימן לראיית הדם המתקרבת, וחלקן מהוות סיבה לבוא הדם. לדעת הרמב"ם[1] גם שינויים במצב הרוח ועייפות יכולים להיחשב לוסת הגוף.

אשה המרגישה אותה הרגשה במשך שלוש פעמים רצופות - קובעת וסת לאותה ההרגשה. המשמעות העיקרית לכך היא שכשתרגיש האישה שוב הרגשה זו על בעלה לפרוש מקיום יחסי אישות עימה עד חלוף הווסת, מחשש להגעת המחזור החודשי האוסר אותם בקיום יחסי אישות מהתורה. אין לבלבל בין הרגשות אלה, שמשמעותן שעל האשה לחשוש להגעת הוסת בעקבותיהן, לבין הרגשת פתיחת המקור, המגדירה את האשה כנידה מדין תורה[2].

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לדין וסתות הגוף מופיע במשנה במסכת נדה:

כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה. ואלו הן הוסתות: מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן. וכל שקבעה לה שלשה פעמים - הרי זה וסת

על מקרים אלו מוסיפה הגמרא[3] ארבעה מקרים נוספים: ראשה כבד עליה, איבריה כבדים עליה, רותתת, וגוסה.

פרט למקרים אלו, המסווגים בעגה ההלכתית כ'וסת הפיהוק' הגמרא מביאה מקרה נוסף שלגביו נחלקו הראשונים האם ניתן לראותו כקטגוריית משנה של 'וסתות הגוף' או שמא מדובר בסוג של 'וסת אונס'- אשה שרואה דם לאחר אכילת דברים חריפים.[3]

מדיני הוסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת שפיהוק או אחת התופעות הדומות לו ייחשב כסימן מקדים/סיבה לבוא הוסת, כתבו הפוסקים שלא די בהופעה חד פעמית של התופעה במשך שלוש פעמים (לדוגמה פיהוק אחד במשך שלוש פעמים כשלאחר כל פעם שפיהקה ראתה דם), אלא בכל פעם ופעם ישנה דרישה שהתופעה תופיע באופן חריג- למשל שהתופעה תתמשך לזמן ארוך[4] או שתגיע במשך כמה פעמים[5].

נחלקו הפוסקים האם ההרגשות המובאות בגמרא הן דוגמאות[6] לוסתות גוף, וממילא כל הרגשה גופנית חריגה המגיעה לפני הופעת הדם תיחשב לוסת הגוף, או שמא המקרים המוזכרים בגמרא בלבד גורמים לקביעת וסת[7].

וסת מורכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר וסת הגוף נקבע יחד עם וסת הימים (לדוגמה כאשר אשה פיהקה שלוש פעמים בראש חודש ואז ראתה דם) הדבר נקרא 'וסת מורכב'.

לאחר הופעת הרגשה גופנית יחד עם דם נידה פעם אחת, על האשה לחשוש הן שמא תקבע וסת הימים, והן שמא תקבע וסת לאותה הרגשה. לכן, אם פיהקה וראתה דם עליה לחשוש שמא תראה דם בכל אחד מהמקרים הבאים[8]-

1. באותו תאריך בחודש הבא ('וסת החודש')

2. ביום שלושים לראייתה ('עונה בינונית')

3. לאחר אותו מספר ימים שעבר מראייתה הקודמת לראייתה הנוכחית ('וסת ההפלגה')

4. כשתרגיש את ההרגשה הגופנית שהרגישה עם ראיית הדם ('וסת הגוף')

במקרה שאשה קבעה וסת מורכב (כלומר, ראתה שלוש פעמים דם לאחר הרגשה גופנית במרווחים הנחשבים לקובעים וסת מבחינה הלכתית) היא איננה צריכה לחשוש להופעת הוסת אלא אם כן ההרגשה הגופנית הגיעה ביום שנקבע לה[9]. (לדוגמה אם אשה פיהקה וראתה דם בראש חודש תשרי, ראש חודש חשוון, וראש חודש כסליו, היא צריכה לחשוש שמא תראה דם בראש חודש טבת אם פיהקה בו, אך לא אם לא פיהקה בו, וכן אם פיהקה בכט' כסליו אינה צריכה לחשוש שמא יגיע בו הוסת)

וסת הגוף בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדע המודרני מכיר בתופעה של הרגשה גופנית הנלווית להגעת הווסת, אם כי הדעות חלוקות באשר לפירוש חלק מן ההרגשות המופיעות בגמרא ולהיותן קשורות להגעת הוסת.

כיום נהוג לחלק סימנים הקשורים להופעת הוסת לשני סוגים:

  • דיסמנוריאה (Dysmenorrhea)- כאבים בבטן או בגב המופיעים בזמן הדימום ואליהם עשויים להתלוות כאבי ראש, הקאות ובחילות.
  • תסמונת קדם וסתית (PMS- Premenstrual Syndrome)- סימפטומים המופיעים כשבוע עד עשרה ימים לפני המחזור.

טובה גנזל ודינה צימרמן[10] וכן זאב וחנה ספראי[11][12]ניסו לזהות את התסמינים המופיעים בגמרא על פי מחקרים עדכניים על סימנים הקשורים להופעת הוסת:

כמו כן, זיהו גנזל וצימרמן במחקרים את התסמינים הנפשיים המופיעים בפירוש המשנה לרמב"ם[1]- דיכאון, חרדה, ועייפות.

נוסף לתסמינים אלו, ישנם תסמינים הקיימים בימינו אך אינם מוזכרים בגמרא כלל. הבולט שבהם הוא כאבי הגב, שנחשב לאחד התסמינים השכיחים, אך ישנן בימינו גם נשים המדווחות על טשטוש בראייה ובעיות עור- תסמינים נוספים שלא הוזכרו בגמרא.[10]

זאב וחנה ספראי[15] הציעו לפרש את הפערים בין התסמינים המופיעים בגמרא לבין התסמינים המוכרים לנו כיום כהגזמה הנובעת מדמוניזציה של האשה המוכרת לנו מתרבויות אחרות בימי קדם.

דעת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רבים מהאחרונים[16], לשיטת הרמב"ם הרגשת וסת הגוף היא ההרגשה המחילה על האשה את טומאת הנידה בשעה שרואה דם. וזאת על פי דברי הרמב"ם:

יש אשה שיש לה וסת ויש אשה שאין לה וסת, אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם ואין לה יום קבוע לראייתה, וזהו שיש לה וסת היא שיש לה יום קבוע, או מכ' יום לכ' יום, או מכ"ד יום לכ"ד יום, או פחות או יותר. וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה...

אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו, ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ח הלכות א-ב; פרק ט הלכה א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 פירוש המשנה לרמב"ם ט ח
  2. ^ על אף שהרמב"ם מזהה בין השתיים, רוב הפוסקים חולקים וסוברים שמדובר בשני דברים נפרדים.
  3. ^ 1 2 נדה סג ב
  4. ^ תוספות נדה סג א ד"ה מעטשת
  5. ^ תוספות הרא"ש נדה סג א ד"ה מפהק
  6. ^ כך משמע מהרמב"ם איסורי ביאה ח ב
  7. ^ שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן פ
  8. ^ שולחן ערוך יורה דעה קפט כא וסדרי טהרה שם כח
  9. ^ שולחן ערוך יורה דעה קפט יט
  10. ^ 1 2 טובה גנזל ודינה צימרמן, וסת הגוף- היבט הלכתי ורפואי, תחומין כ
  11. ^ זאב וחנה ספראי, משנת ארץ ישראל- מסכת נידה, אלון שבות: תבונות, 2019, עמ' 463-464
  12. ^ הכרך למסכת נידה נכתב יחד עם ד"ר דניאל רוזנק
  13. ^ בפירוש מילה זו נחלקו הפרשנים, האפשרויות השונות שהעלו גנזל וצימרמן תואמות לאפשרויות פרשנות שונות
  14. ^ בפרשנות זו הלכו גנזל וצימרמן על פי הבנתן את שיטת הרז"ה, לפיה הדבר הגורם לדימום באכילת דברים חריפים אינו האכילה עצמה אלא התאווה לאכול
  15. ^ זאב וחנה ספראי, משנת ארץ ישראל- מסכת נידה, אלון שבות: תבונות, 2019, עמ' 577
  16. ^ בהם: צמח צדק יורה דעה סימן צז, ה; ציץ אליעזר חלק ו, סימן כא, ועוד רבים.


Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.