ועדה מיוחדת לבעיית העובדים הזרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הוועדה המיוחדת לבחינת בעיית העובדים הזרים היא ועדה בכנסת אשר הוקמה על מנת לבחון את סוגיית העובדים הזרים בישראל. הוועדה הוקמה לראשונה על פי החלטת הכנסת ה-14, בפברואר 1998, כוועדה מיוחדת לשנה אחת. תוקף כהונתה הוארך עד סוף כהונתה של הכנסת ה-14. עם תחילת עבודת הכנסת ה-15, הוקמה הוועדה שוב וזאת נוכח ממדי העסקת העובדים הזרים בישראל, והבעיות הנובעות ממחסור בכוח-אדם ובשל הסגר המתמשך על הרשות הפלסטינית. בנוסף גדלה מאוד תשומת הלב הציבורית לתופעה זו.[1]

לאחר שפעלה במשך 6 כנסות, בכנסת העשרים הוחלט שלא להקים מחדש את הוועדה, ובמקומה הוקמה הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור.

יושבי ראש הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

[2]

  • בחינת התופעה רחבת ההיקף של העובדים הזרים בישראל.
  • פיקוח על העסקת עובדים זרים.
  • תנאי עבודתם של העובדים הזרים לרבות שכר, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות והתנהגות המעסיקים.
  • התנהלות הממשלה ביחס להעסקת עובדים זרים, עבודת משטרת ההגירה וטיפול בבעיות הקשורות להיתרי העסקה לעובדים.
  • השפעת העובדים הזרים על שוק העבודה והתעסוקה בישראל.
  • הבחנה שבין עובדים זרים שהם חיוניים למטרות סיעוד וכו' לבין עובדים זרים שאפשר להחליפם בעובדים ישראלים.
  • דרכי ההתנהגות ביחס לעובדים זרים בעת החזרתם לארצות מולדתם.
  • חקיקה שנוגעת לעובדים זרים

רקע לבעיית העובדים הזרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עובדים זרים בישראל

הגדרת עובד זר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובד זר בנגב,2007

עובד זר או מהגר עבודה הוא אדם העובר למדינה אחרת, שאינו אזרח או תושב בה, על מנת למצוא פרנסה. לעיתים מדובר בהגירה שבסופה התאזרחות במדינה האחרת, ולעיתים זו הגירה למספר שנים מוגבל, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד ושל משפחתו בארץ המוצא. בישראל הפכו העובדים הזרים לגורם משמעותי החל מתחילת שנות התשעים של המאה שעברה.

מרבית המדינות במערב מספקות אשרות שהיה חוקיות וזמניות למספר מוגבל של מהגרי עבודה בהתאם לצרכיהן, על מנת למלא מחסור בכוח עבודה במגזרי תעסוקה אשר אינם אטרקטיביים עבור אזרחיה המקומיים, בעיקר בשל השכר הנמוך אך גם בשל רתיעה תרבותית מעבודות מסוימות. בנוסף לכך, אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה במרבית ערי המערב שוהים ועובדים בהן ללא אשרות חוקיות. מדינות שונות נוקטות בגישות שונות כלפי מהגרי העבודה חסרי אשרות חוקיות (המתועדים והבלתי-מתועדים) אשר חיים במרחב הריבוני שלהן: החל ממדיניות – מוצהרת בלבד או מעשית - של גירוש (למשל בספרד ובישראל), וכלה בשיתוף פעולה עם מהגרי העבודה, ארגוניהם ומנהיגיהם על מנת לשפר את תנאי חייהם כפי שנעשה בהולנד ובשוודיה.

אשרות חוקיות לעובדים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובד זר מוגדר בחוק עובדים זרים כ"עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". הגדרה זו מורכבת משני יסודות: היותו של האדם "זר", והיותו "עובד" – כלומר אדם המבצע עבודה כלשהי בישראל, להבדיל מאדם המבקר בארץ שלא למטרת עבודה. עובד זר זקוק להיתר עבודה ואשרת עבודה מתאימה המוטבעת בדרכונו. מדובר בשני סוגי אישורים, שההליכים לקבלתם הם ארוכים ומורכבים משמעותית מהליך להנפקת אשרת תייר. מבקר עסקי צפוי לגירוש מישראל אם ביצע עבודה כלשהי בישראל בלא שניתן היתר להעסקתו ובלא שהוא מחזיק באשרת עבודה מסוג ב-1, אף אם הוא נכנס לישראל באשרת תייר תקפה.

מדינת ישראל החלה להעניק אשרות שהייה ועבודה למהגרים זרים החל משנת 1989, על מנת שישמשו כוח עבודה משני שיחליף את העובדים הפלסטינים שעבדו לפני והפסיקו לעבוד עקב הסגרים שהוטלו באופן תכוף בעקבות האינתיפאדה. לאור מדיניות חדשה של הממשלה, בעקבות הסכמי אוסלו, הוחרפו ההגבלות על כניסתם של פלסטינים לתחומי הקו הירוק, ובמקומם החלו להגיע מהגרי עבודה מארצות שונות, בעיקר: רומניה, תאילנד, סין, מערב אפריקה, דרום אמריקה והפיליפינים. מהגרי עבודה אלו החלו להוות כוח עבודה עיקרי בבינוי, חקלאות, משק בית וסיעוד.

מספר אשרות שהייה והעסקה הניתנות למהגרי עבודה באופן רשמי על ידי המדינה משתנה משנה לשנה, בהתאם לצורכי המדינה. אשרות אלה תקפות לתקופה מוגבלת, והן ניתנו בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 וחוק שירות התעסוקה – סעיף 35א. על פי חוק הכניסה לישראל, שר הפנים הוא בעל הסמכות למתן אשרות כניסה ורישיונות שהייה לעובדים. על פי חוק שירות התעסוקה, עובדים זרים – כפי שמהגרי העבודה מוגדרים בחוק – מחויבים גם בהיתר מטעם שירות התעסוקה במשרד העבודה. על כן, ההיתרים ניתנו, עד להקמתה של מנהלת ההגירה, על ידי שתי ועדות בשירות התעסוקה אשר כללו נציגים של משרד הפנים, החקלאות, הבינוי והשיכון ותמ"ס וכן משקיף מטעם התאחדות הקבלנים והבונים, תנועת המושבים או התאחדות התעשיינים. תוקף ההיתרים כפוף לאישור של מינהל האוכלוסין במשרד הפנים והם ניתנים למעסיק ולא לעובד עצמו.

קשה לאמוד במדויק את מספר מהגרי העבודה בישראל, בעיקר מכיוון שלא כולם מתועדים ומאושרים כחוק. בשנת 1990 שהו בישראל כ-16,000 מהגרי עבודה כאשר 25% מהם לא חוקיים. בשנת 1996 מספרם נאמד בכ-65,000 מהגרי עבודה כאשר 45% מהם לא חוקיים. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסוף שנת 2000 שהו בישראל 240,000 מהגרי עבודה. בסוף שנת 2001 שהו בישראל 240,000 (מתוכם 150,000 שהו יותר משנה), כאשר בסוף שנת 2002 הייתה שנת השיא: 250,000 מהגרי עבודה כאשר רובם לא חוקיים. בסוף שנת 2003 ניכרה מגמת ירידה ומספרם עומד על כ-189,000 (104,000 מתוכם לא חוקיים). על פי הנתונים שפרסם בנק ישראל, ברבעון השלישי של 2004 שהו בישראל כ-238 אלף. ההסבר לקפיצה במספר מהגרי עבודה ניתנת להסבר במתודולוגיה שונה מזו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בסוף שנת 2006 שהו בארץ 102,000 עובדים זרים חוקיים ו-84 אלף לא חוקיים. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עוד עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטיסטיקה שבסוף שנת 2001 הגיע מספר הזרים הלא-חוקיים לשיא של 139 אלף, לאחר שבשנים 1995–2000 נכנסו למעלה מ-95% מהעובדים הזרים לישראל באמצעות אשרת תייר. עד שנת 2005 ירד מספרם של העובדים הלא-חוקיים ל-80 אלף, ואילו בשנת 2006 עלה מספרם ב-5% ל-84 אלף.[3]

מהגרי עבודה בלתי מתועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה בישראל שוהים בה ללא היתרים. רובם נכנסו לארץ באשרת תייר, וממשיכים לשהות ולעבוד בה גם לאחר פקיעת תוקפה. כמו כן, קיימות גם קבוצות קטנות יותר של מהגרי עבודה שנשארו בארץ לצורך עבודה, גם לאחר שפג תוקף ההיתר החוקי שלהם. רק מיעוט קטן מקרב מהגרי העבודה בישראל הגיעו לארץ ללא כל אשרה (היתר עבודה או אשרת תייר), על ידי פריצת הגבולות. קשה להעריך את מספר מהגרי העבודה אשר שוהים בארץ ללא אשרות חוקיות, אך על פי ההערכות השונות, שהיו מעודכנות עד להקמת מנהלת ההגירה, שהו בישראל בין 60,000 ובין 200,000. חלקם הגדול של מהגרי העבודה אשר שהו בארץ ללא אשרה היו, ככל הנראה, אפריקאים.

חוק "עובדים זרים" משנת 1991 (תיקון בשנת 1995) מגדיר את הקנסות למעסיקים של 'עובדים זרים' ללא היתר, ואת צו גירושם של המהגרים עצמם. עד שנת 2002 מהגרים אלה אותרו על ידי המשטרה והמחלקה לאכיפת חוקי עבודה של משרד העבודה והרווחה, וצווי הגירוש הוצאו על ידי משרד הפנים. ב-23 ביולי 2002 הוגש לאישור הממשלה דו"ח מטעם 'הוועדה הבין-משרדית בנושא עובדים זרים' שהמליץ על הקמת רשות הגירה שתרכז את מתן אישורי הכניסה לעובדים, תיירים וסטודנטים. בין ההמלצות של הוועדה נאמר כי רצוי להקטין את מכסת האשרות החוקיות, וכן לגרש עד שנת 2005 מאה אלף מהגרי עבודה השוהים בישראל ללא אשרות. חודש לאחר מכן, הכריז ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, על יעד של גירוש 50,000 מהגרים בלתי-מתועדים עד סוף שנת 2003. לטובת המשימה הוקמה 'מנהלת ההגירה', והוקצה עבורה כוח מיוחד של 400 שוטרים ממשטרת ישראל, וכן תקציב של 200 מיליון שקל. מאז הקמת מנהלת ההגירה ב-2003 מספר מהגרי העבודה הבלתי-מתועדים פחת באופן משמעותי. עד נובמבר 2005 גורשו או עזבו מרצונם כ-145,000 מהגרים, על פי נתוני מנהלת ההגירה בסוף שנת 2006 שהו בארץ 102 אלף עובדים זרים חוקיים ו-84 אלף לא חוקיים. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

גופים העוסקים בבעיית העובדים הזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלת ההגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוגוסט 2002 הודיע ראש הממשלה אריאל שרון כי תוקם מנהלת ההגירה אשר תהווה בסיס להקמת רשות הגירה. המנהלת תאגד בתוכה שלושה גופים עיקריים העוסקים בנושא האכיפה של חוקי הכניסה והעסקה בישראל: משרד העבודה והרווחה, משרד הפנים ומשטרת ישראל. משימתה של המנהלת הוא צמצום מספר השוהים הבלתי חוקיים. משימת המנהלת תכוון מודיעין ותטפל בכל העבירות הפוגעות בעובד החוקי והלא חוקי בתחומיים: הפלילים, בחוקי העבודה ובחוק הכניסה לישראל, וכן בעבירות חמורות כמרמה הונאה וזיוף.[4]

מסיל"ה- מרכז סיוע לעובדים הזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסיל"ה

בתל אביב-יפו חיים כ-30,000 עובדים זרים. בין העובדים הזרים לבין הממסד קיים יחס של חשדנות, הגורם להסתייגות של הקהילה הזרה מהממסד. העובדים הזרים מקבלים שירותי בריאות, רווחה וחינוך חלקיים בלבד וסובלים ממצוקה חברתית וכלכלית ומבעיות דיור קשות. רבים מילדי העובדים סובלים מעזובה, מהזנחה ומחסכים ארוכי טווח קשים, האופייניים לאוכלוסייה חלשה ומודרת. רובם של העובדים הזרים השתקעו בשכונות הדרומיות של העיר ושינו לחלוטין את המרקם החברתי והאורבני של אזורים שלמים.

לנוכח תמונת המצב הזו פועלת מסיל"ה מתוקף הנחות היסוד הבאות:

  • לכל בני האדם זכויות אוניברסליות לקבל שירותים לסיפוק צרכים בסיסיים.
  • הימצאותם של מהגרי העבודה בעיר תל אביב-יפו בהיקפים מסוימים היא תופעה קבועה ובלתי מתחלפת.
  • חייה של הקהילה הזרה משפיעים בצורה מהותית על אופיה, דמותה והתפתחותה של העיר תל אביב-יפו.
  • מניעת התפתחותה של פשיעה ועבריינות בקרב הדור השני (תופעה שכיחה בקרב אוכלוסיות מהגרים).

עיריית תל אביב-יפו החליטה שלא לעמוד עוד מנגד ולאטום אוזניה בפני מצוקת העובדים הזרים והאוכלוסייה הוותיקה הבאה עמה במגע ולכן, ביולי 1999, הוחלט על הקמת מסיל"ה - מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה.[5]

משרד התמ"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה פועלת מכוח חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א, 1991. היחידה עוסקת במתן היתרי העסקה למעבידים המבקשים להעסיק עובדים זרים ואחראית על אכיפת הוראות חוק עובדים זרים וחוקי העבודה השונים החלים על המעביד.
היתרי העסקה ניתנים בהתאם למכסת ההקצאות לכל ענף, הנקבעות על ידי הממשלה ועל פי הקריטריונים שנקבעו לכל ענף וענף: סיעוד, בניין, תעשייה, שירותים ומלונאות.

האכיפה נעשית על ידי מפקחי האגף לאכיפת חוקי עבודה המבצעים ביקורות יזומות באתרי העבודה או על סמך תלונות המוגשות על ידי אזרחים באמצעות טלמסר ועל סמך תלונות העובדים הזרים.
אם נמצא שבוצעה עבירה לכאורה מוטלים על המעביד קנסות מנהליים או מוגשות נגדו תביעות פליליות לבתי הדין לעבודה.[6]

ועדת השרים בנושא עובדים זרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה מסמיכה את ועדות השרים לעסוק ולהחליט בנושאים שונים, ובכך לייעל את עבודתה. החלטת ועדת שרים מקבלת תוקף של החלטת ממשלה אם כעבור שבועיים מיום הפצתה לשרים, לא בחר אף שר להגיש עליה ערר. הממשלה רשאית להקים ועדה בכל תחום שהיא מוצאת לנכון. עם זאת, ישנן מספר ועדות שקיומן מחויב על פי חוק. בכל ועדה חברים מספר שרים ואחד מהם מוגדר כיושב ראש הוועדה. סמכויותיו בישיבות דומות לאלו של ראש הממשלה בישיבות הממשלה והוא זה שקובע את מועד התכנסות הוועדה ואת הנושאים שעל סדר יומה.

ועדת השרים בנושא עובדים זרים בישראל פועלת מאז אוגוסט 1996 בהרכבים שונים, כששר התעשייה, המסחר והתעסוקה, שר העבודה והרווחה או שר הפנים עומד בראש הוועדה.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]