ועדת אגרנט (היועץ המשפטי לממשלה)

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (ובשמה הנפוץ, ועדת אגרנט, על שם העומד בראשה) הייתה ועדה מיוחדת שהוקמה בשנת 1962 לשם הבהרת סמכויותיו ומעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה הוקמה בעקבות מחלוקת חריפה שהתגלעה בין היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר לשר המשפטים דב יוסף באשר לחלוקת הסמכויות ביניהם. הוועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט ניתחה בהרחבה את סמכויות היועץ המשפטי ואת היחס בין תפקידו לתפקיד שר המשפטים ולממשלה. מסקנות הוועדה אומצו בהחלטת ממשלה ונודעה להן השפעה משמעותית על עיצוב תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה גם עשרות שנים לאחר הגשת מסקנותיה[1].

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא ייחודי לישראל, ואין לו מקבילה בדמוקרטיות אחרות.[דרוש מקור] ההסבר המקובל למצב זה הוא תהליך היווצרותו של התפקיד שלא היה מתוכנן, והעובדה שסמכויותיו ומעמדו התעצבו עם השנים[2].

לקראת הקמת מדינת ישראל הוטל על חיים כהן ושבתאי רוזן להכין תוכנית למערכת המשפט של המדינה. על פי התוכנית שגיבשו השניים, סמכויותיו של ה-Attorney General (מונח שתורגם באופן לא מדויק ל'יועץ משפטי לממשלה'), היועץ המשפטי שהיה כפוף לנציב העליון כשאר פקידי הקבינט הקטן, יועברו לידי שר המשפטים, תחתיו יכהן מנהל כללי. המסמך הוסיף: "שני במעלה יהיה היועץ המשפטי אשר ינהל את מחלקת החוק", מחלקה אשר תעסוק בענייני חקיקה, ו"השלישי במעלה יהיה התובע הכללי, אשר ינהל את התביעה הכללית"[3]. אולם פקודת סדרי השלטון והמשפט שנחקקה מיד לאחר קום המדינה וקבעה את העברת סמכויות הנציב העליון לידי הממשלה לא התייחסה לסמכויות שהיו בידי ה-Attorney general[4]. השמטה זאת הביאה במשך השנים לאי בהירות בחלוקת הסמכויות בין שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.

בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון שסבר כי שר המשפטים יוכל להעניק ייעוץ משפטי לממשלה בעצמו וכי רק את התביעה יש להכפיף לפרקליט המדינה, פעל שר המשפטים הראשון פנחס רוזן ליצירת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה כתפקיד נפרד משר המשפטים, אך כפוף לו. העימותים על סמכויות היועץ המשפטי ומעמדו החלו כבר בתקופת כהונתו של היועץ הראשון, יעקב שמשון שפירא, אשר שימש במקביל גם בתפקיד מנכ"ל משרד המשפטים. בן-גוריון סירב להיענות לדרישתו להשתתף בישיבות הממשלה, וגם דרישתו לאפשר לו להגיש הצעות חוק ולנאום מעל בימת הכנסת נדחתה. עם זאת, בתקופתו של שפירא ניתנו סמכויות התביעה ליועץ המשפטי לממשלה, בשונה מהתוכנית המקורית שהוצגה לעיל, אך לשר המשפטים נשמרה הזכות לחזור וליטול את הסמכויות האלה[5].

מינוי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקת בישיבת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת כהונתה של ממשלת ישראל העשירית, התגלעו מחלוקות בין שר המשפטים דב יוסף ליועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר באשר לחלוקת הסמכויות ביניהם, בעיקר בתחום התביעה. המחלוקת הגיעה לשיאה בוויכוח בין השניים בישיבת הממשלה בט"ו בסיון תשכ"ב, (17.06.1962). האוזנר ביקש שהממשלה תשמע את דעותיהם המנוגדות ותקבל החלטה בסוגיה, אך הבהיר כי ההחלטה תחייב את הממשלה ולא אותו עצמו. לעומתו הציע יוסף כי הממשלה תמנה ועדת משפטנים שתחווה את דעתה בנידון. שני הצדדים הציגו את עמדתם: האוזנר סבר כי הוא נהנה מעצמאות בהחלטותיו בתחום הפלילי ואינו כפוף להנחיות שר המשפטים. בנוסף הביע את דעתו כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה מדריכה את הממשלה בענייני החוק. לעומתו סבר יוסף כי היועץ המשפטי לממשלה כפוף להנחיות שר המשפטים, הנושא באחריות מיניסטריאלית על החלטותיו ואשר בכוחו ליטול לעצמו את סמכויותיו בכל עת. כמו כן סבר כי אף שיש לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בשאלות משפטיות, מבחינה מעשית אין הממשלה חייבת לפעול לפי דעתו. לאחר שהושמעו הדעות השונות, החליטה הממשלה על פי הצעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא להכריע בעניין מיד, ולמנות ועדת משפטנים מיוחדת שתחווה את דעתה בשאלות המשפטיות שבמחלוקת. כן הוחלט שהרכב הוועדה ייקבע במשותף על ידי שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה[6].

הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יושב ראש הוועדה השופט שמעון אגרנט
חבר הוועדה השופט צבי ברנזון

שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט מונה לעמוד בראש הוועדה, ולצידו עמיתו מבית המשפט העליון השופט צבי ברנזון ועורך הדין אברהם לוין[7].

השאלות שהעבירה הממשלה לחוות דעתה של הוועדה היו:

    1. מהי סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לגבי עררים, עיכוב הליכים משפטיים והעמדת עבריינים למשפט?
    2. היש לו בעניין זה סמכות בלעדית?
    3. החייב או צריך הוא להתייעץ עם שר המשפטים על כך, בייחוד בעניינים שיש להם ערך ביטחוני מדיני או ציבורי?
  2. כששר המשפטים אינו מקבל את דעת היועץ המשפטי לממשלה - היכול הוא ליטול לעצמו את הסמכות לגבי עררים, עיכוב הליכים משפטיים והעמדת עבריינים למשפט?
  3. אם דברי שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה בישיבת הממשלה הנ"ל סותרים זה את זה - מהו הנכון מבחינת החוק הקיים?[8]

הממשלה צירפה לשאלותיה את פרוטוקול ישיבת הממשלה בה הציגו שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה את עמדותיהם בנושא. השניים גם העבירו לוועדה תזכירים בהם הוסיפו נימוקים להשקפותיהם השונות וצירפו להן אסמכתאות משפטיות. הוועדה ציינה שהיא הביעה את דעתה בנוגע לדין הקיים ולא הרצוי, וכן שיש לראות בכל הלכה שפסק בית המשפט העליון הנוגעת לאחת משאלות הממשלה, את הפירוש הקובע של החוק עד שלא נקבעה הלכה אחרת[9].

מסקנות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוועדה סקרה את הוראות החוק המסדירות את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בהליכים פליליים ומנתה שלוש סמכויות כאלה, אותם כללה בסמכות כללית "להחליט בשאלה, אם יש מקום להניע את הזרוע השיפוטית להעניש אדם פלוני על אשר עשה עבירה מסוימת"[10].
  • בתשובה לשאלת הסמכות הבלעדית של היועץ קבעה הוועדה כי על היועץ להיות "בן חורין ועצמאי בשיקוליו והחלטותיו" במילוי תפקידו בתחום העונשין. היועץ אינו כפוף להנחיות שר המשפטים בשאלות כאלה ואף לא למדיניות כללית של משרד המשפטים. הוא רשאי לבחור לאמץ את מדיניות המשרד, אך בכל שאלה פרטנית ההחלטה היא שלו בלבד על פי שיקול דעתו. בשאלה זו הסתמכה הוועדה גם על פסיקות של בית המשפט העליון, וציינה כי היא נמנעה מלהתייחס להשגותיו של שר המשפטים על הלכות אלה, על פי ההנחה שהציגה לעיל כי פסיקות בית המשפט העליון מהוות את הפרשנות המוסמכת לדין[11].
  • בנוגע לשאלת חובת ההתייעצות של היועץ המשפטי לממשלה עם שר המשפטים קבעה הוועדה כי מחובתו להתייעץ עמו, מזמן לזמן, על דרך פעולתו הכללית בתחום העונשין. כמו כן ציינה הוועדה חובה מיוחדת להיוועץ עם שר המשפטים, ולעיתים עם הממשלה כולה, במקרים בהם עשויה להיות לפעולתו של היועץ משמעות ביטחונית, מדינית או ציבורית. עם זאת קבעה הוועדה כי במקרה של מחלוקת בין היועץ המשפטי לשר או לממשלה בשאלות אלה, נתונה ההכרעה הסופית בידי היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה המליצה כי התייעצות של היועץ המשפטי עם שר אחר (למשל שר הביטחון) בעניין הנוגע לתחום אחריותו של השר, תיעשה רק לאחר תיאום של היועץ עם שר המשפטים. כמו כן קבעה הוועדה כי על היועץ להגיש לשר המשפטים דין וחשבון קבוע על פעילותו בתחום העונשין, כדי שהשר יוכל לקיים את חובתו לפקח על פעולות היועץ המשפטי לממשלה ולשאת באחריות מיניסטריאלית כלפי הכנסת על פעולות היועץ[12].
  • בתשובה לשאלה 2 השיבה הוועדה כי שר המשפטים רשאי ליטול לעצמו את סמכויותיו העיקריות של היועץ המשפטי לממשלה אם אינו מרוצה מתפקודו, בהתאם להוראה הכללית לפיה כל שר רשאי ליטול לעצמו סמכויות של פקיד הנובעות מחוק שבתחום אחריותו של השר[13]. הוועדה ציינה כי ישנם קשיים בהגעה למסקנה זו, אך נימקה את הכרעתה בלשונו הברורה של החוק וכן בעובדה שבשאלה זו הסכימו הן שר המשפטים והן היועץ המשפטי לממשלה. עם זאת ציינה הוועדה כי סמכות זו אינה מלמדת על כפיפותו של היועץ המשפטי לממשלה לשר המשפטים, וכי סמכותו היא בלעדית כל עוד לא נטל אותה ממנו שר המשפטים[14].
  • בתשובה לשאלה השלישית סברה הוועדה כי:
אם כי אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה, כי בדרך-כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של "היועץ המשפטי לממשלה", ואשר יש לו ההכשרה של שופט בית-המשפט העליון, כאל חוות-דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול-דעתה שלה ... באשר ליתר הרשויות, השייכות לזרוע המבצעת במדינה, סבורים אנו, כי לא יכול להיות ספק בדבר כי מחובתן לראות את חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כמדריכה בשאלות חוק ומשפט[15].

אימוץ המסקנות ופרשנותן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסקנות הוועדה הובאו בישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1962. בישיבה נכח היועץ המשפטי לממשלה האוזנר שציין כי "לבו שלם" עם כל המלצות הוועדה. הוא ביקש להדגיש ביחס לשאלת תוקפה של חוות דעתו של היועץ כי ”מעולם לא התיימרתי להכתיב לממשלה פסקים או לקבוע בשבילה את דרכה” וציין כי עמדה כזו היא "מגוחכת". היועץ תמך בהצעת ראש הממשלה שהממשלה תאמץ את המלצות הוועדה. שר המשפטים יוסף הבהיר כי אינו מסכים עם מסקנות הוועדה.

הממשלה החליטה לקבל את חוות דעתה של הוועדה, כפי שניסח ראש הממשלה את מסקנותיה המעשיות, במענה לחמש שאלות:

  • ליועץ המשפטי לממשלה (להלן - היועץ) יש הסמכות לדון ולהכריע בעררים, בעיכוב הליכים משפטיים (כל עוד לא ניתן פסק דין) ובהעמדת עבריינים למשפט.
  • בבואו למלא תפקידו בתחום העונשין - היועץ הוא בן חורין ועצמאי בשיקוליו ובהחלטותיו.
  • העניינים הנ"ל חייב היועץ המשפטי להתייעץ עם שר המשפטים (להלן - השר) ולפעמים גם עם הממשלה, הייחוד בעניינים שיש להם גם משמעות ביטחונית, מדינית או ציבורית. היועץ אינו מחויב לקבל דעת השר או הממשלה, אלא מכריע לפי שיקול דעתו. היועץ חייב למסור לשר מזמן לזמן, ובכל מקרה שיידרש על ידי השר, דין וחשבון על פעולתו.
  • כשהשר אינו מקבל דעת היועץ - הוא יכול לקחת לעצמו הסמכות לגבי עררים, עיכוב הליכים משפטיים והעמדת עבריינים למשפט בחוקים שבתחום סמכותו. משנטל השר לעצמו סמכות זו אין עוד היועץ יכול להשתמש בסמכותו לאותו עניין; אבל אין השר יכול לפעול אז על ידי היועץ - אלא בעצמו או על ידי פקידיו.
  • אין, לדעת הוועדה, הוראה מפורשת בחוק אם "חוות דעת היועץ בענייני חוק ומשפט מדריכה את הממשלה כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת", אבל בדרך כלל על הממשלה להתייחס לחוות דעת משפטית של היועץ כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים, עם זאת רשאית הממשלה להחלט כיצד עליה לפעול לפי שיקול דעתה היא[16].

המחלוקת בדבר "הייעוץ המחייב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שקטעים ממסקנות הוועדה פורסמו בעיתונות על רקע העימות הציבורי בין שר המשפטים ליועץ המשפטי[17], חוות הדעת של הוועדה, ובפרט החלק שעוסק בתפקיד הלא-פלילי של היועץ, לא זכו לדיון ציבורי ומשפטי בתקופה הסמוכה להגשתה[18]. המחלוקות על פרשנות מסקנות הוועדה פרצו רק עשורים לאחר הגשתן, והן התמקדו דווקא בחלק הלא פלילי של תפקיד היועץ ביחס לתשובתה האחרונה של הוועדה לגבי שאלת תוקפה של חוות דעת היועץ ביחס לממשלה.

ב-1986, על רקע פרשת קו 300 שטרם נחשפה אז לציבור, העביר היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר הרצאה בה תיאר את סמכותו ותפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. את טענתו לפיה הממשלה מחויבת לפעול על פי חוות דעת משפטית של היועץ המשפטי לממשלה, סמך זמיר בין השאר על דו"ח ועדת אגרנט:

כלל ראשון שגם הוא מצא ביטוי בדו"ח ועדת אגרנט ולאחר מכן אף נתחזק, אומר שחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בשאלה משפטית משקפת, מבחינת הממשלה את המצב המשפטי. כיוון שמקובל על הכל כי הממשלה צריכה לנהוג על פי החוק, יוצא שהממשלה צריכה לנהוג, בכל הנוגע להיבט המשפטי, על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה...
כלל זה מתחזק על ידי כלל שני הקובע כי הייצוג של המדינה בבתי המשפט מופקד כולו בידי היועץ המשפטי לממשלה בלבד. מכאן שאם רשות ממשלתית הייתה מסרבת לפעול על-פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה לא היה מי שיגן על עמדתה בבית המשפט[19].

עם זאת, בדברים שכתב ב-1993 הכיר זמיר בכך שחוות הדעת של הוועדה כנראה שונה מעמדתו בנושא. כעורכו של "ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי", פרסם זמיר לראשונה את הדו"ח במלואו והתייחס למסקנות הוועדה ב"הערת העורך". הוא הגדיר את עמדת הוועדה בשאלת תוקף הייעוץ כ"פושרת" וסבר כי "משמעות הדברים, בהקשר בו נאמרו, אינה ברורה לגמרי." הוא גם תמה על ההבחנה שעשתה הוועדה בין הממשלה לבין יתר הרשויות המנהליות של הרשות המבצעת. לדעתו של זמיר, מכל מקום, חלו בעניין זה התפתחויות כך שסמכותו של היועץ אינה מסויגת עוד כפי שראתה אותה הוועדה[20].

לעומת זאת, בפסק הדין ב'בג"ץ פנחסי' קבע השופט אהרן ברק והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר כי העמדה שהציג היועץ המשפטי לממשלה בפני בית המשפט, אף שהייתה מנוגדת לעמדתו של ראש הממשלה יצחק רבין, היא 'עמדת ראש הממשלה האמיתית', שכן במקרה של מחלוקת "על היועץ המשפטי לממשלה לייצג לפנינו את ראש הממשלה על-פי תפישתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה", זאת מכיוון ש"היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת. ... השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962)..."[21]. הקביעה ספגה ביקורת מהשופט בדימוס חיים כהן[22] ששימש בעצמו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מהשופטת מרים בן פורת ומהיועץ המשפטי לממשלה הראשון שמונה לאחר דו"ח ועדת אגרנט, משה בן זאב. בן פורת ובן זאב ביקרו גם את הסתמכותו של ברק על ועדת אגרנט ושללו אותה[23][24]. לאחר פרישתו הסביר אהרן ברק כי לדעתו "בדוח ועדת אגרנט הטיפול בהיבט המחייב הוא קצת דו-משמעי או מעומעם, מעורפל." וכי יש לפרש את מסקנת הוועדה בדבר יכולתה של הממשלה לפעול בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כמתייחסים רק למישור האזרחי, אך בתחום המשפט הציבורי דעתו של היועץ מחייבת[25].

בשאלה האם קביעותיו של ברק במסגרת בג"ץ פנחסי הן הלכה מחייבת או שהן בגדר הערת אגב בלבד, נטושה מחלוקת בין המשפטנים[26]. לפי שופט העליון (ולפני כן היועץ המשפטי לממשלה) מני מזוז, בדעת רוב ,"שאלת העמדה שתוצג בשם המדינה נגזרת מההלכה לפיה היועמ”ש הוא הפרשן המוסמך של החוק עבור הרשות המבצעת, וחוות דעתו המשפטית מחייבת את כל זרועותיה של הרשות המבצעת".[27] עמדה זאת חזרה בכמה פסקי דין[28]. עם זאת, בנובמבר 2018, התירו השופטים ניל הנדל, דוד מינץ ואלכס שטיין לשר המדע אופיר אקוניס לייצג את עצמו בבג"ץ שהוגש נגד החלטתו שלא לאשר מינוי, חרף התנגדות היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהחליט לתמוך בעמדת העותרים והתנגד לייצוג משפטי או עצמאי של עמדת המשיב[29]. זאת באופן חריג[30]. בית המשפט העליון קבע וציין שוב ב-2021 כי "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת"[31].

פרופסור רות גביזון ביקרה את ההסתמכות של מצדדי גישת 'הייעוץ המחייב' על ועדת אגרנט וקבעה כי "עולה מן האמור כי ועדת אגרנט לא זו בלבד שלא נתנה תמיכה לכללים שדובר בהם, אלא אף שללה אותם במפורש"[32]. ביקורת דומה מתח גם שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן[33]. גביזון חזרה על עמדתה זו במאמר שכתבה יחד עם ד"ר איתן לבונטין. במאמרם ציינו כי מסקנת הוועדה מנוגדת במספר נקודות לגישת הייעוץ המחייב, גישה הנסמכת על ההנחה כי דבר היועץ הוא החוק, אשר לו מחויבת הממשלה לציית. 1. הוועדה שאלה האם חוות דעתו של היועץ מחייבת אך השיבה רק שהיא "משקפת את החוק הקיים". 2. על גבי זה ציינה הוועדה כי הממשלה רשאית לסטות מעמדת היועץ לפי שיקול דעתה. 3. בשונה מגישת הייעוץ המחייב הגורסת כי חובת לממשלה חובת ציות ליועץ מטעמים של שלטון החוק, הוועדה נימקה את ההסתמכות הרגילה של הממשלה על דעת היועץ בטעמים של "הסדר הטוב במדינה". 4. אפילו לגבי שאר רשויות קבעה הוועדה רק כי מחובתן לראות את עמדת היועץ כ"מדריכה" אך לא קבעה כי היא מחייבת[34].

פרופסור מרדכי קרמניצר טען כי מה שוועדת אגרנט קבעה ביחס לייעוץ לממשלה הוא שבמקום בו היועץ המשפטי לממשלה מציג אפשרויות פרשניות שונות והוא מעדיף פרשנות משפטית אחת, הממשלה רשאית לא לקבל את עצתו לגבי אותה עמדה פרשנית ולבחור אחרת שהיא בעינה במסגרת החוק[35].

ועדת שמגר (שכלל גם את רות גביזון) לבחינת אופן מינויו של היועץ המשפטי לממשלה עמדה על ההבחנה של ועדת אגרנט בין סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ביחס לרשויות המנהליות לעומת סמכותו ביחס לממשלה, אשר לה שמורה הזכות לפעול כנגד חוות דעת היועץ. הוועדה ציינה במסקנותיה כי

לא ראינו לחלוק על ההבחנות האמורות הנשענות על הגדרתה של האחריות הממלכתית הכוללת אשר בה נושאת הממשלה[36].

בהמלצותיה, וועדת שמגר דנה בסוגיית הייצוג בבתי המשפט במקרה של מחלוקת בין היועץ המשפטי לממשלה לבין רשות שלטונית. היא הפרידה בין מקרה הלוקה באי חוקיות ברורה וגלויה לבין מקרה, שבו אפשר לפרש את המקרה בדרכים שונות. לדעת הוועדה, אם המקרה נתון לפרשנויות, יהיה ניתן להציג בפני בית המשפט את הפרשנויות שונות. לפי הוועדה במקרים שבהם אין מדובר באי חוקיות ברורה וגלויה מן הנכון שהרשות הממלכתית החולקת על דעתו תהיה מיוצגת בנפרד על ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי. הוועדה הדגישה כי עקרון החוקיות והסדר הטוב מחייבים כי מקרים של ייצוג נפרד יהיו נדירים, כדי שלא יפגעו הוודאות המשפטית ואמון הציבור ביועץ המשפטי לממשלה.

בפסק הדין בבג"ץ 'יואל לביא נגד ראש הממשלה' משנת 2008 הזכירה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש את עמדתן של ועדת אגרנט וועדת שמגר לפיה הסמכות המחייבת של חוות-דעת היועץ חלה ביחס לרשויות המנהליות אך לא ביחס לממשלה. היא ציינה כי עמדה זו שונה מהעמדה שנפסקה בבית המשפט[37].

לפי פסיקת בית המשפט העליון, כל עוד לא הכריע בית המשפט אחרת "חוות-דעת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה משפטית משקפת, מבחינת הממשלה, את המצב המשפטי הקיים והמצוי"[38][39].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה", בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי, עורך: יצחק זמיר, 1993, עמ' 421–450

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו, 1998. עמ' 36
  2. ^ רות גביזון, היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות, בכתב העת פלילים ה, ספטמבר 1996, עמ' 28
  3. ^ יחיאל גוטמן, היועץ המשפטי נגד הממשלה, הוצאת עידנים, 1981, עמ' 39-40
  4. ^ יחיאל גוטמן, היועץ המשפטי נגד הממשלה, הוצאת עידנים, 1981, עמ' 45
  5. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושִברה, ידיעות ספרים, עמ' 54-55.
    רות גביזון, היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות, בכתב העת פלילים ה, ספטמבר 1996, עמ' 55
  6. ^ פרוטוקול ישיבת הממשלה באתר ארכיון המדינה
  7. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושברה, ידיעות ספרים, עמ' 55-56
  8. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 421-422.
    תיק מסמכים: ועדת שמגר לעניין בחירת היועץ המשפטי לממשלה - חומרי רקע, מתוך אוסף רות גביזון, באתר ארכיון המדינה, עמ' 9 לתיק המסמכים.
  9. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 421–422
  10. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 422-423
  11. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 423-433
  12. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 433-436
  13. ^ סעיף 1 לפקודת סדרי השלטון והמשפט (הוראות נוספות) תש"ח 1948
  14. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 436-441
  15. ^ דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בתוך ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (1993), עמ' 448
    דו"ח ועדת המשפטנים בתוך תיק מסמכים: ועדת שמגר לעניין בחירת היועץ המשפטי לממשלה - חומרי רקע, מתוך אוסף רות גביזון, באתר ארכיון המדינה, עמ' 36 בתיק המסמכים.
  16. ^ פרוטוקול ישיבת הממשלה באתר ארכיון המדינה
  17. ^ פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 21.10.1962. סעיף 10 לסדר היום.
  18. ^ איתן לבונטין, אמת מדומה ואמת כהויתה: יובל לדוח ועדת אגרנט, ספר לבונטין, עמ' 132
  19. ^ הרצאתו של זמיר התפרסמה לאחר מכן כמאמר: היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון עיוני משפט יא, תשמו, עמ' 417-418
  20. ^ יצחק זמיר, ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי, עמ' 419
  21. ^ בג"ץ 4287/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, 1993, פיסקה 42 לחוו"ד השופט ברק. עמ' 473
  22. ^ חיים ה' כהן, כשרותם של משרתי ציבור, משפט וממשל ב', תשנ"ד
  23. ^ * איתן לבונטין, מבוא ביקורתי לייצוג המדינה בערכאות
  24. ^ איתן לבונטין, אמת מדומה ואמת כהויתה: יובל לדוח ועדת אגרנט, ספר לבונטין, עמ' 145
  25. ^ דניאל בן אוליאל ויובל יועז, היועץ המשפטי לממשלה - דברי ימי המחלוקת: שיחה עם אהרן ברק, משפט וממשל יב תשעז, עמ' 497 - 498
  26. ^ ראו למשל: איתן לבונטין במאמרו אמת מדומה ואמת כהויתה: יובל לדוח ועדת אגרנט, ספר לבונטין, עמ' 149–150. וכן בדבריו בכנס הייעוץ המשפטי והממשלה – עיון בסמכויות הייעוץ והייצוג, מושב ד. עמ' 14, בהתייחס לדברי ד"ר אביעד בקשי במושב השלישי בכנס, עמ' 10
  27. ^ משה גורלי, יש יועמ”ש אחד? לא לדעת שטיין, באתר כלכליסט, 5 במרץ 2019
  28. ^ תפקידי היועמ"ש, באתר משרד המשפטים
  29. ^ אבישי גרינצוייג, "בניגוד לעמדת הפרקליטות: בג"ץ אישר לשר אקוניס לייצג את עצמו בעתירה נגדו", פורסם באתר maariv ב-11/11/2018
    בג"ץ: אקוניס ייצג את עצמו עצמאית, באתר ערוץ 7, 11 בנובמבר 2018
  30. ^ דניאל דולב‏, פרשת מינוי הפרופ': באופן חריג - אקוניס ייצג עצמו בבג"ץ, באתר וואלה!‏, 11 בנובמבר 2018
  31. ^ בג"ץ 158/21 רופאים לזכויות אדם ואחרים נ' השר לביטחון פנים ואחרים, ניתן ב־31 בינואר 2021
  32. ^ רות גביזון, היועץ המשפטי לממשלה: ניתוח ביקורתי של מגמות חדשות פלילים ה (2), תשנז. עמ' 95. ראו גם דברי פרופסור גביזון בכנס הייעוץ המשפטי והממשלה – עיון בסמכויות הייעוץ והייצוג, פורום קהלת, אוקטובר 2015
  33. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושִברה, ידיעות ספרים, עמ' 56 -57, 166 -173
  34. ^ איתן לבונטין ורות גביזון, עמדתו "המחייבת" של היועץ המשפטי לממשלה, ספר שמגר - מאמרים א', עמ' 232
  35. ^ פרופ' יצחק זמיר: "המצב הקיים 75 שנים הוא טוב ואסור לשנותו", באתר News1 מחלקה ראשונה, 17 בינואר 2023
  36. ^ הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו, 1998, עמ' 44, וכן ראו בעמ' 94
  37. ^ ב'בג"ץ פנחסי' שהוזכר לעיל ועוד. בג"ץ 4646/08 יואל לביא נ' ראש הממשלה, ניתן ב־12 באוקטובר 2008, פסקה 33 לפסק דינה של הנשיאה בייניש.
  38. ^ הנחית היועמ"ש, תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, באתר משרד המשפטים, ‏2003
  39. ^ ד"ר גיא לוריא, שומר הסף של שלטון החוק
דוד בן-גוריון
אירועים פוליטיים במהלך כהונותיו
כראש ממשלת ישראל
הממשלה הזמנית מלחמת העצמאות (1947-1949) • הכרזה על הקמת מדינת ישראל (1948) • פירוק המחתרות והקמת צבא הגנה לישראל (1948) • תחילת העלייה ההמונית (1948)
הממשלה ה-1 תחילת מדיניות הקיצוב (1949) • הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (1949) • עליות חיסול גלויות (1949)
הממשלה ה-2 פעולות התגמול (1951) • תחילת פיתוח תוכנית הגרעין של ישראל (1952)
הממשלה ה-3 חתימת הסכם השילומים (1952) • המדיניות הכלכלית החדשה (1952)
הממשלה ה-4 חוק חינוך ממלכתי (1953) • תחילת הגאות הראשונה בכלכלת ישראל
הממשלה ה-7 מלחמת סיני (1956) • נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957) • שביתת מפעל אתא (1957)
הממשלה ה-8 הקמת ברית הפריפריה • אירועי ואדי סאליב (1959) • ביטול מדיניות הקיצוב (1959) • מכירת נשק ישראלי לגרמניה המערבית (1959)
הממשלה ה-9 פרשת יוסל'ה שוחמכר • לכידת ומשפט אייכמן (1961) • פרשת לבון (1960–1961)
הממשלה ה-10 הקמת ועדת אגרנט (1962) • הוצאת אדולף אייכמן להורג (1962) • המדיניות הכלכלית החדשה (1962) • משבר המדענים הגרמנים במצרים
משפחתו אביגדור גרין (אב) • שיינדל גרין (אם) • פולה בן-גוריון (בת-זוג) • גאולה בן אליעזר (בת) • עמוס בן-גוריון (בן) • רננה לשם (בת) • יריב בן אליעזר (נכד) • אריה בן-גוריון (אחיין) • עמנואל בן-גוריון (אחיין) • יהודה הר-מלח (גיס) • אריה פרידמן-לבוב (גיס)
הנצחתו יום בן-גוריון • צריף בן-גוריון • יד דוד בן-גוריון • המכון למורשת בן-גוריון • בית בן-גוריון • קריית הממשלה • נמל התעופה בן-גוריון • אוניברסיטת בן-גוריון בנגב • מדרשת בן-גוריון • הילכו שניים יחדיו • בן-גוריון, אפילוג • שומרי היקום • אות בן-גוריון • מחלף בן-גוריון • גן לאומי קבר בן-גוריון • מדרשת שדה בוקר • מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות • פרס בן-גוריון • קריית החינוך בן-גוריון • פארק בן-גוריון • שדרות בן-גוריון • פסל דוד בן גוריון בחוף תל אביב
שונות הסכמי לונדון • או"ם שמום • בלי חרות ומק"י • החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה • מכתב הסטטוס קוו • מן העיר אל הכפר • משל העגלה המלאה והעגלה הריקה • עוד יסופר • רגע קלפהולץ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ועדת_אגרנט_(היועץ_המשפטי_לממשלה)&oldid=38192910"