שחרור על-תנאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ועדת שחרורים)

שחרור על-תנאי או שחרור מוקדם הוא הליך של שחרור אסיר מבית סוהר לפני תום תקופת המאסר שנגזרה עליו. אחת הסיבות העיקריות לשחרור מוקדם היא השגת התנהגות נאותה של האסיר בכלא, בכך שמאפשרים לו שחרור מוקדם אם יתנהג כראוי.

במספר מדינות, בהן מקסיקו וגרמניה, מאסר ללא אפשרות לשחרור מוקדם נחשב לעונש אכזרי ולכן אסור.

בשונה מחנינה, שבעקבותיה האסיר משוחרר ללא תנאי, שחרור מוקדם מותנה בהתנהגות נאותה של האסיר ממועד שחרורו ועד לסיום תקופת המאסר שנגזרה עליו, ואם לא עמד בתנאי זה ניתן להחזירו לכלא לריצוי יתרת המאסר.

היסטוריה עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של שחרור מוקדם מיוחס לאלכסנדר מקונוצ'י לאחר שנתמנה בשנת 1840 למפקד האי נורפוק. הוא קבע כי אסירים שיוכיחו התנהגות טובה יזכו באפשרות לחיות עם רישיון מחוץ לכותלי הכלא, ובלבד שימלאו אחרי הכללים בחברה. הפרת הכללים הייתה מביאה להחזרתם לכלא. שלטונות בריטניה לא היו מרוצים מהתוכנית ובשנת 1844 הודח מקונוצ'י מתפקידו והתוכנית בוטלה[1].

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא המדינה ראובן ריבלין בפגישה עם שרת המשפטים וחברי ועדת השחרורים המיוחדת בנושא קציבת מאסרי עולם, ינואר 2018

עד סוף 2001 הכיר החוק בישראל במספר נתיבים של שחרור מוקדם על ידי ועדת שחרורים:

  1. שחרור מוקדם בהתאם לסעיף 49 לחוק העונשין: "(ב) מי שנידון למאסר לתקופה העולה על ששה חודשים ונשא עונשו שני שלישים מאותה תקופה, ישחררו שר המשטרה אם באה על כך המלצה של ועדת השחרורים". - בשחרור זה יתרת תקופת המאסר מבוטלת, אך רוב רובם של האסירים לא שוחררו על פי נתיב זה.
  2. אסיר ברישיון חופש על פי סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר על פיו האסיר רשאי להתהלך חופשי, אך תקופת מאסרו הפורמלית אינה מקוצרת. זה הנתיב שבו שוחרר רובם הגדול של האסירים.
  3. שחרור מוקדם של אסירים הסובלים מחולניות מתמדת.

ב-1 בינואר 2002 נכנס לתוקף חוק שחרור על-תנאי ממאסר, שביטל את הסעיפים הנ"ל, והחליף את נתיבי השחרור.

כצידו השני של מטבע השחרור, ועדת שחרורים גם דנה בביטול רישיון חופש לאסירים ברישיון שעברו עבירות בזמן מאסרם, לאחר שחרור מוקדם.

השיקולים להחלטה על שחרור מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2001 הונחתה ועדת השחרורים לשקול שחרור מוקדם על פי סעיף 28 של פקודת בתי הסוהר שקבע:

"אסיר שנידון למאסר לתקופה העולה על ששה חודשים, למעט מאסר עולם שהוטל כעונש חובה כל עוד לא נקצבה לו תקופה, והשלים בהתנהגות טובה שני שלישים מהמאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת השחרורים לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, ליתן לו רישיון להתהלך חופשי, וכל עוד הרישיון בתקפו לא ייאסר מכוח אותו גזר דין".

בשנת 2001 חוקק חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 שקבע בסעיף 9: "בבואה להחליט... תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". החוק הוסיף ופירט מגוון של שיקולים שיש לקחת בחשבון. החוק גם קבע בסעיף 10 את האפשרות במקרים מיוחדים להתייחס לאינטרס הציבורי בקביעת שחרור מוקדם של אסיר ספציפי.

בנוסף לעצם ההתנהגות הטובה, השתרש הנוהג שהוועדה שוקלת את השיקולים הבאים:

  • הסיכוי שהאסיר השתקם ולא יחזור לסורו, המכונה על ידי אהרן ברק "תקנת הפרט".
  • הסיכוי שהאסיר יעבור עבירות בזמן שנוכה ממאסרו. המכונה "תקנת הכלל" או מסוכנות.
  • בעקבות רוב הדעות בהחלטת בג"ץ בעניינו של יורם שקולניק נקבע שהוועדה שוקלת גם את הצורך שהעונש ירתיע, המכונה "האינטרס הציבורי".

למעט במקרים המיוחדים שבהם נשקל "האינטרס הציבורי", "ועדת השחרורים אמורה לצפות פני עתיד"[2]. כתב על כך שופט יצחק עמית: [על הוועדה] "להעריך בעיקר את סיכויי השיקום והמסוכנות, שלעיתים יש ביניהם חפיפה והשפעה הדדית. לשם כך מתחשבת הוועדה בשיקולים שונים ונעזרת בחוות דעת מקצועיות. הערכות לגבי העתיד כוללות בהכרח גם התחשבות באירועים שקרו בעבר, אך זאת יש לעשות בפרספקטיבה הנכונה, כך שעיניה של הוועדה יהיו נשואות אל העתיד"[3].

האינטרס הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-60 החליטה ועדת שחרורים שלא לשחרר בשחרור מוקדם אסיר בגלל "חומרת העבירה ומסיבותיה הקשות", וכדי שעונשו "ישמש גורם מרתיע לאסיר ולאלה ההולכים או העלולים ללכת בדרכו". בג"ץ ביטל את ההחלטה וקבע:[4]

"הגורם העיקרי שהוועדה התחשבה בו, לפי נוסח ההחלטה, הוא הגורם הנעוץ ... בצורך להרתיע הן את המבקש והן את הציבור בכללו. ... 'למען ישמעו וייראו' - הרינו סבורים כי מטרה ענשית זו באה על סיפוקה כאשר ניתן פומבי לגזר הדין של בית המשפט. ... לעומת זאת, תפקידה היחיד של הוועדה - והיא אינה מקיימת את דיוניה בפומבי והחלטותיה אינן טעונות פרסום ברבים - הוא לשקול שיקולים הנעוצים במטרה של תיקון האסיר מזה ובאינטרס של ביטחון המדינה ושלום הציבור מזה ... כל גישה אחרת פירושה יהיה, לאפשר לוועדה לכלכל את החלטותיה אך ורק על פי נימוקים שיסודם בסוג העבירות, שאליו משתייכת זו שעליה נידון האסיר; פירושה יהיה, לשלול את הערך החינוכי הרב, הטמון בתקווה שיכולה להיות לאסיר, בשעה שהוא נכנס לבית הסוהר, לזכות בהורדת השליש ממאסרו, אם ינהג שם כשורה עד לזמן שהוא יהיה זכאי לבקש את המלצת הוועדה... אנו מבקשים להוסיף, כי ייתכן סוג של מעשי עבירה - כגון, למשל, אלה הפוגעים בביטחון המדינה - אשר אופיים החמור והמיוחד עשוי להצביע, הוא לבדו, על הסיכון לאינטרסים של הציבור, אשר ייווצר אם האסיר יוצא לחופשי לפני תום תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין.

פסק דין בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים

בשנת 1966 נדון עניינו של אסיר ביטחוני שביקש שחרור מוקדם, ושופטי בג"ץ השמיעו דעות שונות בסוגיה של התחשבות באינטרס הציבורי-הרתעתי, אולם הדיון לא שינה את הנוהג שנקבע בהחלטת בג"ץ הקודמת שוועדת השחרורים אינה שוקלת את האינטרס הציבורי הרתעתי.

אולם לאחר שוועדת שחרורים צבאית החליטה לשחרר את רמי דותן לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, קבע בג"ץ שבהחלטה על שחרור מוקדם של אסיר צבאי יש לקחת בחשבון גם שיקולים ציבוריים כמו חומרת העבירה ונסיבותיה והצורך בהרתעה[5].

בתחילת שנת 2001 דן בג"ץ בשנית בעניין שחרורו של יורם שקולניק והתמקד בשאלת האינטרס הציבורי של הרתעה, לאחר שבפעם הקודמת ביטל את החלטת ועדת השחרורים בנימוק שהוועדה לא שקלה נכון את מסוכנותו.

אהרן ברק הציג את השאלה כך: "הרשאית ועדת השחרורים לשקול מכלול שיקולים נוסף שעניינם הוא אך ורק החשש כי מתן רישיון חופש לאסיר ייפגע בתפישת הציבור את חומרת התנהגותו של האסיר, יפגע בתחושת הצדק של הציבור, יעודד זלזול באיסור הפלילי ובשלטון החוק, כך שיפגע אמון הציבור במערכת אכיפת החוק?". שבעת השופטים שדנו בעתירה נחלקו לגבי התשובה לשאלה. חמישה שופטים (אהרן ברק, יצחק זמיר, מישאל חשין, דורית ביניש ושלמה לוין) קבעו שבמקרים קיצוניים על הוועדה לשקול גם את האינטרס הציבורי, הגם שנחלקו האם מקרהו של שקולניק הוא אחד ממקרים אלו, ושני שופטים (יצחק אנגלרד ותאודור אור) סברו שאין מקום לשקול את האינטרס הציבורי[6]. בהחלטה מאוחרת יותר הביע יעקב טירקל תמיכה בדעת המיעוט[7].

את עמדת הרוב על הצורך להתחשב באינטרס הציבורי במקרים חריגים הסביר בחדות השופט מישאל חשין: {{ציטוט|תוכן="אני מתקשה, מתקשה במאוד, לקבל כי אדם שרצח את הזולת יצא מבית הכלא לאחר שמונה שנות מאסר בלבד. אני מתקשה, מתקשה במאוד, להסכים כי ועדה מינהלית כוועדת השחרורים קנתה על-פי חוק סמכות כך להפחית - למעשה אם לא להלכה - בעונשו של מי שרצח אדם. תהא אשר תהא דעתנו על מעשה קציבת העונש בידי נשיא המדינה - פעם ועוד פעם - דין הוא, כהוראת סעיף 13 לחוק יסוד: נשיא המדינה, שמעשי הנשיא אינם עומדים לביקורתנו ... שלא כהחלטת נשיא המדינה היא החלטתה של ועדת השחרורים. ... אכן, חיי אדם יקרים בעיניי מכדי שאוכל להניח להחלטתה של ועדת השחרורים לחלוף על פני בלא שאזעק."[6]

לעומתו, השופט יצחק אנגלרד נימק את עמדתו באומרו:

"אין, לטעמי, כל ספק כי השיקולים של חומרת העונש, של גמול ושל הרתעה כללית, נמנים עם השיקולים השונים שיש לשקול בעת גזירת העונש. אך מלאכת הענישה הקשה מופקדת היא בידי בית המשפט הדן את הנאשם. בית משפט זה מודע גם מודע הוא שהנידון זכאי להפחתת שליש בתום שני השלישים של ריצוי עונשו, בהתקיים התנאים החיוביים הקשורים בהתנהגותו ובאישיותו ואשר צופים את פני העתיד. לכן, אין על הוועדה לשקול פעם נוספת את שיקולי הענישה, כאילו יושבת היא במקום בית המשפט, כעין ערכאת ערעור נוספת, שמתפקידה לתקן, באמצעות שלילת השיחרור ברישיון, את אשר החטיא לדעתה בית המשפט. הוא הדין במקרה של חנינה. הוועדה הבאה לדון בהפחתת השליש, חייבת לקבל כנקודת מוצא את העונש הקצוב על ידי נשיא המדינה, ואין לה סמכות לשוב ולשקול שיקולי ענישה שמטרתם "לתקן" את אשר "עיוות", לדעתה, הנשיא בקצבו את העונש. גם נשיא המדינה בקצבו את העונש מודע לכך כי הפראקטיקה הנוהגת במערכת ביצוע הענישה היא כי האסיר זכאי, עקרונית, להפחתת השליש ממאסרו בהתקיים התנאים הנזכרים. מדברי אפשר להבין בנקל כי מסתייג אני הסתייגות מוחלטת ... (מ)האפשרות של שקילת שיקולים של חומרה והרתעה כללית במקרים חריגים. ... בעיני, שיקולים אלה הם במהותם פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; כמו כן, החלתם החריגה לגבי נאשם ספציפי, וזאת בניגוד לנוהג הכללי, היא בנוסף לכך גם פגיעה בעקרון החוקיות. אם יש מקום לחריגים, וספק רב בעיני בקיומם בסוגיה הנדונה, הרי על המחוקק לפרטם בלשון ברורה ומפורשת. וכבר הזהירו חז"ל מנתינת דברים לשיעורין (שבת, לה, ב; בבא בתרא, כט, א; וראה במיוחד מורה נבוכים, חלק ג, פרק לד); מה עוד שהסוגיה היא עדינה ופותחת פתח ללחצים חיצוניים על הוועדה מהם יש להישמר מכל משמר.[6]

לגבי שחרור בגלל חולניות מתמדת והחלטה על השבת אסיר ברישיון לכלא, כתב אהרן ברק שמוסכם על הכל שוועדת השחרורים צריכה לשקול גם את האינטרס הציבורי. כאשר אסיר ששוחרר בשחרור מוקדם עבר עבירה בזמן שהיה אסיר ברישיון, ביטל בית המשפט העליון את החלטת ועדת השחרורים שלא לבטל את השחרור המוקדם וקבע שההחלטה אינה סבירה[8].

בעקבות פסק הדין חוקק חוק שחרור על-תנאי ממאסר שקבע בסעיף 10 של החוק את החלטת הרוב:

"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הוועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא"[9].

מסוכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 דחה בג"ץ עתירה של אסיר שטען שלאור התנהגותו הטובה בכלא חייבים לתת לו שחרור מוקדם וקבעה שמותר לשקול גם מסוכנות בהחלטה אם לשחררו[10].

הנטל לשכנע את ועדת השחרורים "כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" מוטל על שכמו של האסיר[7]. בתחילת שנות ה-80 הצטברו מקרים לא מעטים בהם בתי המשפט התערבו בהחלטות ועדת השחרורים והורו לשחרר את האסירים שחרור מוקדם. בתחילת 1983 ביקש בית המשפט העליון להפסיק נוהג זה ובפסק דין עקרוני קבע שיש למעט בהתערבות בשיקולי המסוכנות של ועדת השחרורים[11].

ועדת השחרורים אינה נוהגת להזמין חוות דעת פסיכולוגית על אסירים שהורשעו בעבירות אלימות, במסגרת בחינת מסוכנותם. אולם, על פי קביעת בית המשפט העליון, כאשר חוות דעת כזאת נערכה ומצביעה על אפשרות למסוכנות, יש צורך לקחת זאת בחשבון[12].

במאי 2000 החליט בג"ץ לבטל החלטה על שחרור מוקדם של יורם שקולניק לאור מסוכנותו בגלל החשש "שאם ייקלע לנסיבות בהן מניעים אידאולוגיים עלולים לדחוף לביצוע מעשי עבירה, יגברו מניעים אלה וידחפוהו לביצועם של מעשים כאלה"[13].

על היקף 'הסיכון הצפוי משחרור הנדון' כתבה השופטת אסתר חיות:[14]

"אין להוציא מכלל אפשרות כי "הסיכון" שבו מדבר סעיף 19(א) הנ"ל ילבש, למשל, צורה של חשש להתדרדרות נפשית קשה של נפגע העבירה או בני משפחתו כתוצאה מן השחרור על תנאי. ודוק - הסעיף אינו מדבר בהקשר זה על הסיכון הצפוי מידי הנידון אם ישוחרר אלא על הסיכון הצפוי "משחרור הנידון", דהיינו על מצב של סיכון העלול להיווצר כתוצאה מן השחרור ולאו דווקא מידיו שלו."

יכולת פיקוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט אליקים רובינשטיין כתב[15]:

"השכל הישר מורנו, שהקשיים בפיקוח על תושבי חוץ צריכים להוות שיקול בכל הנוגע לשחרורם המוקדם, בפרט כאשר מדובר בתושב ... המשוחרר חזרה למקום הפשע, והדברים בהירים כשמש בצהרי יום. ואולם, ... אין מדיניות כללית זאת יכולה להיות חזות הכל, וראוי לבדוק כל אדם לעניינו."

בפועל, במקרים רבים נמנע שחרור מוקדם מאסירים תושבי השטחים[16]. בקשה להתחשב בעובדה זאת בעת מתן גזר הדין נדחתה על ידי בית המשפט העליון[17].

חרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הדיון במסוכנות האסיר ובשיקומו, נותנת הוועדה משקל להבעת חרטה של האסיר ולהתרשמות מכנותה. עניין זה מקשה על שחרורם של אסירים שטוענים לחפותם, מפני שטענת החפות מונעת מהם להביע חרטה. כך למשל סרבה ועדת השחרורים להעניק שחרור מוקדם למרגלית הר שפי שטענה שהורשעה שלא בצדק, משום שלא הביעה חרטה[18].

מעמד נפגע העבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זכויות נפגעי עבירה[19] מקנה לנפגעי עבירות מין ואלימות את הזכות להתעדכן בבקשת הפוגע בהם לשחרור מוקדם וכן את הזכות להביע עמדה לפני ועדת שחרורים בעניין מסוכנות האסיר. בית המשפט העליון קבע, בעניין גנאמה, כי על אף שהחוק קבע הגשת עמדה בכתב, במקרים הראויים יכולה הוועדה להתיר נוכחות של הנפגע ושמיעת טיעוניו בעל פה. כמו כן, קבע בית המשפט העליון שאין פסול בכך שהטיעונים שהושמעו על ידי הנפגעים חרגו משאלת המסוכנות[14].

לעניין פיצויים לנפגעי עבירה, בבקשת ערעור של אסיר שטען שלא שוחרר רק מכיוון שלא שילם את הפיצוי שנגזר עליו לקרבן העבירה (ושבהיותו בכלא אין לו אפשרות להתפרנס ולשלם את הפיצוי), קבע השופט יורם דנציגר ש"כאשר נגזר על האסיר תשלום פיצוי בגין העבירה בה הורשע, על הוועדה לשקול האם פיצוי זה שולם, ואם לא שולם - מה הסיבות לכך." בהתייחס לאסיר המסוים קבע שאי תשלום הפיצוי לא היה הסיבה היחידה לאי שחרורו אלא גם צורך בהתקדמות עוד כברת דרך בטיפול[20].

תנאים לשחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה נקבעו בחוק תנאים מחמירים לקבלת שחרור מוקדם, בהם התחייבות שלא להתחבר עם פושעים. בעקבות סירוב של אנשי מלכות ישראל לחתום על התחייבות כזאת, הועלתה בכנסת בסוף 1955, הצעה לתיקון החוק, כך שוועדת השחרורים תוכל לקבוע באופן גמיש את כללי השחרור[21]. התיקון אושר ללא התנגדות בתחילת 1956[22].

בשנת 2018 אושר תיקון מס' 17 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר,[23] כהוראת שעה לשלוש שנים החל מ-15 באוקטובר 2018. התיקון הרחיב משמעותית את מנגנון שחרור מוקדם ממאסרים קצרים (לא כולל אסירים ביטחוניים), באמצעות הקמתה של היחידה לשחרור ממאסרים קצרים של שירות בתי הסוהר[24]. התיקון פורסם בין היתר בעקבות תביעה שהוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד השר לביטחון הפנים, ועסקה בתנאי כליאה של עצורים ואסירים שחרגו מזכויות אדם בסיסיות[25].

הזמן שבו ניתן לתת לאסיר שחרור מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2001 נקבעה האפשרות לשחרור מוקדם בתום שני שלישים מתקופת המאסר בחוק העונשין, ובבתי כלא צבאיים היה נהוג שחרור לאחר מחצית מתקופת המאסר. ב-13 בפברואר 2001 קיבלה הכנסת הצעת חוק של ראובן ריבלין ודוד ליבאי שאפשרה שחרור מוקדם של אסירים לאחר ריצוי חצי מתקופת המאסר[26]. במקור נועד החוק להקל על הצפיפות בבתי הסוהר. אולם לאחר שמפלגת ש"ס הביעה תמיכה בחוק ונשמעו קולות שהמטרה היא להקל על אריה דרעי, הביעו חברי כנסת רבים התנגדות לחוק, שאותו כינו "חוק דרעי". דרעי לא נהנה מהחוק שנקרא על שמו, לאחר שוועדת השחרורים דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם, מטעמים של חשש מפגיעה באמון הציבור, והוא שוחרר בסופו של דבר לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו[27].

ב-11 ביוני 2001 קיבלה הכנסת את חוק שחרור על-תנאי ממאסר, אשר הסדיר בחוק נפרד את השחרור המוקדם וביטל את האפשרות לשחרור מוקדם לאחר חצי מתקופת המאסר. חוק זה הוגש על ידי יוסי ביילין למחרת קבלת החוק של ריבלין בכנסת.

ביקורת על מדיניות השחרור המוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (ועדת דורנר) ביקרה בחריפות בשנת 2015 את אופן פעולת ועדות השחרורים. הוועדה הראתה כי שחרורם של אסירים רבים מתעכב זמן רב אחרי המועד הראשון בו ניתן היה לשחררם מכיוון שעבודת ההכנה שנעשית לדיונים בפני וועדות השחרורים לא נערכת במועד. הוועדה הציעה גם להסמיך את וועדות השחרורים להעביר אסירים לבתי מעבר שנה לפני תום שני השלישים של תקופת מאסרם, כדי להקל על קליטתם ההדרגתית בסביבה ולצמצם את מספר האסירים.

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 כשני שלישים מהאסירים הפליליים נהנו משחרור מוקדם, אולם בחלוף השנים שיעורם הצטמצם משמעותית וכיום רק כשליש מהם משתחררים לפני תום תקופת מאסרם[28]. המספרים קטנים בהרבה כאשר מדובר באסירים ביטחוניים[29].

בקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה אסיר רשאי לבקש שחרור מוקדם לאחר שריצה שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליו או לאחר שריצה שבע שנות מאסר. מורשע ברצח רשאי לבקש שחרור מוקדם לאחר שריצה 25 שנות מאסר. בנוסף קיימת אפשרות לשחרור לפעילות במסגרת הקהילה בשעות היום, וחזרה לכלא מדי לילה.[30]

בשווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסיר שסיים לרצות שני שלישים מעונשו (אך לפחות שלושה חודשי מאסר) זכאי לשחרור על-תנאי, כאשר התנהגותו במהלך ריצוי עונשו מצדיקה זאת ואין חשש שיבצע עבירות נוספות. כאשר הוחלט שלרא לאשר שחרור מוקדם, יש לדון מחדש בבקשה מדי שנה. שחרור מוקדם של אסיר עולם אפשרי רק לאחר שריצה 15 שנות מאסר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שחרור על-תנאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Joel Samaha, Criminal Justice, Cengage Learning, 2005, page 408
  2. ^ רע"ב 7774/13 דקמאק נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-3 באפריל 2014, פסקה 14
  3. ^ רע"ב 5709/16 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-8 באוגוסט 2016
  4. ^ בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר, פ"ד טו 2060
  5. ^ בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש ואחרים, ניתן ב-12 ביולי 1999
  6. ^ 1 2 3 בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס ואחרים, ניתן ב-18 בפברואר 2001
  7. ^ 1 2 רע"ב 9837/03 רחמים גרסיה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו, ניתן ב-20 בינואר 2004
  8. ^ בג"ץ 223/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים ואיברהים בן זהדי סרנדה, ניתן ב-29 ביולי 1997
  9. ^ חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ס"ח 1795 מ-20 ביוני 2001, אתר הכנסת
  10. ^ אפשר שלא לנכות שליש מתקופת המאסר של "מתנהגים כיאות", הבוקר, 9 בדצמבר 1959
  11. ^ נמנע שחרור מוקדם של עבריין אלים, דבר, 14 בפברואר 1983
  12. ^ רע"ב 1156/16 מדינת ישראל נ' טל מוסקוביץ, ניתן ב-18 בפברואר 2016
  13. ^ בג"ץ 1920/00 זהבה גלאון והיועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, יורם שקולניק ואחרים, ניתן ב-11 במאי 2000
  14. ^ 1 2 רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה ואחרים, ניתן ב-20 ביולי 2009, פסק דין של השופטת חיות
  15. ^ רע"ב 917/11 חאלד סווארכה נ' ועדת השחרורים והיועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-6 במרץ 2011
  16. ^ רע"ב 4849/13 מחמד אוולד נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ניתן ב-14 בנובמבר 2013
  17. ^ ע"פ 5773/14 אשרף אלחדור ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב-10 בינואר 2017
  18. ^ ענת רואה, מרגלית הר שפי לא תשוחרר בשחרור מוקדם, באתר ynet, 25 ביוני 2001
  19. ^ חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001
  20. ^ רע"ב 2669/10 שרון רווח נ' מדינת ישראל וועדת השחרורים, ניתן ב-29 באפריל 2010
  21. ^ הצעת תיקון לפקודת בתי הסוהר - לועדה, הצופה, 4 בנובמבר 1955
  22. ^ אושר חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר, חרות, 11 בינואר 1956
  23. ^ חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 17 - הוראת שעה), התשע"ח-2018, ס"ח 2742 מ-26 ביולי 2018
  24. ^ ועדת הפנים אישרה תיקון להצ"ח שחרור מנהלי של אסירים, לפיו החוק לא יכלול אסירים ביטחוניים, חדשות הכנסת, ‏אוקטובר 2018
  25. ^ עו"ד אלינה כרסנטי, איך מתבצע הליך שחרור מוקדם ממאסרים קצרים של עד שנה? באתר Lawguide - מדריך מידע משפטי בישראל. ‏נובמבר 2019
  26. ^ לשחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה), התשס"א-2001, ס"ח 1775, 20 בפברואר 2001
  27. ^ ברוך קראדרעי יערער על דחיית שחרורו, באתר הארץ, 18 בינואר 2002
  28. ^ ראו עמ' 44 לדו"ח ועדת דורנר (הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים)
  29. ^ השער לחופש ועדת שיחרורים, באתר שירות בתי הסוהר, 28 במאי 2008
  30. ^ Types of Release - Fact Sheet, Government of Canada, March 12, 2019