ועד העדה המערבית בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועד העדה המערבית בירושלים הוא גוף שנוסד על ידי הרב דוד בן שמעון בירושלים בשנת 1860, ונועד לארגן את יהודי דרום אגן הים התיכון, בירושלים. ועד זה היה הראשון שפרש מוועד העדה הספרדית בירושלים, שהיה עד אז הגוף המרכזי של היהודים הספרדים בירושלים.

העדה הספרדית בארץ ישראל של המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה הספרדית בארץ ישראל נוסדה עוד על ידי מגורשי ספרד, והייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארץ ישראל במאה ה-19, כאשר רוב רובו של היישוב היהודי התרכז בירושלים. במפקד שהתבצע בשנת 1863 היו הספרדים רוב מכריע בקרב יהודי ירושלים. נספרו 7,500 ספרדים, כאשר מספר המערביים מתוכם היה כ-600. מספרם של האשכנזים באותה תקופה עמד רק על 2,500 איש.

עדת הספרדים, כללה בתוכה משפחות מהמערבים (מוגרבים) ומבני האשכנזים שהיו בעיר והסתפחו אליהם. יחד הם קיבלו את מרותה ודרך התנהלותה, למרות השוני במנהגים, נוסחי התפילה וכיוצא בזה.

ראוי לציין כי, ניכרה העדפה ברורה מצד השלטונות העות'מאניים לקהילה הספרדית שהייתה בעלת מסורת הארוכה ביותר של 'הכרה רשמית'. השלטון העות'מאני העדיף לתמוך בהתארגנות היסטורית, וותיקה ומוכרת שעימה קיים קשרים מקדמת דנא. העדה הספרדית ניהלה תוך אוטונומיה גמורה את מוסדותיה ונכסיה שכללו: בתי-כנסת, בתי דין, מוסדות חינוך ומפעלי צדקה.

באותה תקופה, היישוב היהודי בארץ ישראל, התפרנס בעיקר מתמיכות ותרומות שניתנו על ידי יהודי התפוצות. תרומות אלה נקראו כספי החלוקה. עקרון "החלוקה" הספרדית חילק את הקהילה לשלוש שכבות עיקריות: הראשונה, עשירים וסוחרים גדולים. השנייה, ובה רוב העדה, אנשים פשוטים שהתפרנסו מעבודות שונות ולכן לא קיבלו מדמי החלוקה. והשלישית, כללה את תלמידי החכמים, שעיקר פרנסתם הייתה מכספי החלוקה, אשר היוו מקור הכנסה בלתי מבוטל שהספיק למחייתם. מכאן, שרוב בני העדה נאלצו למצוא תעסוקה לפרנסתם, כיוון שעיקרון החלוקה הספרדי היה שרק תלמידי חכמים יוכלו לקבל מימון מכספי החלוקה, למעט מקרים סוציאליים ומוסדות העדה.

הרקע להפרדות העדות השונות מעדת הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע המאה ה-19, בעקבות גלי העלייה מאירופה, אסיה וצפון אפריקה, החלו להבחין בהבדלים השונים בין העדות בללבוש, שפה, אורח חיים, מנהגי תפילות וכו'. הסכסוך הראשון בתוך העדה הספרדית, היה בין הרוב הספרדי לבין בני העדה המערבית, אשר רבים מהם היו עניים וזקנים ונזקקו לכספי החלוקה על מנת להתפרנס. אנשי העדה המערבית טענו כי, למרות שבקרב המערבים ישנם חכמים ורבנים ידועים וגדולים בתורה, העדה הספרדית מקפחת אותם בהפרשי כספי החלוקה המוענקים להם, וזאת למרות שרוב כספי החלוקה מגיעים מארצותיהם של המערביים.

העדה הראשונה שנפרדה רשמית מן הספרדים והוכרה כעצמאית הייתה עדת המערביים (יוצאי מדינות דרום אגן הים התיכון). עדות אחרות כגון: הבוכרים, הפרסים ואחרים הקימו לעצמן מסגרות ארגוניות עדתיות נפרדות בתחומים שונים כמו חינוך וסעד, אך המשיכו להכיר בסמכות ועד העדה הספרדית בתחומים עיקריים.

לאחר פיצול זה של העדה המערבית, החלו עדות נוספות בתהליכי פירוד מעדת הספרדים, וזאת בעקבות מחלוקות בנושא חלוקת כספי החלוקה.

במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 נפרדו מהעדה הספרדית שתי עדות, הדגסטאנים והגורג'ים, שמוצאן מן הקווקז.

עדה נוספת שהצטרפה למהלכי פירוד אלה, הייתה העדה התימנית, שבשנת 1907 הקימה גם היא קהילה נפרדת, לאחר טענות חוזרות ונשנות אודות קיפוח העדה התימנית בכספי החלוקה.

כמו כן לאחר בניית שכונת מחנה ישראל על ידי יוצאי צפון אפריקה, יצאו בעקבותיהם גם מקרב הגורג'ים, הפרסים, החלבים, הבבלים והדמשקאים.

הסיבות להיפרדותם של המערביים מהספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצון של 'המערביים' להיפרד מ 'הספרדים' נבע משלוש סיבות עיקריות:

  • סיבות כלכליות – סדר העדיפויות של העדה הספרדית במתן כספי 'החלוקה' היה כזה, שתלמידי חכמים קיבלו מימון מכספים אלה, בעוד עניי העיר היו בתחתית סדר העדיפויות. בני עדות המזרח, שרבים מהם נזדקקו לסיוע כספי 'החלוקה' בשל היותם עניים וזקנים טענו שלא קיבלו סיוע כספי הוגן.
  • קיפוח בייצוג ובהנהגה - לאחר תקופה ארוכה בה נטמעו 'המערביים' בקהילה, הם ביקשו להיות שותפים בהנהגה וליהנות גם מהזכויות כמו שהם מחויבים בחובות. גם לאחר שהעדה המערבית קיבלה הכרה בה ובמנהיגותה, 'הספרדים' סירבו להכניס אותם להיות חלק מההנהגה. ההנהגה הספרדית לא הייתה מוכנה להכניס לשורותיה נציגים חדשים. המחלוקת העמיקה לאחר 'שהספרדים' לא הכירו ברבנים מערביים בעלי שיעור קומה כתלמידי חכמים, ולא שיתפו אותם בוועד הרוחני, ובשל כך נמנעה מהם תמיכה כספית נכבדת לפי הקריטריונים שנקבעו בחלוקת 'כספי החלוקה'.
  • גידול דמוגרפי של כלל היהודים מכלל הארצות שהפך את הילידים למיעוט. גידול מניין יהודי ארצות המזרח בעיר - ריבוי העולים מכל עדה ועדה הבליט את הפער והשוני בין העדות עצמם, בהבדלי אורח החיים, בנוסחי התפילה, במנהגים ובשפה.

סכסוך זה, לווה בהשמצות והאשמות הדדיות שנסב בעיקר סביב ניסיונות המערביים ליצור מערכת קשרים עצמאיים עם היהודים בחו"ל והתנגדותם של 'הספרדים' למהלכים אלו. אל סכסוך זה הצטרפו עדות נוספות, אשר צידדו באחד משני המעורבים. המערביים פעלו רבות על מנת להשיג אוטונומיה ועצמאות בכל הקשור לפעילותם אך נתקלו בסירוב מוחלט מצד הספרדים.

המערביים הצליחו להשיג את האוטונומיה הנכספת ולהיפרד מהספרדים, רק עם עלייתו של הרב דוד בן- שמעון ממרוקו לארץ ישראל, בשנת תרי"ד (1856).

תפקידו של הרדב"ש בהיפרדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהנהגתו של הרב דוד בן שמעון נפרדו היהודים יוצאי מדינות צפון אפריקה (המוגרבים) מעדת הספרדים, והם החלו מנהלים את חיי קהילתם באופן אוטונומי. הפרדות זו של המוגרבים מעדת הספרדים היוותה אבן דרך בהיפרדות עדות נוספות מהם, ובכך שימשה כנקודת מפנה בעיצוב חיי הקהילה היהודית בארץ באותה תקופה. הרדב"ש כמי שיזם והנהיג הפרדות זו, היה הרוח החיה בניהול חיי קהילת המוגרבים מכאן ואילך.

בבואו לירושלים מצא הרדב"ש את קהילת המערביים במצב של עוני, דלות ומחסור. הרב החל לארגן את הקהילה המערבית, וייסד עדה עצמאית המנותקת מקהילת הספרדים. הוא בנה בתי כנסת וייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שד"רים אל קהילות המגרב, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המערביים - היא שכונת מחנה ישראל. כינויו של הרב היה "אבי היתומים ודיין האלמנות", וזאת בעקבות הדאגה הרבה לנזקקי העדה. הרדב"ש, פתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד, וביתו אף שימש כבית מחסה ומקום תמיכה לנזקקים.

לאחר היפרדות עדת המערביים מהספרדים יצר הרדב"ש ארגון עצמאי, בו היו מוסדות וועדות שבהן הייתה חלוקת תפקידים ברורה שנוהלה באוטונומיה מוחלטת, תחת חסותו של הקונסול הצרפתי בירושלים.

ועד עדת המערבים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועד עדת המערבים קיים עד היום, כאשר מטרותיו העיקריות הן שימור מורשת יהודי המערב בארץ ישראל וחלוקת מלגות לסטודנטים יוצאי צפון אפריקה.

הוועד מפעיל את הכולל על שם הרב "צוף דבש" ברובע היהודי בירושלים, בראשותו של הרב יוסף ועקנין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב ברנאי, 'העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט', פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, א, ירושלים תשל"ג
  • מיכל בן יעקב, עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים (יהודי צפון אפריקה) בארץ ישראל במאה הי"ט, עבודת דוקטור, ירושלים תשס"א
  • משה עובדיה, היהודים המערבים בארבע ערי הקודש מערב מלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי (1914-1948), עבודת דוקטור, רמת גן תש"ע