ועידות האומות המאוחדות לשינוי אקלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ועידות האומות המאוחדות לשינוי אקלים
COP21 participants - 30 Nov 2015 (23430273715).jpg
סינוף בינלאומי ועידת המסגרת של האו"ם בנושא שינויי אקלים - UNFCCC
תאריך הקמה 1995
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ועידות האומות המאוחדות לשינוי אקלים (United Nations Climate Change conference, ידועה גם כ"ועידת האקלים של האו"ם") מתכנסת אחת לשנה, במסגרת ועידת המסגרת של האו"ם בנושא שינויי אקלים - UNFCCC (אנ'). הוועידה מתכנסת כדי לדון בהתמודדות עם שינוי האקלים העולמי; כדי לנהל משא ומתן על אמנת קיוטו - הדן בהפחתת פליטת גזי חממה במדינות המפותחות; וכדי לדון בהסכם פריז, העוסק בנושא דומה. גם למדינות שאינן חלק מאמנת קיוטו ישנה זכות לנכוח בוועידה, במעמד משקיף.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל שינויי האקלים הכוללים התגברות מקרי קיצון של סופות ובצורות בעולם, אשר מושפעים לדעת רוב המדענים בידי האדם במידה רבה - עלה צורך בהתארגנות בינלאומית לצורך טיפול במצב. החשש הוא מהתעצמות מקרי הקיצון אקלימיים, והפיכתם לתדירים יותר ויותר - מצב העלול להביא לרעב ומלחמות בכל פינה בכדור הארץ. כבר בשנת 1992 התכנסה בברזיל ועידת פסגה של האו"ם, שנקראה פסגת כדור הארץ. במסגרת הוועידה נחתמו מספר הסכמים ונוצרו תוכניות, כגון אג'נדה 21. בין היתר, נחתמה אמנת המסגרת של האו"ם בנושא שינוי אקלים (UNFCCC) (אנ'), אשר מהווה את המסגרת להתכנסויות השנתיות של הוועדה.

תקצירי התכנסויות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1997: COP3 - קיוטו, יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרוטוקול קיוטו

התכנסה בדצמבר 1997 בעיר קיוטו, יפן. במהלך פגישה זו נחתם פרוטוקול קיוטו, המחייב את המדינות החתומות עליו להפחית פליטת פחמן דו-חמצני וחמישה גזי חממה אחרים וכל עיסוק שעשוי להגביר פליטת גזים הקשורים להתחממות כדור הארץ.

2009: COP15/CMP5 - קופנהגן, דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועידת האו"ם לשינוי האקלים (2009)

התכנסה במרכז בלה (Bella Center) בקופנהגן, דנמרק בין 7 בדצמבר ל-18 בדצמבר 2009. בהתכנסות הועידה נחתם הסכם קופנהגן (אנ'). ההסכם נחתם בידי נציגי ארצות הברית, סין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה ב-18 בדצמבר. המסמך זיהה כי ההתמודדות עם שינוי האקלים היא אחד האתגרים הגדולים ביותר של ימינו וכי יש לנקוט פעולות כדי לשמור על עליית טמפרטורה מרבית של שתי מעלות צלזיוס. המסמך אינו מחייב מבחינה משפטית ואינו מכיל כל התחייבויות לצמצום פליטת פחמן דו-חמצני ועל כן מדינות רבות וארגונים לא-ממשלתיים התנגדו להסכם זה.

2015: COP21/CMP11 - פריז, צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים (2015), הסכם פריז (2015)

התכנסה בלה בורז'ה שבפריז מ-30 בנובמבר ועד 11 בדצמבר 2015. הועידה הצליחה לגבש הסכם אקלים עולמי תקדימי לצמצום פליטת גזי חממה על מנת לבלום את ההתחממות העולמית. זהו הכינוס ה-21 בין הצדדים החתומים על אמנת המסגרת של האו"ם בנוגע לשינוי האקלים וה-11 בין המדינות החתומות על פרוטוקול קיוטו.

בכנס הושגה הסכמה אוניברסלית מצד 195 מדינות, בהן ארצות הברית שאישרו את הסכם פריז בתום הוועידה, הקובע יעד לפליטת גזי חממה כך שהתחממות כדור הארץ לא תעלה מעבר ל-2 מעלות צלזיוס, בהשוואה לתקופה הטרום תעשייתית - המאה ה-18, עד שנת 2050.

בהמשך, הודיע ממשל טראמפ כי ארצות הברית מושכת את ידיה מן ההסכם[1].

2019: COP25/CMP15/CMA2 - מדריד, ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים (2019)

ועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים 2019אנגלית: 2019 United Nations Climate Change Conference) היא הועידה ה-25 בנושא. הועידה התקיימה במדריד, ספרד החל מ-2 בדצמבר 2019 ועד ה-13 בחודש. אירועי הועידה כללו את הוועידה ה-25 של החברות באמנת המסגרת של האו"ם בנושא שינויי אקלים (UNFCCC), הוועידה ה-15 של הצדדים לפרוטוקול קיוטו (CMP15), והישיבה השנייה של הצדדים להסכם פריז (CMA2). ההחלטה לגבי צמצום פליטות הפחמן נדחו לוועידה הבאה. ארצות הברית, רוסיה, הודו, סין, ברזיל וערב הסעודית התנגדו לקריטריונים החדשים. מצד שני, האיחוד האירופי הגיע להסכמה על צמצום הפליטה של פחמן לרמת אפס עד לשנת 2050[2].

2021: COP26 - גלאזגו, סקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתכנסות ה-26 במספר תוכננה להיערך בין 9–19 בנובמבר 2020 בגלאזגו, סקוטלנד; אך בשל אילוצי מגפת הקורונה - שובצה מחדש לתאריכים 1-12 בנובמבר 2021.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים סביבתיים שונים מוחים כנגד ההסכמים השונים שנחתמו במהלך השנים. טענותיהם העיקריות:

  1. ההסכמים אינם מחייבים, ולכן לא מגיעים לכדי מימוש.
  2. היעדים אינם שאפתניים מספיק, או אינם ניתנים לביצוע[3], ומועד השגתם רחוק מדי.
  3. סעיפי יציאה מן ההסכמים מאפשרים למדינות להחליט לסגת מן ההסכמות שהושגו, בלא שייעשה דבר בנידון[4].

בשל כך, טוענים אנשי הארגונים, אין די בהסכמים הנ"ל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]