ועידת החוקה (ארצות הברית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מעמד החתימה על חוקת ארצות הברית (ציור של האוורד צ'נדלר כריסטי)
ג'יימס מדיסון - מנסח החוקה והנשיא ה-4 של ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון - הנשיא הראשון של ארצות הברית ונשיא ועידת החוקה
בנג'מין פרנקלין - חתם על החוקה למרות שלא הסכים עם כל פרטיה

ועידת החוקה של ארצות הברית (אנגלית: Constitutional Convention) ידועה גם בשם ועידת פילדלפיה (Philadelphia Convention) הינה ועידה שנתכנסה בשנת 1787 בין התאריכים 25 במאי ו-17 בספטמבר בעיר פילדלפיה במדינת פנסילבניה על מנת למצוא פתרון למדיניות האיחוד של הקונפדרציה שנתפוגגה בשנים שלאחר מלחמת העצמאות האמריקנית. עם זאת רבים ממשתתפי הועידה פעלו על מנת להקים ממשלה לאומית. בראש הועידה ישב ג'ורג' וושינגטון, לימים נשיאה הראשון של ארצות הברית, בסיומה של הועידה נכתבה חוקת ארצות הברית, המסמך המכונן ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנון הקונפדרציה שנחתם בנובמבר 1781 בין שלוש עשרה המושבות באמריקה, נועד מלכתחילה לאיחוד לצורך ייעול המאבק בכתר הבריטי. אולם עם סיום המלחמה נתגלה תקנון זה כ"חסר שיניים" והפיצול בין המדינות החל להיווצר. בסיום המלחמה ובעיקר לאחר הסכם פריז ב-1783, גופי השלטון של הקונפדרציה נתרוקנו כמעט לגמרי. בוועידה שנתכנסה באנפוליס במדינת מרילנד לצורף התאמת ברית הקונפדרציה נכחו נציגים מ-5 מדינות בלבד, כאשר בלט בהיעדרו גיבור מלחמת העצמאות ג'ורג' וושינגטון שהעדיף להישאר באחוזתו שבוירג'יניה. האדישות התנפצה לרסיסים כאשר החלו לפתח להתרחש התפרעויות של אספסוף באזורים שונים כאשר הבולט בהם היה מאבקו של דניאל שייז במדינת מסצ'וסטס. מהומות אלו גרמו למנהיגי המדינות לפעול למען חיזוק מנגנוני השלטון בצפון אמריקה.

חברי המשלחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגי המדינות מנו 55 איש כאשר רבים מהם נחשבים ל"אבות המייסדים" של האומה האמריקנית. כמו כן ניתן לומר כי כולם היו מהאליטה של החברה באמריקה, מנהיגים בעלי עמדה, יוקרה והשפעה במדינותיהם. רבים מהם היו צעירים למדי (בשנות העשרים-שלושים לחייהם). הצלחתה של ועידה זו היא בשל העובדה שנציגים אלה הצליחו להתעלות מעבר השיקולים המדיניים שלהם לטובת האומה כולה. בולט בחסרונו מחבר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, תומאס ג'פרסון, ששימש בתקופה זו כשגריר בצרפת המלוכנית.

* נציג שלא חתם על חוקת ארצות הברית.

הדיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית וירג'יניה (The Virginia Plan)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית שנתוותה ב-29 במאי 1787 על ידי ג'יימס מדיסון הנציג הבכיר ביותר של מדינת ווירג'יניה לאחר שג'ורג' וושינגטון מונה לנשיא הועידה.

  • הקמת רשות מחוקקת לאומית (National Legislature) שהמדינות יהיו מיוצגות בה ע"פ מספר האזרחים;
  • הרשות הזו תהיה מורכבת משני בתי חקיקה- האחד על ידי בחירה ישירה של האזרחים, ואילו השני בבחירה של בתי המחוקקים של כל מדינה ומדינה;
  • רשות זו תחקוק חוקים אשר אינם בסמכות החקיקה של המדינות, ביטול חוקים במנוגדים לתקנון הפדרלי וכן שימוש בכוח כנגד מדינות פורקות עול;
  • סמכות הביצוע תהיה בידי ראש הרשות המבצעת (National Executive) שיבחר על ידי הרשות המחוקקת;
  • סמכות השיפוט תהיה בידי רשות שיפוטית לאומית (National Judiciary) שתיבחר אף היא בידי הרשות המחוקקת;
  • מועצת ביקורת (Council of Revision) תורכב מראש הראשות המבצעת ומנציגים של הרשות השיפוטית שמתפקידה לבדוק ולפסול חוקים לאומיים ומדינתיים לפני היכנסם לתוקף;

תוכנית ניו ג'רזי (The New Jersey Plan)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגתה של תוכנית וירג'יניה גרר תגובות נרעשות שהפתיעו את מדיסון. נציגי המדינות הקטנות חששו שמא קולן ייבלע בין נציגי המדינות הגדולות יותר ולכן נציגה של ניו ג'רזי, וויליאם פטרסון, הציע ב-15 ביוני 1787 תוכנית אחרת שתיתן כוח רב יותר למדינות עצמן:

  • הקמת רשות מחוקקת פדרלית (Federal Congress) בעלת בית מחוקקים יחיד כאשר לכל מדינה יהיה קול אחד בלבד;
  • סמכות הקונגרס תהיה פיקוח על סחר חוץ ומסחר בין המדינות (Interstate Commerce); סמכות לגביית מסים על ידי היטלי יבוא, מיסוי על מסמכים רשמיים ודואר; כמו כן בידיה הסמכות לגבות מסים באופן ישיר מאזרחי מדינה שלא שילמה את מכסת המסים שלה לאוצר הלאומי;
  • סמכות הביצוע תהיה בידי רשות המבצעת (Federal Executive) בת מספר חברים שיבחרו על ידי הרשות המחוקקת;
  • סמכות השיפוט תהיה בידי רשות שיפוטית פדרלית (Federal Judiciary) שתמונה בידי הרשות המבצעת;
  • חוקי הרשות המחוקקת הפדרלית וההסכמים הבינלאומיים יוכרו כ"חוק עליון" בכל מדינות הברית. בידי הרשות המבצעת הסמכות לגייס מדינות אחרות לצורך ציות לחוקים אלה.

תוכניתו של המילטון (Hamilton's Plan)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית זו של נציג מדינת ניו יורק, אלכסנדר המילטון, הוצעה ב-18 ביוני 1787 והייתה תוכנית בעלת אופי בריטי, בעלת שלטון ריכוזי חזק. בתוכנית זו שאף המילטון לאיחודן של כל המדינות. הרשות המחוקקת תהיה מורכבת משני בתים. הבית התחתון נבחר ישירות על ידי העם לתקופת כהונה של 3 שנים, הבית העליון ימונה על ידי נציגי העם וישרתו לכל ימי חייהם. הרשות המבצעת תהיה בידי אדם אחד שימונה לכל ימי חייו. כמו כן ראש הראשות המבצעת יהיה בעל סמכות להטלת וטו על חקיקה בקונגרס ועל חקיקה במדינות עצמן.

סיכום הועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף חודש יולי הוגשה טיוטת מסמך המבוסס על ההסכמים שהושגו בוועידה. לאחר חודש נוסף של דיונים הוגשה הגרסה הסופית של החוקה על ידי ג'יימס מדיסון אשר הוגשה ב-17 בספטמבר. לא כל נציגי המדינות היו מרוצים מההסכם הסופי אולם מרביתם חתמו עליה, אולם הרוב הושג. גם הנציגים שחתמו לא היו לגמרי שבעי רצון מהנוסח הסופי ומסכם זאת בנג'מין פרנקלין:

"אני מודה שחלקים שונים של החוקה הזו אינם מוצאים חן בעיני עכשיו, אבל אולי אשלים עימם בעתיד; שכן למדתי מניסיון חיים ארוך שלעתים שיניתי דעות ועמדות שפעם חשבתין לצודקות, אך בגלל עובדות חדשות ושיקול דעת נוסף מצאתי שהן מוטעות. ככל שאני מזדקן יותר, כך גדלה נטייתי להטיל ספק בכושר השיפוט שלי ולהאזין ביתר תשומת לב של אחרים... ברוח הדברים האלה, אדוני היושב ראש, אני מסכים לחוקה שלפנינו על אף כל מגרעותיה - אם אכן אלו מגרעות. מסופקני עם ועידה חוקתית אחרת תוכל לנסח חוקה טובה יותר מזו שלפנינו. שהרי כל אימת שמתכנסים כמה אנשים יחדיו, באים לידי ביטוי לא רק תבונתם המקובצת, כי אם גם כל דעותיהם הקדומות, טעויות המחשבה, האינטרסים המקומיים, וההשקפות האנוכיות שלהם. האם ייתכן להפיק חוקה מושלמת מכנס שכזה? לפיכך אני משתומם שהחוקה שחיברנו כאן היא כל כך קרובה למדרגות השלמות; ובטוחני שאויבנו ישתוממו עוד יותר, הואיל והם מצפים שסופנו יהיה כסופם של בוני מגדל בבל, שאחדותנו תתפורר, ושכל מפגש בינינו תהיה לו מטרה אחת בלבד - לנעוץ סכין איש בגב רעהו. לפיכך, אדוני, אני מסכים לחוקה הזו מכיוון שאינני מצפה לחוקה טובה ממנה, ומכיוון שאינני בטוח שאין זו החוקה הטובה ביותר"

– Benjamin Franklin

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]