ועידת לטראנו הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ועידת לטראנו הראשונה היא ועידה אקומנית שכונסה על ידי הכנסייה הקתולית בזמן כהונתו של האפיפיור קליסטוס השני בשנת 1123. עיקר הדיונים בה נגעו לקונקורדט וורמס אשר נחתם בין האפיפיור לקיסר הגרמני; הסכם אשר נועד לסיים את המאבק בין כס האפיפיור לבין הקיסרות החילונית. בנוסף, אסרה הוועידה על אנשי הכנסייה להינשא, וקבעה תקנות אשר ימנעו התערבות חילונית במינוי בישופים. ועידה זו היא הראשונה מבין הוועידות האקומניות שכונסו בידי האפיפיור במערב, והיא מהווה את תחילתו של תהליך צבירת הכוח הפוליטי של האפיפיור.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוועידות של המאה ה-4 וה-9 אשר נוהלו בידי הכנסייה הביזנטית, ועידת לטראנו הראשונה היא ועידה אקומנית שכונסה לראשונה בידי האפיפיור ברומא. החל מן המאה ה-11, התחזק מעמדו של האפיפיור הן כעומד בראשה של הכנסייה והן כישות עצמאית ביחס לשלטון החילוני[1]. כחלק ממגמת התחזקות זו, האפיפיור גרגוריוס השביעי, נושא בשורת הרפורמה הגרגוריאנית, קבע כי הסמכות לכנס ועידה אוניברסלית היא בלעדית לאפיפיור; קביעה אשר נכנסה לחוק הקאנוני של הכנסייה הקתולית[2]. הראשון לממש את הסמכות הזו הוא האפיפיור קליסטוס השני אשר כינס את ועידת לטראנו הראשונה בשנת 1123. בכך מסמלת ועידה זו את מעבר כובד המשקל של קביעת הדוגמה הנוצרית מהכנסייה הביזנטית לכס הקדוש ברומא. בוועידה זו באה לידי ביטוי סמכותו הבלעדית של האפיפיור, דבר שאינו מאפיין כלל ועיקר את הוועידות האקומניות הקודמות אשר התקיימו בשיתוף עם השלטון החילוני של הקיסר הביזנטי[3].

ועידת לטראנו הראשונה נתקיימה על רקע מאבק האינווסטיטורה בין הכס הקדוש לבין השלטון החילוני, בעיקר מול קיסר גרמניה. עליית כוחו של המוסד האפיפיור גרם לשליטים החילונים לחשוש מפני עליית כוח פוליטי חדש באירופה[4]. מאבק זה התמקד במידת המעורבות של השליטים החילוניים בנעשה בכנסייה אשר הייתה רבה מאוד ולעיתים אף מוחלטת, ובייחוד בתהליך מינויים של בישופים (שמו של המאבק נושא את שמו של טקס המינוי)[5]. בה כוחו הפוליטי והדתי של האפיפיור היה מבוסס דיו על-מנת לחתור לסיומו של המאבק עם השלטון החילוני, אך מידת השפעתו רחוקה מלהגיע לשיאה. מצד אחד, קליסטוס השני, אשר עלה לכס האפיפיור ב-1119, חתם על קונקורדט וורמס עם קיסר גרמניה היינריך ה-5[6] ובכך שאף להביא לפיוס בין הכס הקדוש לקיסרות הגרמנית. מצד שני, כהונתו של קליסטוס השני לא הביאה לסיומו המוחלט של המאבק. ועידת לטראנו הראשונה שימשה את האפיפיור להפצת המונרכיה האפיפיורית ברחבי אירופה תוך חיזוק מעמדו הפוליטי[7]. הוועידה התרחשה כשנה לאחר חתימת ההסכם עם מלך גרמניה והיא מהווה חלק מתהליך הפיוס שכן בה הובא ההסכם לאישור בפני ראשי העולם הקתולי באירופה המערבית[8].

הוועידה והחלטותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת לטראנו הראשונה התקיימה בארמון לטראנו ברומא והתנהלה, ככל הנראה, לאורך כמה מפגשים אשר הראשון היה ב-18 במרץ 1123 והאחרון לא יאוחר מ-6 באפריל באותה שנה. השתתפו בה לכל הפחות 300 בישופים ועוד מספר גדול של ראשי מנזים ובכירים נוספים בכנסייה מכל רחבי אירופה המערבית. עובדה זו הביאה להגדרת הוועידה כוועידה האקומנית התשיעית במניין הוועידות האקומוניות של הכנסייה. מאפיין חשוב נוסף שהופיע לראשונה בוועידה זו הוא סמכותו העליונה של האפיפיור בכל הנוגע להחלטותיה של הוועידה[9].

מאבק האינווסטיטורה הביא למחלוקות וקרעים בין הכנסיות השונות ברחבי אירופה, בעיקר בין הכנסייה הגרמנית לכס הקדוש. על כן, כינון הוועידה תרם רבות לאיחודה של הכנסייה ולמסר הכללי כי הכנסייה מתאחדת מחדש תחת שרביטו של האפיפיור והחוק הקאנוני[10]. כחלק מרוח הרפורמה הגרגוריאנית אשר העלתה על נס את החזרה לחוקים המקוריים של הנצרות, רבות מהתקנות המחייבות שתוקנו בוועידה אינן אלא מחזירות לתוקפן תקנות ישנות שאבד עליהן הכלח ברבות השנים[11].

לא נשארו בידינו פרוטוקולים או מסמכים מתעדים אחרים מהוועידה עצמה אך מקובל להניח כי הוועידה תיקנה כ-22 תקנות מחייבות שנכנסו לקאנון הקתולי[12]. ישנן גרסאות שונות לתקנות שתוקנו בוועידה ולהלן העקרונות הבולטים שבתקנות המחייבות:

  1. אישור קונקורדט וורמס. לפיכך, רבות מהתקנות שתוקנו בה נוגעות לטיהור תהליך מינוי בישופים וכמו כן בסמכויותיו של הבישוף במחוז כהונתו, בעיקר ביחס לשליטים החילונים באזורו. תהליך מינוי של בישוף ראוי להיעשות ללא שיקולים זרים (כסף; אינטרסים פוליטיים או התערבות חילונית) ורק בהסכמה הכללית של אנשי הכנסייה.
  2. למלכים ונסיכים חילונים אין פריבלגיה דתית, כך שכל הפרה של הקאנון הכנסייתי תביא להגדרת החוטא ככופר.
  3. חל איסור על כמרים לחיות עם נשים למעט בטיב היחסים שאושר בוועידת ניקאה מטעמים של חוסר ברירה – בנות משפחה אשר אינן מעלות חשש סביר למגע בלתי הולם.
  4. כפרה על חטאים ניתנת לכל אלו שהשתתפו במסע הצלב וכמו כן, בתיהם ומשפחותיהם חוסים תחת כנפי הכנסייה הקתולית וכל המרע להם, ייענש[13].

השלכות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל הנוגע למאבק האינווסטיטורה, ועידת לטראנו הראשונה הייתה נקודת ציון חשובה בדרך להרגעת המאבק עם השלטונות החילונים. גרגוריוס השביעי פסל באופן עקרוני את מוסד המלוכה ובמובן זה, קונקורדט וורמס שחתם קליסטוס השני מאפיין מגמה של התפשרות מול המוסד החילוני[14]. עם זאת, אישור הסכם זה בוועידת לטראנו הראשונה בהרכב כנסייתי כלל אירופי, הביא לאיחוד הכנסייה תחת האפיפיור ועצם קיומם של סעיפים בהסכם שתורמים לעצמאותו של האפיפיור אל מול השלטון החילוני הובילו בסופו של דבר לעצמאותו המוחלטת אשר נכנסה לתוקף בוועידות הבאות[15].

מבחינה תאולוגית, הרפורמה הגרגוריאנית, עליה התבססו האפיפיורים שלאחר גרגוריוס השביעי, שאבה את חיותה מהשליח פטרוס שסבר כי הכמורה בכללה היא קדושה. גישה זו נהפכה על ידי האפיפיורים של המאה ה-12 לעליונות כמעט אלוהית של האפיפיור לבדו כנציגו של ישו עלי אדמות[16]. האפיפיורים של המאות ה-12 וה-13, לרבות קליסטוס השני, ידעו לשלב אידאולוגיה ופרקטיקה ובכך, למעשה, הוציאו לפועל את הרפורמה הגרגוריאנית על אף פער תאולוגי זה[17]. ועידת לטראנו הראשונה כונסה בראשית תהליך התחזקות מעמדו של האפיפיור כשליט בינלאומי. במאה ה-12 הפכה האפיפיורות למונרכיה אשר מפיצה את דבריה ברחבי העולם הקתולי. בנוסף, התבסס מעמד האפיפיור כרשות מחוקקת ושופטת בעלת סמכות באירופה כולה[18]. תהליך הטיהור של עולם הכמורה והנצרות שהחל במאה ה-11 בידי האפיפיור גרגוריוס השני, התפתח במאה ה-12 לעצמאות מוחלטת של האפיפיור. ועידת לטראנו הראשונה ואלו שבאו לאחריה היוו מרכיב חשוב בביסוס מעמדו החדש של האפיפיור.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביעד קליינברג, הנצרות: מראשיתה ועד הרפורמציה (בן שמן: משרד הביטחון, 2011), עמ' 86-87.
  2. ^ The entry "COUNCILS: Christian Councils", The Encyclopedia of Religion, Vol. 3-4, pp. 127-128, 1993 Edition.
  3. ^ Anthony Perron, "The bishops of Rome, 1100-1300", in Walter Simons & Miri Rubin's et al. (eds.), The Cambridge History of Christianity: vol. 4 Christianity in Western Europe 1100-c. 1500 (New-York: Cambridge University Press, 2014), p. 23.
  4. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 57.
  5. ^ אביעד קליינברג, הנצרות: מראשיתה ועד הרפורמציה (בן שמן: משרד הביטחון, 2011), עמ' 87.
  6. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 78.
  7. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך א' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 140.
  8. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 80.
  9. ^ Tanner, Norman P. "First Lateran Council 1123 A.D". Papal Encyclicals Online. Last updated April 08, 2016. Accessed 15 may, 2016 http://www.papalencyclicals.net/Councils/ecum09.htm
  10. ^ Anthony Perron, "The bishops of Rome, 1100-1300", in Walter Simons & Miri Rubin's et al. (eds.), The Cambridge History of Christianity: vol. 4 Christianity in Western Europe c. 1100-c. 1500 (New-York: Cambridge University Press, 2014), p. 24. סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 80.
  11. ^ אביעד קליינברג, הנצרות: מראשיתה ועד הרפורמציה (בן שמן: משרד הביטחון, 2011), עמ' 89-90. The entry "Lateran Council", Encyclopedia Britannica, Vol. 7, pp. 178-179, 1998 Edition.
  12. ^ The entry "Lateran Council", Encyclopedia Britannica, Vol. 7, pp. 178-179, 1998 Edition.
  13. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך א' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 136.
    Tanner, Norman P. "First Lateran Council 1123 A.D". Papal Encyclicals Online. Last updated April 08, 2016. Accessed 15 may, 2016
    http://www.papalencyclicals.net/Councils/ecum09.htm
    The entry "Lateran Council", Encyclopedia Britannica, Vol. 7, pp. 178-179, 1998 Edition.
  14. ^ Anthony Perron, "The bishops of Rome, 1100-1300", in Walter Simons & Miri Rubin's et al. (eds.), The Cambridge History of Christianity: vol. 4 Christianity in Western Europe c. 1100-c. 1500 (New-York: Cambridge University Press, 2014), p. 23.
  15. ^ Anthony Perron, "The bishops of Rome, 1100-1300", in Walter Simons & Miri Rubin's et al. (eds.), The Cambridge History of Christianity: vol. 4 Christianity in Western Europe c. 1100-c. 1500 (New-York: Cambridge University Press, 2014), p. 24. סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 80.
  16. ^ Anthony Perron, "The bishops of Rome, 1100-1300", in Walter Simons & Miri Rubin's et al. (eds.), The Cambridge History of Christianity: vol. 4 Christianity in Western Europe c. 1100-c. 1500 (New-York: Cambridge University Press, 2014), p. 25.
  17. ^ Anthony Perron, "The bishops of Rome, 1100-1300", in Walter Simons & Miri Rubin's et al. (eds.), The Cambridge History of Christianity: vol. 4 Christianity in Western Europe c. 1100-c. 1500 (New-York: Cambridge University Press, 2014), p. 23.
  18. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, כרך א' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 140.