ועידת קונסטנטינופול הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ועידת קונסטנטינופול הראשונה הייתה הוועידה האקומנית השנייה של הכנסייה, אשר כונסה בשנת 381 בהוראת הקיסר הרומי המזרחי תאודוסיוס הראשון. הוועידה קבעה מספר קביעות תאולוגיות מרכזיות בנצרות, ואשררה את החלטות ועידת ניקיאה, בפרט את דוגמת השילוש.

תאודוסיוס הראשון

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 325 כינס הקיסר הרומי קונסטנטינוס את ועידת ניקיאה, אשר קבעה את הדוגמה הכנסייתית בדבר השילוש הקדוש, אשר מורכב מהאל האב, ישו ורוח הקודש. כמו כן הוועידה גינתה את המינות האריאנית, אשר גרסה כי ישו אינו שווה במהותו לאל האב. אולם, על אף שמעמד הוועידה כמחייב אושר הן על ידי הסמכויות הדתיות (בדמות הוועידה עצמה) והן על ידי הסמכויות החילוניות (קונסטנטינוס), המינות האריאנית המשיכה להתקיים ולהתפשט, משום שקונסטנטינוס עד מהרה שינה את דעתו ונהיה לחסיד האריאניות דווקא. גם יורשיו של קונסטנטינוס על כס הקיסרות תמכו באריאנים ואף כינסו את ועידת סירמיום על-מנת לקבע את הדוקטרינה הזו כדוקטרינה של הכנסייה; עם זאת, רבים בהיררכיה הנוצרית, ובראשם אתנסיוס, התנגדו לאריאניות. על-מנת ליישב את המחלוקת נוצר הצורך בוועידה נוספת.

בנוסף על המינות האריאנית, באותה תקופה קמו מספר מינויות נוספות, ובראשן המינות המקדונית, אשר התנגדה לכך שלרוח הקודש יש טבע אלוהי. תחת זאת, הם טענו כי היא נוצרה על ידי האל האב (כמו שנאמר בקרדו שנקבע בניקיאה), ולכן מהותה דומה למהות המלאכים, הנחותים מהאל האב.

כינוס הוועידה והחלטותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 378 הקיסר המזרחי האריאני ואלנס נהרג בקרב אדריאנופול, ותחתיו עלה על כס קיסרות המזרח תאודוסיוס, אשר לא מזמן הוטבל לנצרות והתנגד לאריאניות. הוא החליט לכנס ועידה אקומנית על-מנת לשים קץ למחלוקות התאולוגיות.

לוועידה הגיעו 150 בישופים, כולם מהקיסרות המזרחית, ובכללם קירילוס הירושלמי וגריגוריוס מניסה. 36 בישופים מקדוניאנים אשר הוזמנו על ידי תאודוסיוס בתקווה להשגת פשרה, דחו את ההזמנה בטענה כי לעולם לא יסכימו לדוגמת "אחדות המהות" (homoousia). בראש הוועידה ישבו, בזה אחר זה, מלטיוס מאנטיוכיה (אשר מת זמן קצר לאחר פתיחת הוועידה), גריגוריוס מנזיאנזוס, ונקטריוס. הקיסר תאודוסיוס, אף שפתח באופן רשמי את הוועידה, לא נכח בישיבותיה.

הוועידה אישרה מחדש את הקרדו שנקבע בוועידת ניקיאה והרחיבה אותו בפסקה נוספת העוסקת ברוח הקודש, ובפרט באלוהותה ושוויונה לאב ולבן, על-מנת לסתור את המינות המקדונית. כמו כן, הוועידה גינתה את המינות האריאנית והאריאנית-למחצה, אשר התנגדו לכך שישו זהה במהותו לאל האב, את המינות המקדונית – אשר דחתה את אלוהות רוח הקודש, את המינות הסבליאנית – אשר טענה כי האב, הבן ורוח הקודש הם רק פנים שונים של אותה ישות, הלא היא האלוהים, ואת המינות האפולינארית (על שם מנסחה אפולינריוס מלאודיקאה) – אשר טענה כי בגופו ונשמתו האנושיים של ישו שוכנת רוח אלוהית, הלא היא הלוגוס.

כמו כן, הוועידה קבעה כי פטריארך קונסטנטינופול ולא פטריארך אלכסנדריה הוא השני במעלתו אחרי הבישוף הרומי, הלא הוא האפיפיור. אולם הכנסייה המערבית - אשר לא הייתה מיוצגת בוועידה - לא קיבלה את ההחלטה הזו בנקל; כך, במאה ה-5, האפיפיור לאו הראשון דחה את הקביעה הזו וטען כי היא מעולם לא הוגשה לו. רק בוועידת קונסטנטינופול הרביעית, בשנת 869, נציגי האפיפיור הסכימו עמה; מאוחר יותר, בשנת 1215, ועידת לטרנו הרביעית חזרה ואישרה את ההכרה הזו.

בוועידה זו עלה מעמדה של בישופות ירושלים הודות למאמצים של קיריליוס הירושלמי, והיא הוכרה כ"אם הכנסיות כולן" (כך במקור: מאנסי, ג, עמודה 586). למעשה, מעמדה הושווה לזה של שלוש הבישופויות שהקימו תלמידיו של ישו – אלכסנדריה, אנטיוכיה, ורומא.[1]

מחלוקת על הפטריארכיה של קונסטנטינופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הוועידה, וכן בעקבות עקשנותו של תאודוסיוס, המינות האריאנית התחילה לשקוע. עם קביעת הדוגמה על השילוש הקדוש, התאולוגים הנוצריים עברו לדיונים על המבנה הפנימי שלו, מה שהוביל להתפתחות הכריסטולוגיה, למינות הנסטוריאנית ולמונופיזיטיות, אשר נדונו וגונו בוועידת אפסוס ובוועידת כלקדון.

הפלג המערבי בכנסייה סירב בהתחלה לקבל את החלטות הוועידה בטענה שהאפיפיור נעדר ממנה ושנכחו בה רק בישופים מהמזרח. ברם, בשנת 451, בוועידת כלקדון, אושר מעמד הוועידה כוועידה אקומנית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב רובין, ירושלים בתקופה הביזנטית