ועתה, הנוסע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ועתה, הנוסע
Now, Voyager
NowVoyagerPoster.jpg
כרזת הסרט
בימוי ארווין ראפר
הפקה האל ווליס
תסריט קייסי רובינסון
עריכה וורן לאו
שחקנים ראשיים בטי דייוויס
פאול הנרייד
קלוד ריינס
גלדיס קופר
מוזיקה מקס שטיינר
צילום סול פוליטו
מפיץ האחים וורנר
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 22 באוקטובר 1942
משך הקרנה 117 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט דרמה, סרט רומנטי, סרט מבוסס יצירה ספרותית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ועתה, הנוסעאנגלית: Now, Voyager) הוא סרט דרמה אמריקאי בבימויו של ארווין ראפר משנת 1942. תסריט הסרט נכתב על ידי קייסי רובינסון והוא מבוסס על ספר בעל שם זהה של אוליב האגיס פראוטי משנת 1941. בסרט משחקים בטי דייוויס, פאול הנרייד, קלוד ריינס וגלדיס קופר. שם הסרט הובא מהפואמה "The Untold Want" של וולט ויטמן.

בשנת 2007, ארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית בחר בסרט לשימור בידי ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית או אסתטית". הסרט דורג על ידי מכון הסרטים האמריקאי ברשימת "מאה שנים... מאה תשוקות" במקום ה-23.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארלוט וייל (בטי דייוויס) היא רווקה זקנה המתגוררת עם אמהּ, וונדיל וייל (גלדיס קופר), המשתייכת לשושלת של משפחה מכובדת מבוסטון. וונדיל מתייחסת בחומרה לבתהּ והדבר מביא את שרלוט לסף התמוטטות עצבים. בעקבות כך גיסתה של שרלוט, ליסה (אילקה צ'ייס), מפגישה אותה עם הפסיכיאטר ד"ר ג'אקוויב (קלוד ריינס) במטרה לעזור לה. הוא ממליץ לשרלוט לשהות לזמן מה בסנטוריום.

בסנטוריום, רחוק מאמה, שארלוט מחלימה ומשתנית ללא היכר. היא מחליטה בעצת ליסה לשוב הביתה אל אמה רק לאחר שיט תענוגות ארוך. בשיט היא פוגשת את ג'רמיה "ג'רי" דובאקס דוראנס (פאול הנרייד) המטייל ביחד עם חבריו דב (לי פאטריק) ופרנק מקלינטיר (ג'יימס ראני). מהם נודע לשארלוט על מסירותו של ג'רי לבתו, כריסטין "טינה", העוברת התעללות על ידי אמה הקנאית. בנוסף מתברר לה שג'רי נטש את חיבתו למקצוע האדריכלות עקב אשתו.

שארלוט וג'רי מתיידדים, והולכים לטייל בהר הסוכר שבריו דה ז'ניירו. הם מבלים יחדיו כמה ימים ואז שארלוט נאלצת לטוס לבואנוס איירס כדי לשוב לשיט. אף על פי שהשניים מתאהבים הם מחליטים לא להיפגש שנית.

כששארלוט שבה לביתה, סביבתה הקרובה ומשפחתה מביעים תדהמה מהשינוי הקיצוני. וונדיל מנסה שנית לשלוט בשארלוט, אך האחרונה נחושה לא לחזור על טעויות העבר.

במהלך שיקומה של שארלוט היא מתארסת עם אדם עשיר בשם אליוט ליווינגסטון (ג'ון לודר). אולם לאחר מפגש חטוף עם ג'רי היא מבטלת את הנישואים עם אליוט. כששארלוט מספרת זאת לאמה השתיים רבות, ווונדיל חוטפת התקף לב ומתה. אכולת צער ונקיפות מצפון שארלוט חוזרת לסנטוריום.

כששארלוט חוזרת לסנטוריום היא פוגשת את טינה, בתו של ג'רי, הנמצאת במצב דומה למה שהיא עברה בעבר עם אמה. שארלוט לוקחת תחת חסותה את טינה והשתיים מתיידדות במהירות. לבסוף ג'רי ושארלוט נפגשים שנית אך הם מסכימים להשאיר את מערכת היחסים שלהם בצד לטובתה של טינה, ושרלוט מסכמת במשפט הנודע "או ג'רי, בוא לא נבקש את הירח. יש לנו את הכוכבים".

צוות שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו סרטו העצמאי הראשון של המפיק האל ווליס באולפני "האחים וורנר". ווליס שקל ללהק את איירין דאן, נורמה שירר וג'ינג'ר רוג'רס לגלם את שארלוט וייל. אולם כשבטי דייוויס שמעה על הסרט היא ניסתה והצליחה לקבל את התפקיד. דייוויס, בניגוד לסרטיה הקודמים, הייתה עסוקה בלהתאים את עצמה לדמות של שארלוט. היא קראה את הספר שעליו התבסס הסרט. בנוסף היא בחרה בגדים מיוחדים לצדדיה השונים של שארלוט.

כשנערך לפאול הנרייד מבחן בד לתפקיד הגברי הראשי הוא היה לבוש ומאופר בצורה שלא התאימה לדייוויס שהתעקשה לערוך לו מבחן בד נוסף. לבסוף הוא קיבל את התפקיד. קלוד ריינס לוהק לסרט כד"ר ג'אקוויב. בשנת 1987 דייוויס הזכירה את ריינס כשחקן העמית האהוב עליה ביותר ביומנה "This 'N That".

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס שטיינר זכה בפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר. בטי דייוויס וגלדיס קופר היו מועמדות לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר ולפרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר בהתאמה. בשנת 2007, ארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית בחר בסרט לשימור בידי ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית או אסתטית".

קטע הסיום של הסרט מופיע בסרט "הקיץ של 42'" משנת 1971.

מכון הסרטים האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים מכון הסרטים האמריקאי דירג הסרט בכמה מרשימותיו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ועתה, הנוסע בוויקישיתוף