ורנר בראון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

ורנר בראון, (נולד בשנת 1918), צלם עיתונות, צלם תת-מימי וצלם-אמן.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון נולד בעיר נירנברג בגרמניה. בהיותו בן 18 נחשף לראשונה לצילום באמצעות בנו של מעסיקו בבית מלאכה בעיר פירת. בשנת 1937, אחר עליית הנאציזם לשלטון, עבר בראון תחילה לדנמרק שם הוא, פרסם בעיתון כ-70 סדרות צילום של עבודות מגפרורים שנקראו: מקל ומטה (stick & stav)[1]. אחר תקופה מסוימת עבר לשוודיה, שם הצטרף להכשרה של עליית הנוער. בשנת 1946 הוא עלה לארץ ישראל והשתקע בירושלים. בתחילה עבד אצל צלם לבנוני-נוצרי שפעל ליד שער יפו. בשנת 1947 רכש מעבדה לצילום, ברחוב בן יהודה 31, וקרא לה בשם "פוטו אירופה". בראון התגייס להגנה ומעבדתו פעלה בעיר במהלך כל מלחמת השחרור. הוא השתתף בלחימה על ירושלים במלחמת העצמאות. משנת 1948 הוא פעל כצלם עיתונות עצמאי וצילם ב 22 בפברואר 1948 את הפיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים. מהקמת מדינת ישראל ועד מלחמת יום הכיפורים נמנה עם הצוות הבכיר של צלמי הקרן הקיימת לישראל ביחד עם: פרד צ'סניק, אלכס סטרז'מייסטר ודוד חריס[2]. בשנים 19521998 שימש כצלם הראשי של האוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנת 1952 פגש באילת את "החבורה הצרפתית של ז'אק קוסטו" כפי שהוא קרא להם, "הם צילמו אז צילומים תת-ימיים בים-סוף, הם אלו אשר לימדו אותי לצלול; כשראיתי את הנוף מתחת למים, מיד נדבקתי בחיידק הצילום תת-הימי"[3].

בשנת 1955 צילם יחד עם אדי הירשביין, במשך כשנה, סרט תיעודי באגם החולה (הסרט עובד והוצג בטלוויזיה הישראלית בשנת 1989). במבצע סיני שרת בראון כצלם צבאי. בשנת 1956 היה צלם רשמי של לשכת העיתונות הממשלתית וצילם את משפט אייכמן. ב-1964 יצא למסע הרצאות בארצות הברית ובמקסיקו על "החי והצומח בים סוף", ההרצאות לוו בתמונות אותן צילם במהלך עבודתו באזור[4]. בשנת 1966 החל מתמחה גם בצילומי אויר בארץ.
ורנר בראון גר במבשרת ציון עם אשתו ענת רותם בראון שאף היא אמנית. לזוג בן דני.

עבודתו האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורנר בראון, שייך לדור המייסדים של הצילום העיתונאי המודרני בישראל, נמנה עם עשרת הצלמים הגדולים שצילמו לקק"ל מתחילת המאה העשרים ועד לשנות השישים, עליהם נמנים: זולטן קלוגר, שמואל יוסף שוויג, יעקב רוזנר, אברהם מלבסקי, לזר דינר, טים גידל, וורנר בראון, פרד צ'סניק, אלכס סטרז'מיסטר, ודוד חריס[5].

בראון מתעד את החיים בארץ מאז משנת 1947. למרות שהסגנון שלו ישיר ותכליתי, מבטאות עבודותיו שילוב של להט חושים עם רגישות מעודנת לאור ולצבע. מכורח הנסיבות, עבודותיו הראשונות הן בשחור לבן, עם הופעת הצבע בעיתונות נוסף צבע ביצירותיו. צילומי האוויר, הצילום התת-ימי וצילומי הנוף המאוחרים יותר צולמו בצבע. ורנר בראון האמן אינו משתמש בתמונותיו לא באפקטים ולא בפעלולים. לדבריו, למה לחפש "אמנות-טריקים" במעבדה, כשהאמנות עצמה נמצאת חיה ונושמת מסביב, מעל (באוויר!), בתוך (הים!), ועל (ביבשה!)? לאמן ניתנת זכות הבחירה: מה הם הפרטים שישלוף מתוך סך הכול הזה שקיים מסביבו[3].

בראון מושפע מן הרעיונות של "הצילום החדש" בגרמניה של שנות ה-30, המדגישות את איכויותיו העצמאיות של הצילום כמדיום טכנולוגי-מודרני, אולם הוא משלב בין רעיונות אלו עם נטייתו התרבותית של דור תש"ח-מצד אחד הינו חופשי ומשוחרר מבחינה צורנית, ומצד שני נענה לתחושות הלב ולמאוויים הקולקטיביים של היישוב העברי בארץ[6]. יחס דו ערכי בא לידי ביטוי גם בתצלומי הנוף שלו שגם הם מאפיינים את השיח היהודי/ציוני על אודות ארץ-ישראל, איכותה, גודלה וגבולותיה[3].

בשנת 1989 העניק לו מוזיאון ישראל את פרס "אנריקה קבלין לצילום". בנימוקי חבר השופטים (פרופ' חנן לסקין והאוצרים ניסן פרז ויגאל צלמונה), נכתב בין השאר: "מאז שהגיע לישראל, תרם רבות לתחום זה של הצילום ויצר גוף עשיר של צילומים בפעילות מקצועית המשתרעת על עשרות שנים. הוא תיעד את נופה הטבעי, החברתי והאנושי של הארץ, בצילומיו הרגישים והאיכותיים. הוועדה החליטה פה אחד להעניק לורנר בראון את הפרס, כאות הוקרה על מפעל חיים ועל תרומתו לצילום העיתונאי והתיעודי בישראל"[3].
ב"סטודיו" כתב העת לאמנות[7], נכתב: "בראון שייך לדור הצלמים "הייקים" שהגיעו לארץ בתחילת שנות ה-30 עם עליית הנאציזם. בכול נושא שורנר יצלם המניע אותו הוא אך ובעיקר האהבה לצילום. ואכן דפדוף בצילומיו הרבים מספור, מראה גיוון רב ופריסה רחבה של נושאים: צילומי עיתונות דוקומנטאריים (שהפכו מזמן לתיעוד היסטורי יקר ערך!), צילומי אוויר, צילומים תת-ימיים, צילומי סקי, צילומי נוף וטבע מרהיבים וקסומים, נופי אדם וחברה - בנגיעה אנושית מלווה בנימה דקה של הומור, דיוקנים ועירומים רגישים ומעודנים, ובעצם הכול; דומה והוא היה רוצה לכבוש במבטו-האישי, דרך המצלמה, עולם ומלואו. מצלמתו היא חלק בלתי נפרד מגופו, דרוכה תמיד כדי לצוד רגעים מיוחדים וייחודיים בעת התרחשותם"[7].

קשה למצוא קו סגנוני אחיד לצילומיו. ורנר הוא כמו ילד סקרן אשר כל דבר מעניין אותו. מספר דוגמאות: "לא היה לי כסף עבור טיסות פרטיות כדי לצלם מהאוויר, לכן, כשהזמינו אצלי צילומי אוויר זאת הייתה הזדמנות בשבילי "לגנוב" גם כמה "צילומים פרטיים" עבור עצמי. "אהבתי עצי זית (נושא ספר צילומיו הראשון) ומהם עברתי לאהבות אחרות של נוף וטבע". קו מנחה כלשהו העובר כחוט השני לאורך צילומיו הוא "משחקי אור"[3].
בשנת 2012 העניקה ועדת האמנות החזותית של מפעל הפיס, מענק לאמנים: גליליה פלוטקין, מרגוט שדה, בוריס כרמי, ערי גלס וורנר בראון לביצוע פרויקט על "הכפר הערבי בישראל עד אמצע המאה העשרים".

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1975 מצגת במוזיאון ישראל, " Jerusalem Triptych ", תצוגת שקופיות אור-קולית ו רב מסכית
  • 1998 תערוכות יחיד, במוזיאון לצילום בתל חי 50 שנות צילום אוצר זאב הרץ. (התערוכה הוצגה גם בבניין עיריית נירנברג, גרמניה)

תערוכות משותפות:

  • 1990 משתתף בתערוכה " 40 שנות צילום עיתונות בישראל", גלריה פולברג, סן פרנסיסקו
  • 2000 "מסגרת זמן" - מאה שנות צילום בא"י, מוזיאון ישראל/ אוצר: ניסן פרז
  • 2001 צילום בפלסטין/א"י בשנות ה - 30 וה - 40, מוזיאון הרצליה
  • 2001 "הוד והדר", מוזיאון ארץ ישראל.[8]
  • ספטמבר 2006 בין גבולות המרחב לגבולות המקום – שיח צילומי על נוף הארץ, מוזיאון תל חי, אוצרת: נעמה חייקין[9]
  • 2009 שירת האגם היסטוריה צילומית של אגם החולה, 1900-2009 תערוכת מחווה לצלם פטר מירום מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן[10].
  • 2010 "הזקן": דוד בן-גוריון ומורשתו בראי האמנות בישראל, גלריה לאמנות ע"ש אברהם ברון וגלריית הסנאט, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות[11]
  • 2014 ירושלים מוסררה בית הספר לצילום בבת עין אוצר אייל בן דב[12]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תל אביב יפו ורנר בראון שוורין קרמון הוצאת כרמל, 1953,
  • עצי זית הוצאת כרמל 1958
  • הים האדום כחול במעמקיו הוצאת א. לוין-אפשטין, 1966
  • בהיוולד עם: צילומים מראשיתה של המדינה : ורנר בראון ... [ואחרים] 2002

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רז גיא, 2001, "מלחמה, שלום והומור (שיחה עם ורנר בראון)", סטודיו 124.
  • רונה סלע, קטלוג הקרן קימת ומצלמת, תמונות מהקופסה הכחולה 1903-2003, אפריל 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]