ושוכני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת חלוקת השלטון בין האימפריות בשנת 1400 לפנה"ס, סימון מקומה של ושוכני הוא משוער

וַשׁוּכָּנִי הייתה עיר הבירה של הממלכה החורית העתיקה מיתני משנת 1500 לפנה"ס לערך ועד המאה ה-13 לפנה"ס.[1] משמעות שמה היא אולי "מקור הטוב" או "מקור הבריאות". הפרשנות היא לפי דמיון הביטוי בסנסקריט.[2]

המקום המדויק שבו שכנה העיר אינו ידוע. אחת ההצעות שהועלו הייתה לזהות את מקומה עם תל פחריה, ששוכן ליד תל חלף במחוז אל-חסכה בצפון סוריה.[3] העיר שכנה על הגדה המזרחית של הפרת. החוקרים הגיעו למסקנה זאת בעקבות הטקסטים שהשאיר שופילוליומש הראשון, שבו ציין שהיה עליו לחצות את הנהר כדי להגיע לעיר, בעוד שכרכמיש שכנה ממערב לפרת. הערים שכנו כנראה לא רחוק אחת מהשנייה. העיר נבנתה כנראה כעיר חדשה שתשמש בירתה של מיתני, לאחר שהממלכה התארגנה מחדש. האלה של העיר הייתה אושה (Usha).[4]

העיר נחרבה על ידי המלך החתי שופילוליומש הראשון (1323-1358 לפנה"ס) בשנים הראשונות למלכותו. שופילוליומש הראשון ניצל שעת כושר, כאשר במיתני התנהל מאבק על המלוכה. הוא כרת ברית עם אחד הנצים, אַרתַתַמַה, והכריז מלחמה על תוּשרַתַה (אנ'). הסיבה הפורמלית ליציאה לקרב הייתה ההתערבות הצבאית של מיתני במרד שהתרחש באִשוּוַה (אנ'), שהייתה תחת שלטון חתי. תושרתה התרברב על ניצחונו באשווה ושלח חלק מהשלל למלך המצרי אמנחותפ השלישי, בן בריתו. שופילוליומש הראשון ירד על ושוכני מהאזור ההררי שמצפונה, והפתיע את המלך החורי שנמלט ממנה. נפילת ושוכני הביאה לקריסת כל המערכת האימפריאלית שניהלה את הממלכה.[5] כיבוש העיר מופיע בטקסטים המספרים על מעשי שופילוליומש הראשון, על המלכת מלך חורי בשם שַתיוַזַה (אנ'), בנו של תושרתה, על ממלכת חניגלבת שהוא הקים.

העיר נכבשה שוב ונחרבה בשנת 1290 לפנה"ס לערך, על ידי המלך האשורי אדד-ניררי הראשון (1275-1307 לפנה"ס).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mitanni באתר ancient.eu
  2. ^ Empire of Thebes, Or, Ages in Chaos Revisited, מאת Emmet John Sweeney, הוצאת Algora Publishing, ‏ 2006, עמ' 11
  3. ^ The Aramaeans: Their Ancient History, Culture, Religion, מאת Lipiński, Edward, הוצאת Peeters Publishers, ‏ 2000, עמ' 120
  4. ^ Desi Words Speak of the Past, עמ' 435
  5. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, בסדרה ספריית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009, עמ' 59