ז'אן-אנטואן דה באיף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: רשימת מכולת, שמות, ניסוחים, תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ז'אן-אנטואן דה באיף
Jean-Antoine de Baïf
Portret van Jean Antoine de Baïf Ianus Antonius Baifius (titel op object), RP-P-OB-31.456.jpg
לידה 19 בפברואר 1532
ונציה, הרפובליקה של ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בספטמבר 1589 (בגיל 57)
פריז, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, היסטוריון, מסאי, מלחין, מתרגם, סופר, מחזאי, נגן לאוטה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים גיום דה באיף עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית
סוגה סונטה, מכתם, אפיטף, תהילים, קומדיה, טרגדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי לה פליאד עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1551–19 בספטמבר 1589 (כ־38 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ז'אן-אנטואן דה באיף
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1551 - 19 בספטמבר 1589 (כ־38 שנים)
שנות הפעילות 1551–19 בספטמבר 1589 (כ־38 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו שארל אטיין, אנגלוס ורגיקיוס, ז'אן דורא עריכת הנתון בוויקינתונים
אב לזר דה באיף עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים גיום דה באיף עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'אן-אנטואן דה באיףצרפתית: Jean-Antoine de Baïf;‏ 19 בפברואר 1532 ונציה - 19 בספטמבר 1589 פריז) היה משורר צרפתי, מתרגם, נגן לאוטה ומלחין. היה חבר של פייר דה רונסאר וחבר חבורת הפליאד. נודע, בין השאר במאמציו להנהיג בצרפת חריזה בעלת משקל אופייני לשירה היוונית והלטינית העתיקה. באיף כתב בצרפתית בת זמנו וכן בלטינית

יצירתו השירית נחשבת לחשובה מאוד, אם כי לא השיגה הצלחה דומה לזו של ידידו רונסאר. ידועים הם הקבצים : Les Amours " (האהבים) (1552 ו-1558), Les Météores (המטאורים) שקיבל השראה מה"גאורגיקה" של ורגיליוס; le Passe-Temps (מזמורי פנאי) (1573), Les Mimes, enseignements et proverbes ( המימוסים, עצות ופתגמים), 1581), יצירה שבלטה במקוריותה. בסך הכל כתב באיף 9 ספרי פואמות, 7 ספרי שירי אהבה - "אהבים", 5 ספרי "שעשועים", 5 ספרי "מזמורי פנאי" - שפורסמו באסופת "היצירות השיריות של באיף" (פריז 1572)

באיף שאף לניסויים ספרותיים, ונמנה יחד עם חבריו ב"פליאד" עם חלוצי התיאטרון ה"פרוטוקלאסי" . איתם הוא השתתף בעיקר ב"תהלוכת התיש" (La Pompe du bouc). תרם לתחום התיאטרון גם תרגומים מהמחזאות העתיקה:"הסריס" מאת טרנטיוס, "החייל הרברבן" מאת פלאוטוס (1573) (בתוך "יצירות בחרוזים" Euvres en rime"), כמו כן תרגם את "אנטיגונה" מאת סופוקלס. באיף הקים אקדמיה צרפתית למוזיקה ולשירה שקדמה לזו של הקרדינל רישלייה. שתי נשים התקבלו בה. ז'ואשן די בלה כינה את באיף "docte, docteur, doctime Baïf" (המלומד, המורה, הבקיא ביותר") כסימן הערכה לכישוריו הרבים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיף נולד כבן מקשר ללא נישואים של לזר דה באיף, דיפלומט, איש-דת ומלומד הומניסט, ככל הנראה, עם אישה ונציאנית. הוא נולד בוונציה בשנת 1532 בעת שאביו כיהן שם כשגריר של צרפת. את שנות צעירותו תיאר באיף באיגרת אל המלך שארל התשיעי אותה כתב כפתח-דבר לקובץ שיריו שפורסם בשנת 1573. אביו השקיע הרבה בחינוכו. הוא למד לטינית אצל שארל אטיין ויוונית אצל אנגלוס ורגיקיוס, מלומד ביזנטי מכרתים שיצר את פונטים יווניים עבור דפוס המלך פרנסואה הראשון. כמו כן היה באיף תלמידו של ז'אן טוסן ובגיל 11 תלמידו של ז'אן דורא (Dorat) שלימד אותו שנים רבות יוונית ולטינית במכללת קוקרה (Coqueret) בפריז. כתלמיד של דורא התיידד באיף עם תלמיד אחר, המשורר פייר דה רונסאר, יותר מבוגר ממנו, שעודד את אהבתו לשירה והכיר לו את סודות אמנות החריזה הצרפתית. באיף, בתורו, עזר לרונסאר בלימודי השפה היוונית. אחרי מות אביו בשנת 1547 המשיך באיף ללמוד המכללת קוקרה שבראשות דורא. לא פעם נדד ברחבי צרפת ואיטליה (פואטייה, מריניאק, טרנטו וכו'). בשלהי שנות ה-1550 הפך באיף לאחד המשוררים הרשמיים של מלכי שושלת ולואה. בימי מלחמת הדת השנייה (1568-1567) נכבשו אחוזותיו על ידי ההוגנוטים.

אקדמיית השירה והמוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיף התגורר בפריז ונהנה מהערכת המלך והחצר. בשנת 1570 יחד עם נגן הלאוטה והמלחין ז'ואשן טיבו דה קורוויל, בברכת המלך שארל התשיעי ובתמיכתו הפיננסית, הקים באיף את אקדמיית השירה והמוזיקה (Académie de Poésie et de Musique) ששאפה לקידום הפרוזודיה הצרפתית ולמיזוג בין מוזיקה לשירה[1]. המלך שארל התשיעי פרש עליה את חסותו[1] ואישר את התקנון שלה על אף מחאות נמרצות של ראשי האוניברסיטה של פריז האדוקה. .חברי האקדמיה, ואף המלכים, קודם שארל התשיעי, ואחריו אנרי השלישי היו מתארחים בערבי קונצרטים ושירה בביתו של באיף בשכונת סן מרסל לפעמים, כפי שהעיד אגריפה ד'אובינייה התכנסו אפילו בלשכת המלך הצטרפו לאקדמיה ביכי המשוררים - רונסאר, די בלה, ז'אמן, דה טייאר, דפורט (Desportes), גי דה פיבראק ואחרים[1] ומלחינים כמו קלוד לה ז'ן שהפך בשלהי המאה ה-16 למוזיקאי המשפיע ביותר בצרפת, ז'אק מודווי, שהמשיך לייצג את רעיונות האקדמיה בתוך המאה ה-17. עם זאת, על אף התמיכה המתמדת מצד המלכים, האקדמיה הפסיקה לפעול בשנת 1584.

ז'אן-אנטואן דה באיף מת בספטמבר 1589 בפריז.

החריזה לפי משקלי השירה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני קבצים שפרסם ב-1574 - Etrènes de poesie française וב-- Chansonnettes 1586 באיף ביקש להנהיג בשירה הצרפתית מטריקה חדשה, שתהיה אנלוגית לזו של היוצרים יוונים והרומיים העתיקים. ביקש לבסס את המשקל על מספר ההברות, ועל סידור התנועות הקצרות והארוכות. המציא בנוסף כתיב פונטי מיוחד מבוסס על 10 תנועות 19 עיצורים שנועד לסמן לקורא את מבטאה הנכון של כל הברה[1]. באיף השאיר קורפוס של 15,000 חרוזים לפי דגם השירה המדודה העתיקה (versification mesurée a l'antique), מה שהעניק לו מקום ייחודי בספרות האירופית של הרנסאנס בניגוד לניסונות אחרים לחריזה לפי המודל העתיק (כמו למשל, של ז'אק דה לה טאי ב־1562 - Manière de faire des vers en francais comme en grec et en Latin שהודפס ב-1573), הדגם של באיף הוא היחיד מסוגו שייבא את המטריקה היוונית-לטינית תוך התבססות בו זמנית על פרוזודיה קיימת.

שנסונטה 1, 65 מאת באיף, לפי הכתיב הפונטי המיוחד שהמציא

אותה "שנסונט" 65, 1 - בכתיב עכשווי:

Vienne le beau Narcis qui jamais n'aima autre sinon soi,
Et qu'il regarde tes yeux, Et, qu'il se garde d'aimer.
Vienne le Grec tant caut, qui la force de Troie détruisit,
Et qu'il regarde ce poil, Et qu'il se garde d'aimer.
Vienne le chantre Orphé' qui son Eurydice encore cherchât
Et qu'il regarde ta main, et qu'il se garde d'aimer.
Vienne l'amour lui-même, et davant sa vue ôte le bandeau,
Et qu'il regarde ta bouche, et qu'il se garde d'aimer.

ב-1574 כתב באיף Étrénes de poézie Franzoęze an vęrs mezurés בהקסמטרים דקטילים, לרבות Au Roi - שבעת הסטרנים האחרונים של הקובץ. ספר זה הדגים את השקפותיו . יצירותיו הודפסו ב-4 כרכים, בכותרת "Œuvres en rime (יצירות בחרוזים" ) ובהם "אהבים, משחקים, מזמורי פנאי ופואמות". יש בשירים אלה ,בין הרבה קטעים קשים לקריאה, גם כאלה המצטיניים בעדינות ובהשראה יוצאת דופן. כך למשל הסונטה על רומן הוורד שתמצתה את כל אותה העלילה וגיום קולטה סיפר כי כולם ידעו לדקלם אותה. באיף כתב גם סונטה ידועה לשבח הטבח בליל ברטולומה הקדוש. חידושיו של באיף כללו גם שורת 15 הברות הידועה כ"חרוז באיפי" (vers baïfin)

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיף היה המשורר הפורה ביותר בין חברי "פליאד", אחרי רונסאר. בשנת 1551 פרסם את שירו הראשון - "הקבר של מרגריט דה ולואה" ( («Tombeau de Marguerite de Valois»). בשנת 1552 פרסם באיף את הפואמה המיתולוגית "חטיפת אירופה" ( Le Ravissement d’Europe ) בהשראת יצירתו של מוסכוס איש סירקוזה וקובץ שירי אהבה בהשפעתם של משוררים איטלקים כמו פטרארקה, של אפיקורוס ושל משוררים נאו-לטינים - "אהבי מלין" (Amours de Mèline). ב-1555 התווסף קובץ נוסף "אהבי פרנסין" (Amours de Francine)[2]. .באיף השתמש תכופות בצורת הסונט הנפוצה בספרות האיטלקית אך הוכיח גם גיוון צורני יוצא דופן[2]. השפעת פטרארקה התמזגה אצל באיף עם השפעתן של הליריקה הרומית העתיקה של יוצרים כמו קאטולוס, פרופרטיוס, טיבולוס, אובידיוס ושל השירה האנקראונטית המאוחרת. בשנים 1572–1573 פרסם באיף אסופת שירים שנחלקו ל־4 מחלקות:"אהבים", "שירים", "שעשועים" ו"מזמורי פנאי". באסופה זו בא לידי ביטוי גיוון צורני עשיר. דה באיף ניסה כמעט כל סוג של שיר שהיה נהוג בתקופתו. בלטו בספריו אלה פן נרטיבי - בעקבות אובידיוס ואריוסטו, בקיאות רבה במיתולוגיה הקלאסית וזיקה לדגמי החרוזים האלכסנדרונים. ולהבדיל מרונסאר, גם חושניות עזה ופן הארוטי לפי דגמי השירה שנתנו לו השראה[2]. במחלקה האחרונה של הספר הכניס בא יף אפיטפים, אפיגרמות ושירי שנינה ואהבה קצרים[2]. כעבור שלוש שנים פורסמה יצירתו החשובה ביותר - "מימוסים, עצות ופתגמים" (Mimes, Enseignements et Proverbes), ספר זה זכה להצלחה רבה בקרב בני תקופתו והופיע בין השנים 1576 ו-1619 בשש מהדורות. בסוף חייו, פרט ל"מימוסים" שקד דה באיף על תרגום תהלים.

יצירות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לשיריו, רובם שירי אהבה, עסק באיף בתרגום או עיבוד של ספר תהלים, ושל מחזות עתיקים: Le Brave ou Taillebras חיקוי לקומדיית "החייל רברבן" (Miles Gloriosus) מאת פלאוטוס - בצרפתית (1567), וגרסה ל"הסריס" Eunuchus של טרנטיוס (1565, פורסמה ב-1573), טרגדיית "אנטיגונה" של סופוקלס, ואחרים. באיף עשה גם תרגומים ועיבודים לפי שירת הסיודוס ומשוררים עתיקים אחרים כמו ביון איש סמירנה, מוסכוס איש סירקוזה, תאוקריטוס, אנקראון, קאטולוס ומרטיאליס. הלחנים שהלחין לא נשמרו. בתחום התיאטרון כתב באיף שתי קומדיות "הסריס" 1565 (שפורסם ב-1573 ), גרסה משלו למחזה של טרנטיוס, "Eunuchus" וכן "החייל הרברבן" (1567), חיקוי של "Miles Gloriosus" מאת פלאוטוס, שבה מקום העלילה הפכה להיות צרפת והעיר אורליאן. ב-1577 פרסם באיף אוסף שירים לטיניים וב-1576 את הקובץ הפופולרי "מימוסיסים, עצות ופתגמים"

הפואמה "המטאורים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפואמה האפית-דידקטית עם הדים ממדעי הטבע הקרויה "המטאורים" (1576), קיבל באיף השראה מה"גאורגיקה" של ורגיליוס ומהפאומה "על המטאורים" של המשורר האיטלקי ג'ובאני פונטאנו (Pontano)[2]. . פירושיו לתנועת גופי השמיים הלמו את תורת אריסטו.

הנהגת סוגות שירה בצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיף היה חלוץ בכתיבת סוגות שלא היו עד אז ידועות בצרפתית, אולם פרסם אותן באיחור ולא זכה בהכרה לראשוניותו. כך כתב אקלוגות ראשונות, אבל רונסאר היה זה שפרסם את האקלוגות שלו ראשון. כך קרה גם עם האידיליות של דה באיף ,פרסם אותן באיחור ווקלן דה לה פרנה זכה בבכורה. פיתח גם את סוגת ה"בלאזון" בעקבות קלמאן מארו ואחרים, אבל רונסאר ובלה הקדימו אותו בפרסום ה"בלאזונים" שלהם. גם בתחם התיאטרון הצרפתי היה דה באיף חלוץ אבל ז'אן ז'ודל נחשב למחזאי הצרפתי הראשון. לעומת זאת היה באיף הממציא הבלתי מעורער של השירים הקטנים הקרויים "מימוסים", שירים הדומים למשלים, מחורזים ובני שש שורות בלבד, עם תוכן סאטירי וחינוכי, שהשפיעו מאוחר יותר על משלי לה פונטן[2] דה באיף היה יוצר פורה וחדשני, אם כי נחשב לפחות נגיש והפחות מוכר לקוראים מבין משוררי הפליאד.[3]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1552 ו-1558 ‏ Les Amours (האהבים)
  • ' Les Météores 1567 (המטאורים)
  • 1569 Psautier A - ספר תהלים' א, כתב יד
  • Œuvres de poésies de Baïf 1572 - היציריות השיריות של באיף
  • 1573 Psautier B - ספר תהלים' ב, כתב יד
  • Chansonnettes שנסונטות (שירים קטנים) (העמודים הראשונים עם 25 מתוך 202 שירים אבדו)
  • 1573 - Passe-Temps - מזמורי פנאי
  • 1574 - Étrennes de poésie française (סטרנים של שירה צרפתית)
  • 1581 - Les Mimes, enseignements et proverbes - מימוסים ופתגמים (או "המימוסים, עצות ופתגמים")

תרגומים לעברית של כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקובץ "שירת הכוכבים" - אנתולוגיה משירת צרפת במאה הט"ז - בחר, תרגם ופרש עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל, ירושלים, 1996

באיף במדיה אמנותית אחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בפואמה העליזה שלו משנת 1560 - "מסע לטור" «Voyage de Tours» סיפר המשורר רונסאר על מסעו יחד עם באיף ברחבי צרפת. מטרת הטיול היה להיפגש עם אהובותיהם - פרנסין ומריון.
  • 1850 - המלחין שארל גונו הלחין ליד ("מלודיה") על מילות השיר של באיף Ô ma belle rebelle!

השני בקובץ של שש לידר לקול ופסנתר, והנחשב לאחד מפסגות ה"מלודיה" הצרפתית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "שירת הכוכבים" - אנתולוגיה משירת צרפת במאה הט"ז - בחר, תרגם ופרש עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל, ירושלים, 1996
  • Poésies choisies de J-A. de Baïf, suivies par Poesies inédites... notes et index par L.Becq de Fouquières, Charpentier et Cie libraires-éditeurs, Paris 1874
  • V.-L Saulnier - Literatura franceză, Sinteze Lyceum, Editura Albatros, București, 1973

La Litterature française de la Renaissance 9 ed revue, Que sais je, PUF Paris 1969, trad. Sorin Mărculescu

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן-אנטואן דה באיף בוויקישיתוף


Etrenes de poezie frasoeze an vers mezures

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 ע. דיקמן עמ' 376
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 ע. דיקמן עמ' 375
  3. ^ 1874 L.Becq de Fouquière עמ' I