ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קמבאסרס

ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קמבאסרס
Jean-Jacques-Régis de Cambacérès

ליטוגרפיה משנת 1830 מאת פרנסואה סראפן דלפש לפי ציור דיוקן מאת ניקולא אסטאש מורן (Maurin)
לידה	18 באוקטובר 1753 מונפלייה, לנגדוק, ממלכת צרפת
פטירה	8 במרץ 1824 (בגיל 70) פריז, הרסטורציה
מדינה	צרפת
מקום קבורה	פר לשז קבר קמבאסרס
השכלה	הפקולטה למשפטים ולמדעי המדינה של מונפלייה
המגיסטר הגדול של המזרח הגדול של צרפת 1806–1814 (כ־8 שנים) יושב ראש הקונבנט הלאומי ה־53 7 באוקטובר 1794 – 22 באוקטובר 1794 (16 ימים) → André Dumont Pierre Louis Prieur ← יושב ראש מועצת החמש מאות 22 באוקטובר 1796 – 20 בנובמבר 1796 (4 שבועות ויומיים) שר המשפטים 14 ביוני 1799 – 9 בנובמבר 1799 (21 שבועות ויומיים) 20 במרץ 1815 – 22 ביוני 1815 (13 שבועות ו־4 ימים)
פרסים והוקרה
מסדר העיט השחור מסדר כתר הברזל הצווארון הגדול של מסדר הכבוד מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה
חתימה

ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קמבאסרס (בצרפתית: Jean-Jacques-Régis de Cambacérès,‏ 18 באוקטובר 1753 מונפלייה - 8 במרץ 1824 פריז) היה משפטן ופוליטיקאי צרפתי, בן למשפחת אצילים, שמילא תפקידים משפטיים ופוליטיים חשובים בימי המהפכה הצרפתית והאימפריה הצרפתית הראשונה. נודע במיוחד כאחד ממחבריו של קודקס נפוליאון, העומד עדיין ביסוד החוק האזרחי הצרפתי ונתן השראה לחוקים אזרחיים במדינות רבות בעולם.

קמבאסרס היה צאצא למשפחת משפטנים, בני האצולה הישנה של העיר מונפלייה, הקטגוריה שכונתה "אצולת הגלימה" (noblesse de robe), שמילאה תפקידים ממשלתיים ומשפטיים והייתה בדרך כלל בעלת השכלה אקדמית. אף-על-פי-כן, בילדותו ידע קמבאסרס תנאי מחיה דלים למדי. בתום לימודי מכללה במונפלייה סיים תואר במשפטים והתחיל קריירה של עורך דין ושל יועץ בבית הדין לביקורת ספרים (Cour de comptes) של פרובינציית לנגדוק.

הוא נכנס לפוליטיקה בימיה הראשונים של המהפכה הצרפתית. ב-1791 עמד בראש בית המשפט הפלילי של מחוז ארו. ב-1792 נבחר כחבר בקונבנט. מאז כיהן במרבית שנות חייו בתפקידים בכירים בשלטון. בשנים 1794–1795 היה חבר בוועד לשלום הציבור, בשנת 1796 היה יושב ראש מועצת החמש מאות, ובשנת 1799 שר המשפטים.

אחרי הפיכת 18 בברימר של נפוליאון בונפרט ב-25 בדצמבר 1799 הפך קמבאסרס ל"קונסול השני" של צרפת. ב-1804 נכח בהכתרת נפוליאון כקיסר צרפת. אחרי שהתמנה לקנצלר ראשי (archichancelier), היה קמבאסרס למשך עשור שנים הדמות הפוליטית השנייה בחשיבותה במדינה: נפוליאון ייפה את כוחו לעמוד בראש ישיבות המועצות השונות ובראש ישיבות הסנאט בהיעדרו של הקיסר. בשנים 1808–1814 נשא בתואר דוכס פרמה.

כמומחה למשפטים השתתף קמבאסרס באופן פעיל בארגון מחדש של מערכת המשפט בצרפת. עוד בשנים 1793 ו-1796 ערך שלוש הצעות שהובילו לחיבור הקודקס האזרחי של נפוליאון בשנת 1804. הוא נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית (1803) ובמכון של צרפת.

הוא היה גם דמות חשובה בארגון הבונים החופשיים הצרפתים, ולקח חלק בריענון התנועה אחרי הכרזת האימפריה. קמבאסרס היה מנהיג עליון של הפולחן הצרפתי ואחרי פרישתו של הנסיך לואי בונפרטה בשנת 1805 כיהן כמגיסטר גדול של לשכת גראן אורייאן דה פראנס, תפקיד שאותו מילא עד לנפילת האימפריה. כמו כן מילא את התפקיד של מפקד הגדול של המועצה העליונה בעלת פולחן סקוטי ועוד תפקידים אחרים בקרב הבונים החופשיים.

ביוגרפיה

ילדותו ונעוריו

ז'אן-ז'אק רז'יס דה קמבאסרס נולד בשנת 1753 בעיר מונפלייה במשפחה קתולית צרפתית של אצילים משפטנים ("אצולת הגלימה") דלת אמצעים. אבות המשפחה באו מהרי סוון למונפלייה במאה ה-16. אביו, ז'אן-אנטואן דה קמבאסרס, היה יועץ מגיסטר של בית הדין לחשבונות, סיוע וכספים של העיר, בעקבות אביו וסבו שכיהנו באותו תפקיד לפניו. אביו מונה בתפקיד ראש העיר מונפלייה על ידי נציג המלך בחבל לנגדוק, המרקיז שארל-אז'ן דה קאסטרי. הוא מילא תפקיד זה בשנים 1753–1756 ושוב בשנים 1761–1778. האם, מארי-רוז דה ואסאל הייתה בת של בנקאי ואביר, אחראי על כספי בית המחסה בעיר., מנישואיהם נולדו 11 ילדים, מהם שרדו רק שניים: ז'אן-ז'אק רז'יס ואטיין-איבר, שעשה קריירה כנסייתית כארכיבישוף של רואן והיה לסנטור בימי הקיסר נפוליאון. קמבאסרס הוטבל בכנסיית סן פייר בעיר כשסנדקיו היו, לפי מסורת לנגדוקית, שני יתומים מבית המחסה. הוא סיים בשנת 1774 לימודי משפטים במכללת אקס-אן-פרובאנס ובהמשך ירש את תפקיד אביו כיועץ בבית הדין לחשבונות וכספים בטולוז. בשנת 1769 אמו נפטרה ואביו נשא אישה שנייה, ז'אן דיטרי, שילדה לו עוד 4 בנים, בהם ז'אן-פייר איבר קמבאסרס, לימים גנרל בחיל התותחנים וברון בימי הקיסרות של נפוליאון.

על אף התפקידים האחראיים שהיו לאב המשפחה, ידעו בני הבית קשיים כלכליים רבים וחיו בצמצום. בגלל סכסוכים תדירים עם נכבדים שונים בעיר נודה האב תכופות על ידי החברה הסובבת. בילדותו גודל ז'אן-ז'אק-רז'יס על ידי מטפלת, אשתו של בעל מלאכה מקומי בשם טורל. כמו כן התחנך יחד עם אחיו אצל דוד, האב אב אטיין-פרנסואה דה קמבאסרס, שכיהן כארכידיאקון של קתדרלת מונפלייה. מאוחר יותר, נשלח ללמוד משפטים במכללת בורבון באקס-אן-פרובאנס, בעוד שאחיו נשלח למכללה אחרת באביניון. קמבאסרס נתגלה כתלמיד מבריק וחרוץ. אחרי שסיים את מבחני הבגרות ואת התואר הראשון חזר למונפלייה בשנת 1772

הקריירה המשפטית

התחיל לעבוד כעורך דין, אולם תוך זמן קצר פרש מהעבודה כאות מחאה נגד רפורמת מערכת המשפטים של מופאו (Maupeou). באותה תקופה התמסר לעיון החוקים והפילוסופיה המודרנית של תורת המשפט ובאותו זמן, פקד את סלוני התרבות של העירו, תוך התוועדות לרעיונות עידן הנאורות וקנה לעצמו שם של "איש העולם" לפי אמות המידה של "המשטר הישן". התיידד במיוחד עם פיליפ-שארל דה פאווה דה וילוויאיי שהיה חסיד של וולטר. ב-1772 התקבל בלשכת הבונים החופשיים "יוחנן הקדוש של הסוד" (סן ז'אן די סקרה) במונפלייה.

ב-16 בנובמבר 1774 ירש קמבאסרס את תפקיד אביו כיועץ בבית הדין לחשבונות, סיוע וכספים של מונפלייה, בעזרת תמיכת דודו מצד האם, ז'אן-אנדרה דה ואסאל, גובה המיסים הכללי (receveur général) של פרובינציית אוברן שעזר לו ב-25,000 הליברות הנחוצות לקבלת המשרה. בשנת 1776 גילה קמבאסרס את פריז לרגל מסע לשם יחד אם ידידו ז'אן-אנטואן שאפטאל. בעיר הבירה העמיק קמבאסרס את הידע שלו במשפטים ופגש פילוסופים ופיזיוקרטים רבים. בתחילת שנות ה-1780 עלה קרנו כמשפטן במופנלייה והופקדו בידיו משימות מן המורכבות ביותר. בשנת 1781 התפרסם מקרה שבו סירב לרשום פקודה מלכותית אחת בתחום המשמעת הצבאית. בשנת 1786, לפי המלצת גבריאל-מארי דה טלייראן, הרוגן פריגור, שכיהן כיושב ראש אספת המעמדות של לנגדוק, העניק לו המלך לואי השישה עשר קצבה בשווי 1,200 ליברות. באותה שנה הגיע קמבאסרס לפריז כנציג לשכות הבונים החופשיים של מונפלייה על מנת להשתתף באספת לשכות ה"גראן אוריאן דה פראנס". כמו אחיו, אטיין-איבר, היה קמבאסרס פעיל באחווה הקתולית החילונית "אחוות החוזרים בתשובה הלבנים של מונפלייה". ב-1790 נבחר בראש ארגון זה.

תקופת המהפכה

כניסתו לפוליטיקה

קמבאסרס בימי המהפכה הצרפתית

ב-16 במרץ 1789 כנציג האצולה ופרקליט לענייני עסקים של המרקיז בסקי, השתתף קמבאסרס באספה הכללית הראשונה של שלושת המעמדות של ה"סנשלות" מונפלייה שהתקיימה בכנסיית המכללה המלכותית בעיר. מילא בה תפקיד חשוב, בהתחלה כנציב לבדיקת תוארי האצילים שנכחו, אחר כך כמשפטן, היה אחד מתריסר המזכירים-עורכים של "מחברות התלונות" של האצולה. לצד אציל נוסף, שארל-מארי דה ברבראק דה בסן-מוריס, נבחר קמבאסרס כנציג שני האצולה ממונפלייה באספה הגדולה של המעמדות בפריז בהתכנסה בארמון ורסאי ב-31 במרץ 1789. בסופו של דבר לא אושרה תוספת הייצוג המיוחלת לאצילי מונפלייה ורק ברבראק הוזמן לאספה ובחירתו של קמבאסרס בוטלה.

קמבאסרס נעשה מעורה מאוד בזירה הפוליטית המקומית. ב-8 בספטמבר היה לסגן יושב ראש המשרד לאספקה של העיר מונפלייה, השתתף בדיוני הוועדה לענייני המנהל המקומי שנועדה לערוך חלוקה מנהלית חדשה, ונבחר גם בה לסגן יושב ראש. ב-25 בינואר 1790 פיקח על הבחירות העירוניות, בהן לא נבחר בתפקיד כלשהו. בתחילת שנת 1790 ערך קמבאסרס את תקנון החברה החדשה שקמה במונפליה בהשראת תקנון מועדון היעקובינים בפריז. ב-20 ביוני אותה שנה הוא נבחר כ"פרקליט-סינדיק" – procureur syndic של המחוז מונפלייה אך תפקיד זה לא נתן לו סמכויות של ייעוץ. במהלך שנת 1791 נסע לפריז על מנת לפתוח שם משרד עורכי דין אך חסרו לו האמצעים הכספיים לכך.

חבר בקונבנט הלאומי

עם זאת, מכיוון ששמו כמשפטן הלך לפניו פנו אליו קבוצות שונות כדי להיעזר בשירותיו, אולם אחרי שנבחר ב-1792 לקונבנט הלאומי, החליט קמבאסרס לפעול בסיעה המתונה מטעם רובע המארה. השתתף בדיוני הוועד למשפט אזרחי, פלילי ולענייני הפאודליות, שכלל 48 חברים והתכנס בביתן מרסאן. בדצמבר נבחר ליושב ראש הוועד. בינואר 1793 חולק הוועד לארבע מחלקות. קמבאסרס בחר לפעול בשנייה, שדנה בנוסא הירושות והילדים שנולדו מחוץ לנישואים. שאף למלא תפקיד מפתח אולם בגלל אקלים הטרור שהשתלט על חיי המדינה החליט לשמור על פרופיל נמוך ולא להפגין באור היום את השקפותיו כדי לא להסתכן.

בזמן משפטו של המלך לואי השישה עשר ניסה מספר פעמים להציל את המלך על ידי התערבויות בנושאים משפטיים, אולם לא הצליח לשכנע את חברי הקונבנט האחרים. בהתחלה הגן על הרעיון שהחוקה משנת 1791 הכריזה כי המלך הוא "בלתי ניתן לפגיעה וקדוש" ושאין לקונבנט הלגיטימיות להפוך לבית משפט. קמבאסרס הציע להעמיד את הסמכות המשפטית של הקונבנט למשאל עם אך הצעתו נדחתה. הצליח לקדם את הרעיון שצריך לאפשר למלך את האמצעים הדרושים להגנתו. ההוטל על קמבאסרס לגשת לכלא הטמפל ולמסור למלך שיוכל לבחור את סניגוריו. בתום המשפט, בדומה לרוב הנבחרים, הכיר קמבאסרס באשמת המלך בעבירת הקשר נגד החירות ופגיעה בביטחון המדינה. עם זאת לא הצביע בעד הוצאתו להורג ודרש עונש מוות על תנאי ומאסר כשההוצאה תוכל להתבצע רק במקרה של פלישה זרה לצרפת. הוא נכון לאותה תקופה של מלחמות יהיה חבל שלא להשתמש בבן ערובה שיוכל להרתיע את האויבים מחוץ ומפנים.

משראה כי תמך הקונבנט בהוצאה להורג ללא דיחוי, הפך קמבאסרס את עמדתו. נשא נאום שבו דרש שההוצאה להורג תבוצע תוך עשרים וארבע שעות, בתנאי שהמלך יקבל חופשי את סקרמנטים מידי כומר. הצעה זו התקבלה פה אחד והקונבנט דחה את בקשתו של המלך לדיחוי הביצוע שלושה ימים. הפיכה זו בעמדת קמבאסרס, שעד אז לא נחשב כ"רוצח מלכים" (régicide), העידה על הצטרפותו לרוב הגדול של האספה ולהתקרבותו למונטניארדים. לפי פייר-פרנסואה פינו, "הוא הריח את משב הרוח הקיצוני ויזם התקרבות דיסקרטית אך לא פחות יעילה אל האיש החזק שבלט בעת דיוני המשפט: מקסימיליין דה רובספייר".

מאותו רגע התחזק מעמדו של קמבאסרס בקונבנט הלאומי. ב-24 בינואר התמנה למזכיר הקונבנט, יחד עם ז'אן-ז'אק בריאר וז'אק אלכסיס טוריו. במקביל המשיך את עבודתו במסגרת הוועד לחוק ומשפט. במרץ ערך תזכיר ארוך לגבי רפורמת בית המשפט החוקתי ולקח חלק בהצעת החוק לארגון בית הדין המהפכני שהוגשה של ידי רובר לנדה. לפי הצעה זו בית הדין המהפכני "נועד לגזור עונשים לאשמים בקשר ולמתנגדי המהפכה" ושופטיו היה אמורים "לחקור ולשפוט את הנאשמים בפומבי, ללא חבר מושבעים". ב-25 במרץ התקבל קמבאסרס לוועדה לשלום הציבור, שהייתה מורכבת מ-25 חברים. ועדה זו הוקמה אחרי התבוסה בנרווינדן ופריצת המרד בונדה שנתפסו כאיום על המהפכה. כמזכיר הקונבנט נדרש קמבאסרס לערוך דו"ח כללי על האמצעים שננקטו על ידי הוועדה במסגרת פרשת שארל דה דימורייה ולהצדיק אותם בפני הקונבנט. אחרי שסיים משימה זו, ב-1 באפריל נבחר ליושב ראש הוועדה. לפי הצעתו של מקסימן איסנאר, נציג ז'ירונדיני, הוחלפה הוועדה על יד ועד פועל שצומצם לתשעה חברים ושסמכויותיו הורחבו – הוועד לשלום הציבור. קמבאסרס שקיבל רק 62 קולות לא נבחר בוועד זה.

לאורך ימי הקונבט הלאומי הרבה מהחלטותיו היו מחושבות היטב. קמבאסרס דאג שלא להתחייב לסיעה מסוימת. הכשרתו המשפטית איפשרה לו להיות מועיל לכל הפלגים. היה ידידם של כולם ולא היה אויבו של איש. עם זאת תוך כדי כך משך בקורות מעמיתיו לאספה על חוסר עקביות מסוים בכמה מעמדותיו.

עבודות החקיקה

אנטואן-פיליפ מרלן דה דואה שיתף פעולה עם קמבאסרס בעבודות הוועדה לחוק ומשפט של הקונבנט הלאומי

באותם ימים סוערים שמר קמבאסרס על גישה מסויגת: פרט למסירת הדו"חות במסגרת הוועדה לחוק ומשפט לא נאם אלא לעיתים קרובות במליאת הקונבנט ולא התגייס אף פעם מסוגיה בוערת מסוימת. נהג בהשפעת החשש מפני תגובות תגמול והשתדל לטפח את דמותו כמתון. כשחברו, ז'אן-מארי דיראן, ראש העיר מונפלייה נשפט באשמת הנהגת המרד שפרץ במחוזו ב-31 במאי 1793, קמבאסרס סינגר עליו בחצי-פה. האדם נידון לבסוף למוות והוצא להורג. בדרך כלל הצטרף קמבאסרס לדעת הרוב. כך הצביע ביוני 1793 בעד מעצרם של הז'ירונדינים, אחר כך גם ב-27 ביולי 1794 (9 בתרמידור השנה ב) בעד העמדתו לדין של רובספייר.

הדיסקרטיות שלו בקונבנט עמדה בניגוד לפעלתנותו בראש הוועידה לחוק ומשפט. ב־1793 התמסר לעריכת הצעה לקודקס אזרחי. זו הייתה בעיקר עבודת סינתזה: כתב במסגרתה כמה סעיפים, אבל לעיתים הסתפק בלהעתיק הצעות או עבודות חקיקה ישנות יותר, כמו אלו של גאראן דה קולון בתחום זכויות הירושה, או אלו של הפילוסוף ג'ון לוק בנוגע לזכויות הפרט בחברה ובמשפחה. הצעת החקיקה שהציג קמבאסרס ב-9 באוגוסט 1794, נדחתה בסופו של דבר בהתחלת החודש נובמבר, אחרי כמה שבועות של דיונים, מכיוון שעל שש מאות סעיפיה, נחשבה לכבדה ומורכבת מדי. הוועד לשלום הציבור מינה אז ועדה שכללה שישה "פילוסופים", בפועל – משפטנים מדרגה ב', על מנת לפשט את ההצעה. לבסוף הוועד לחוק ומשפט יצר בעצמו גרסה מתוקנת. ב-9 בספטמבר 1794 הציג קמבאסרס בפני הקונבנט את הגרסה הזאת, המתוקנת, שצומצמה ל-295 סעיפים ולא שמרה אלא את הקווים הגדולים של גרסתו בסוגיות המשפחה והירושה. בהיא נדונה בקונבנט תחילת דצמבר אבל רק עשרת הסעיפים הראשוני שלה אושרו, כשהדיונים נתקעו בסוגיית הילדים שמחוץ לנישואים. שוב הצעת הקודקס לא התקבלה. בו זמנית נתבקש קמבאסרס יחד עם מרלן דה דואה ועם ז'ורז' קוטון לאחד ולתקן את כל החוקים המהפכניים שנחקקו החל משנת 1789 בקודקס אחד. את רוב עבודת הסיווג עשה למעשה קמבאסרס עצמו ואחרי שלושה חודשי הכנות ב-15 ביולי 1794 הציג אותה דו"ח כללי. לפי פייר-פרנסואה פינו, פרויקט חדשני זה הפך את קמבאסרס לאחד מאבות המשפט המודרני.

דמות מרכזית בקונבנט התרמידורי

אחרי הדחתו של רובספייר, הפך קמבאסרס אחד מהאנשים החזקים של המשטר. נבחר ליושב ראש הקונבנט המכונה מאז ואילך "הקונבנט התרמידורי" ומכהן בתפקיד זה למשך שבועיים בין 7 באוקטובר 1794 ל־22 באוקטובר 1794. למחרת בחירתו ערך קמבאסרס הצהרה שנודעה כ"קול קורא אל הצרפתים", נאום פיוס לאומי ששם קץ לשלטון הטרור. ב-7 בנובמבר התקבל לוועד לשלום הציבור הנעדר הפעם כוח הדיקטטורי, אך נשאר המוסד הממלכתי המוביל. קמבאסרס ישב בוועד מספר פעמים: בין 7 בנובמבר 1794 ל־5 במרץ 1795, אחר כך בין 5 באפריל ל-2 באוגוסט 1795 ושוב בין 1 בספטמבר ל-30 באוקטובר 1795. במוקד הדיונים בעת כהונתו הראשונה בוועד עמדו סוגיות של מדיניות פנים וחוץ. ב-22 בינואר 1795 הגן על המשך מאסרם של מארי תרז ושל לואי, הבת והבן של לואי השישה עשר. בו זמנית עסק ברפורמת השירות הדיפלומטי של צרפת, על ידי הקמת לשכה שנועדה לערוך דו"ח על יסודות האינטרסים המדיניים והמסחריים שהתקיימו עד אז בקשר בין צרפת לשאר האומות. יחד עם פיליפ-אנטואן מרלן דה דואה ארגן את סיפוחה של בלגיה לצרפת ונשא ונתן חתימת הסכם עם הדוכסות הגדולה של טוסקנה שנסוגה מהקואליציה הראשונה. על מנת להקל על העבודה הדיפלומטית השיג עבור הוועד סמכויות מיוחדות בתחום המשא ומתן, מה שאיפשר במהלך כל השנה 1795 חתימת הסכמי שלום עם המדינות האירופיות מרובות. בעת שתי הכהונות האחרות שלו בוועד לשלום הציבור התמנה קמבאסרס ליושב ראש שלו, עדות למעמדו המרכזי בממסד ולאמון שהעניקו לו עמיתיו. בעת המנדט השני שלי, הביאו הדיונים לעריכת חוקה חדשה – חוקת פרוקטידור שנת ג' – שנועדה למנוע חזרת המונרכיה או חזרת שלטון רודני כמו זה של הטרור. הכוח האקזקוטיבי הוענק לממשלה בת חמישה "דירקטורים" והמתחדשת כל חמש שנים. הוחלט להקים שני בתי פרלמנט, שייבחרו לפי בחירות המבוססות על אמות מידה של רכוש, וימנעו הצטברות כוח יתר בידי בית נבחרים אחד. בתי הפרלמנט החדשים נקראו מועצת החמש מאות ומועצת הוותיקים. בהתחלה התנגד קמבאסרס לארגון הפוליטי החדש אבל לבסוף משראה בו הזדמנות להישאר בשלטון יותר זמן על ידי בחירתו בתפקיד דירקטור, שינה את דעתו.

ימי הדירקטורט. מן הצל אל האור

בתחילת חודש אוקטובר 1795 פרצה פרשה שהטילה צל על אישיותו. סוכן מלוכני בשם לה מטר נעצר בגני פאלה רויאל. חיפוש בביתו גילה מה שנראה כהתכתבות בין הרוזן ד'אנטרג (d'Antraigues) לקמבאסרס בנוגע לקנוניה להפיכה מלוכנית שהאחרון נשבע לה נאמנות. מעל במת הקונבנט נשא אז קמבאסרס נאום תקיף ביותר שבו שלל כל קשר עם הרוזן והצהיר הצהרה חוזרת על דבקותו ברפובליקה. נראה שדובר בקונוניה שניזומה על ידי אויביו שניסו להרחיקו מן המשחק הפוליטי. על אף שהאספה נראתה משוכנעת בחפותו, פרשה זו השאירה משקעים והשחירה את דימויו הציבורי.

בעקבות הבחירות הפרלמנטריות משנת 1795, חזר קמבאסרס למועצת החמש מאות. חברי הבית התחתון הזה קבעו רשימת חמישים שמות שמתוכם עמדו חברי מועצת הוותיקים לבחור בחמשת חברי הדירקטורט. אף על פי שנראה כאחד המובילים במירוץ, לא קיבל קמבאסרס מספיק קולות. חרף ההערכה שחבו לכישוריו, פרשת לה מטר עוררה חוסר אמון והזכירה לעמיתיו את יחסו האמביוולנטי שהפגין באת משפטו של לואי השבעה עשר.

אחרי שראה כי מעמדו נדחק אחורה, הקדיש קמבאסרס את כל מרצו לתפקידו כמחוקק, אותו אהב במיוחד. הוא השתתף בעבודתן של כמה ועדות, במיוחד זו הפיננסית שנתבקשה להכין את החוק של 19 בפרימר שנה ד' בנוגע למלווה הכפוי. בוועדה למשפט ("הוועדה לסיווג החוקים") עבד שוב על הצעתו לקודקס האזרחי. ב-12 ביוני 1796 הוצגה הצעת הקודקס לראשונה במועצת החמש מאות והיא התרחבה תוך מספר חדשים ל־1,104 סעיפים. הדיונים עליו התחילו רק ב-28 בינואר 1797 ואחר כך כמו בשני הניסיונות הקודמים העניין נתקע. נוצר קושי לדון בתוכנו בשתי האספות גם יחד ואז ב-26 בפברואר ביקש קמבאסרס לדחות את הדיונים.

בו זמנית הוא לא נרתע מלמתוח ביקורת בריש גלי על מדיניות הפנים והחוץ של הדירקטורים, וגם על התנהלותם בתחום הפיננסי. הוא הציע לחברי מועצת חמש המאות למנות ועדת חקירה שתבחון את מעשי הדירקטורים ותבדוק אם הם לא פגעו בכוחה של הרשות המחוקקת. הצעתו התקבלה ב-19 באוקטובר 1796. כעבור שלושה ימים הוא נבחר כיושב ראש אספתו. לקראת האספות הפרלמנטריות בשנת 1797 נראה שמעמדו התייצב אבל הועלה נגדו מסע חדש של השמצות לגבי פעילותו הפוליטית וכן לגבי חייו האישיים. השיג רק 31 קולות בלבד מתוך 223 במחוז שלו, ארו, לא נבחר מחדש, והפסיד לטובת פרנסואה דני רוש שזכה במחוז ב-117 קולות.

כעת ראה קמבאסרס את עצמו מורחק מכל תפקיד ציבורי. לפי עצת חברו פייר-פרנסואה וייסה, בעל הדירה ששכר ברוחוב פאוואר, התחיל לעבוד כיועץ משפטי. באותה תקופה ההכנסה היחידה שהייתה לו הייה שכרו כחבר במכון של צרפת, באקדמיה למדעי המוסר והמדינה, שבה התמנה על ידי הדיקרטורט ב-20 בנובמבר 1795. אבל במהרה התפרסם שמו במומחה בסוגיות הכספיות, המשפט הימי והמשפט הבינלאומי, במיוחד בקרב בני עירו מונפלייה שהתגוררו בפריז. בין השאר פעל כיועץ משפטי של כמה חברות, ביניהן חברת המכרות של אנזן וזו של סוחר הנשק גבריאל-ז'וליין אובראר והצליח להגיע להתבססות כלכלית מסוימת. במקביל הוא הפקיד סכומים הולכים וגדלים בבנקים מסוימים, השקיע בנכסי דניידי, בזהב ובתכשיטים ונמנע מלקחת סיכונים בהשקעות במסחר ובתעשייה. בנכסים שצבר ראה מעין תשובה אישית לעוני שידעה משפחתו בשנות ילדותו. הוא רקם קשרים עם בנקאים רבים שיצרו מאוחר יותר את קבוצת Négociants réunis (הסוחרים המאוחדים) ושסיפק לימים הון למשטר הקונסולט.

עשה רושם שקמבאסרס הסתגל עם "הליכתו במדבר" שבסך הכול לא הייתה נוראית כל כך. בסוף שנת ה' העניקו לו הבוחרים במחוז סן את דרגת הקפטן במשמר הלאומי של פריז. מאז כל שבוע מילא את חובתו ופיקד על פלוגתו. ב־1798 הציג שוב את מועמדותו בבחירות לפרלמנט. אספת הבחירות של פריז בהתכנסה באורטואר של פריז ומינתה את הנציג היוצא ז'אן-ז'וזף-ויקטור ז'ניסייה כיושב ראש ואת קמבאסרס כמזכירו. שני המינויים העידו על כך ששני המחנות בקרב הבוחרים היו כמעט שווים. בנוסף נתגלו אי סדירויות שנועדו לתת עדיפות למועמדי הרוב הדירקטוריאלי. בנסיבות אלה ז'ניסייה התפטר לטובת קמבאסרס. חלק מהבוחרים יצרו פילוג והתכנסו אולם הישיבות של המכון של צרפת. לעומת זאת באורטואר נבחרו כחברי פרלמנט קמבאסרס, רוז'ה דיקו וגספאר מונז'. אולם הדירקטוראט העדיף את המועמדים שנבחרו במכון. בימים הבאים ניסו הדיקרטורים להפגין כוח וההפיכה ב-22 בפלוריאל בשנה ו' ביטלה את בחירתם של 106 נציגים, בהם גם קמבאסרס.

ב-20 במאי 1799 נבחר קמבאסרס כשופט בבית המשפט הגבוה של המחוז אוט-ויין, מבלי שהגיש מועמדות. אמנם לאור הנסיבות המשתנות בצמרת המדינה ויתר על התפקיד. הכניסה לדיקרטורט של עמנואל-ז'וזף סיאייס שתמך בשינוי החוקה על מנת לבנות רשות מבצעת חזקה ויציבה, שינתה את הנתונים. בעת ההפיכה ב-30 בפלוריאל הגיע סיאייס לסיכום עם פול באראס לסלק את שלושת שאר הדירקטורים ולארגן במועצות את בחירתם של דירקטורים חדשים שהשתוו לעמדותיו. נערכו בהמשך שינויים בממשלה כשקמבאסרס התמנה ב-20 ביולי לשר המשפטים. במשרד המשפטים פגש השר החדש את נואל-ברטלמי בוטה דה מונוול ואת אוליבייה לאבולה שהפכו למזכיריו האישיים ושהמשיכו בעתיד בימי האימפריה לעמוד לצידו כיועצים. בתוך הדירקטורט הברית בין סיאייס לבאראס הייתה קצרת מועד: שוב פעם הייתה הרשות המבצעת מפולגת וניהול המדינה נתקע. עבודתו של קמבאסרס כשר הייתה אז חסרת משמעות. נפוצו שמועות על הפיכה וחולשת הדירקטורט הייתה סוד גלוי.

קונסול שני

חניכת מועצת המדינה בציור מאת אוגוסט קודה (Couder). למעלה – קמבאסרס, משמאלו של הקונסול הראשון, הגנרל בונפרטה

קבוצת פרלמנטרים המקורבים לסיאייס תכננה פעולה תוך שימוש בשירותי הגנרל נפוליאון בונפרטה ששב ממסעו במצרים. קמבאסרס עצמו שהיה משוכנע בנחיצות הפלת המשטר והוקסם על ידי אישיותו של בונפרטה, נמצא במרכז הקנוניה. עם זאת, נאמן לזהירותו הטבעית ומחשש להסתבך במקרה של כישלון, נמנע להופיע בציבור על יד הקושרים. הפיכת 18 בברימר הצליחה והביאה להדחתם של הדירקטורט ושל מועצת החמש מאות. הוקם קונסלאט זמני שכלל את בונפרטה, את סיאייס ואת רוז'ה דיקו. (Ducos). קמבאסרס שמר על תפקידו במשרד המשפטים. בימים המכריעים הראשונים הקשר שלו עם בונפרטה התהדק. הגנרל הצעיר לא היה שבע רצון מהחלטות הקונולאט הזמני. הוא רצה את השלטון לעצמו ודחה את הצעת החוקה של סיאייס. הוא הכתיב נוסח אחר שהתאים לו ושאושר ב־13 בדצמבר ("חוקת 22 בפרימר"). רסני השלטון נמסרו למשך 10 שנים לשלושה קונסולים הזכאים להיבחר שוב על ידי הסנאט השמרני. בפועל הכוח נמצא בידי הקונסול הראשון, נפוליאון בונפרטה, הממנה את השרים האחראיים בפניו והמומסך ליזום את החקיקה. לשני הקונסולים הנוספים רק סמכות מייעצת. קמבאסרס התמנה לקונסול שני ושארל-פרנסואה לברן – כקונסול שלישי. בחירתם תאמה את רצונו של נפוליאון לפייס בין המפלגות: קמבאסרס, כאיש שררה בימי הרפובליקה הראשונה, ייצג סמלית את הפן המהפכני של המשטר החדש, בעוד לברן, נציג מלוכני לשעבר, הביא איתו תמיכת חלק מהאליטה של המשטר הישן. כבר מן הימים הראשונים לא השלה קמסאסרס את עצמו לגבי התפקיד שנועד לו:

לא נזקקתי להרהורים ארוכים מדי כדי להכיר שעלי לבחור בין לעזוב או לחיות ביחסים טובים עם הקונסול הראשון

עם זאת התחשב בונפרטה בעצותיו: אחרי שרצה להרבות בתפקידי שרים, שיכנע אותו קמבאסרס שבמדינה גדולה, עלולים הפקידים הבכירים לאבד ממעמדם אם הם רבים מדי, ושבנוסף לכך אין להרבות במוסדות הנדרשים להוצאות מרובות.

שלושת הקונסולים: משמאל לימין – קמבאסרס, נפוליאון בונפרטה ולברן

בונפרטה האציל סמכויות לשני הקונסולים עמיתיו. נתבקשו יחד עם שני הקונסולים הזמניים לשעבר, סייאס ודיקו, למנות את רוב הסנטורים החדשים. אמנם את חברי מועצת המדינה, מוסד חדש שהוסמך להגיש את הצעות החוקים, מינה בנופרטה בעצמו, אבל השכיל קמבאסרס להכניס בה כמה מידידיו או מקשרים בקרב הבונים החופשיים, כמו ז'אן-אנטואן שפטאל, ז'אן דוון (Jean Devaines), אנטואן בולה דה לה מרט או מורו דה בן-מריפ. הוא העדיף לגור באוטל אלבף (Hotel d'Elbeuf) ברחוב סן ניקז יותר מאשר בארמון טווילרי, כמו שני הקונסולים האחרים. דאג לרהט את דירתו בעזרת מחסני הריהוט הלאומי כדי שיהיו ייצוגיים והולמים את מעמדו כאיש השני במדינה, ובנוסף שיספקו את שאיפותיו להיות מוקף בפריטים יקרי ערך שנחסכו ממנו בנעוריו. המשיך לארגן מסיבות פאר כפי שעשה תחת כל המשטרים תוך ציון מעמדו החברתי שהיה יקר לו. החזיק "חצר" משלו, בה בלטו מזכיריו האישיים, בוטה-מונוול (Boutet-Monvel), ולבולה (Lavollée), ידידים מזה כבר כמו המרקיז אגרפיי (d'Aigrefeuille) שמונה כשמבלאן, פאווה דה וילווייאי (Pavée de Villevieille) ובני משפחה כמו דיווידאל דה מונפרייה (Duvidal de Montferrier) או קריון ניזאס (Carrion-Nizas). הודות לקונסול השני, כולם זכו בימי האימפריה לאותות ועיטורים. לפי הביוגרף שלו, פינו, היה לקמבאסרס "אינסטינקט של בני סיבאריס שדחף אותו לאגור סימנים חיצונים של עושר ולהזמין לשולחנו ארוחות גורמה שבגורמה".

על אף סמכויותיו המוגבלות על ידי החוקה, היה קמבאסרס יותר מיועץ לבונפרטה, שידע לנצל את כישוריו על מנת לעצב מחדש את הארגון הממסדי והמנהלי של צרפת. לקמבאסרס הייתה מילה במינוי השופטים והפרפקטים, שזכה לאישור הקונסול הראשון וכמו כן הייתה ידו בהכנת החוקים בתחום המשפט, במיוחד בחוק ב-2 במרץ 1800 שהניח את יסודות ההיררכיה החדשה של השופטים ובתי המשפט. הוא הכפיל את מספר השופטים מתוך צעד פוליטי כדי לשלב הרבה יעקבינים לשעבר במשטר החדש אבל פעל גם מתוך נפוטיזם. בהיעדרו העביר לו נפוליאון בונפרטה את ניהול ישיבות מועצת המדינה והסנאטף וכן את זכות החתימה על מסמכי הממשלה. קמבאסרס הוכיח מיומנות רבה תוך חיפוש אחרי פשרות בין העמדות השונות. בשנת 1800 בין 6 במאי ל-2 ביולי הוכיח נפוליאון שוב פעם את אמונו בו כשהעביר לו את ניהול ענייני המדינה בזמן מסעו השני לאיטליה.

שמו של קמבאסרס נקשר במישרין לתמורות שעברה צרפת. היציבות הפוליטית שהעניקה לו הקונסולט, גרמה לבונפרטה לעודד את החזרה לקודקס האזרחי שערך קמבאסרס ואת השלמתו על מנת להמשיך במאמציו לאיחוד המדינה. ועדת ארבעת משפטנים – פורטליס, ביגו דה פראיאמנה (Bigot de Préameneu) טרונשה ומאלוויל, נדרשו לערוך את הצעת "הקודקס האזרחי של הצרפתים" בהנהגתו שלך קמבאסרס. אחרי שלוש שנים של דיונים, נחקק הקודקס ב־21 במרץ 1804 והפך לאחד מ"צוקי הגרניט" שהותיר המשטר של נפוליאון לצרפת. הטקסט חזר במידה רבה על נוסח שלושת הפרויקטים הראשונים של קמבאסרס, ופורטליס תיאר אותו כ"מלאכת מחשבת של שיטתיות ודיוק, ערוך בצורה בהירה". מתוך דבקותו בדת, הגן קמבאסרס בחירוף נפש על הקונקורדט עם האפיפיור שאושרר בשנת 1801. בשנה הבאה השיג מנפוליאון את מינוי אחיו, אטיין איבר כארכיבישוף רואן. ב-1803 הוא עצמו נבחר לאקדמיה הצרפתית במושב 30 במקום הרוזן גיבר המנוח.

אחרי הסכם אמיין במרץ 1802 הגיעה הפופולריות של בונפרטה לשיאה. קמבאסרס האיץ בטריבונאט להעניק לקוסנול הראשון "הוכחה ראויה להכרת התודה הלאומית". בשלב ראשון הסכים הסנאט לאשר לנפוליאון בונפרטה את בחירתו לעוד עשר שנים. בסופו של דבר סוכם לארגן ב-2 באוגוסט 1803 משאל עם שיכריז עליו קונסול לכל החיים. על אף נאמנותו והערכתו כלפי הקונסול הראשון, לא היסס קמבאסרס להתנגד לכמה מהחלטותיו. למשל, ב-1804 גינה בתקיפות את מעצרו ואחר כך את הוצאתו להורג של הדוכס אנגיין שנחשד לעמוד בראש קשר מלוכני. קמבאסרס ראה בהוצאה להורג של נסיך בעל ייחוס של מלכים איתות שלילי כלפי ארצות אחרות וסיכון למהומות ומרידות בפרובינציה.

ארכישנסלייה של האימפריה

"יותר ממספר שניים, פחות ממספר אחד"

קמבאסרס מציג בסן קלו את הסנאטוס קונסולטום המכריז את נפוליאון כקיסר הצרפתים

מתחילת שנת 1804 סוגיית השכנת האימפריה נראית בלתי נמנעת. הקנוניה של ז'ורז' קדודאל שכנעה את דעת הקהל שעל מנת להבטית את שמירת ההישגים הרפובליקניים וכי להגן על צרפת מפני חזרת המשטר הישן חייבים להעניק לבונפרטה שלטון מונרכי תורשתי. בהתחלה הסתייג קמבאסרס מתהליך כזה, אולם לבסוף השלים עם הרעיון. ב-18 במאי 1804 בתור יושב ראש הסנאט הוא הציג בפני נפוליאון בונפרטה את הסנאטוס קונסולטום המכריז אותו לקיסר הצרפתים. הטקס התקיים בגלריית אפולון בטירת סן-קלו. באותו יום ארבעה גברים הועלו לדרגת בכירים של האימפריה: קמבאסרס התמנה לארכישנסלייה (ארכיקנצלר), תואר שהיה ירושה מהאימפריה הרומית הקדושה.

תפקידיו, כפי שהוגדרו בסעיף 40 של חוקת שנת XII, היו סמליים בעיקר, אולם הוא שמר את אמונו של נפוליאון ובפועל, נשאר אחריו, האדם השני באימפריה. אם במישור הפרוטוקולרי, הדמות השנייה במדינה היה הנסיך ז'וזף בונפרטה, קמבאסרס קיבל בידיו את ניהול ענייני המדינה, מה שהפך אותו ל"יותר ממספר שניים, פחות ממספר אחד". הסעיף 45 של החוקה ציין שהארכישנסלייה עמד בראש קולגיום הבחירות של בורדו. בנוסף לסמכויותיו השונות, היותו בכיר האימפריה הפך אותו אוטומטית לחבר בסנאט, במועצת המדינה, במועה הגדולה של הקיסר, ובמועצתו הפרטית, כמו כן חבר במסדר לגיון הכבוד. כל יום רביעי שרי המשפטים, הפנים, הכספים, האוצר והדתות, התכנסו בלשכתו כדי להציג בפניו על דו"חות משרדיהם שאחר כך נמסרו לקיסר. על אף שינוי התפקיד, נשאר קמבאסרס אלד מיועציו הקרובים ביותר של נפוליאון, שהעדיף אותו על דמויות ידועות כתככנים ובלתי אמינים כמו פושה וטליראן.

כמו בימי הקונסולאט החליף מילא קמבאסרס את מקומו של נפוליאון בניהול ענייני המדינה בעת מסעותיו של הקיסר ברחבי אירופה:היה אחראי לניהול הסנאט, ניהולן של המועצה הגדולה למנהל, הממשלה (מועצת השרים) ומועצת המדינה, תוך כדי כיבוד במקביל של סמכויות הנסיך ז'וזף. הוא ניהל התכבתותקבועה עם הקיסר על מנת לידע אותו על הענייני דיומא ולאפשר לו לקחת בעצמו את ההחלטות חרף המרחק, כשרק מצבי חירום משטרתיים הצדיקו פטור מפרוצדורה זאת. סמכויותיו זיכו את קמבאסרס בעליית מדרגה בתפקידו הייצוגי. בהתאם לתפקידיו השתדל לחזק את מעמדו הפרוטוקולרי ולהיראות כשומר המסורות של מאות השנים של צרפת, עד כדי כך שהיו היסטוריונים שהחשיבו אותו לחלק מ"ארגז הקישוטים שעשו את פאר האימפריה".

בסוף שנת 1804 השתתף קמבאסרס במידה שווה לשאר יועצי הקיסר בהכנות להכתרתו ובטקס עצמו נשא איתו את שרביט "יש המשפט" של המלכים. הרעיון שלו היה לבחור בדבורה כסמל של נפוליאון, על מנת לסמל את המצב של צרפת אז כרפובליקה מאוחדת סביב המנהיג שלה. כבר מהרגעים הראשונים של האימפריה, היה איפוא קמבאסרס איש חזק המצוי במרכז הכוח של השלטון. הופקד עליו גם כן להכין את עריכת שני קודקסים חדשים:קודקס הפרוצדורה האזרחית וקודקס המסחר, וכן לערוך את הסנאטוס קונסולטום שהורה על החזרת לוח השנה הגרגוריאני החל מ-1 בינואר 1806.

ממלא מקום של נפוליאון

ציור של קמבאסרס כארכישנסלייה, יצירה של הצייר אנרי-פרדקיר שופן

ב-25 בספטמבר 1806 עזב הקיסר את פריז כדי לעמוד בראש צבאות צרפת במלחמה נגד הקואליציה הרביעית. בפקודה שחתם ערב נסיעתו שהושלמה על ידי צו ב-21 במרץ בשנה הבאה, 1807, האציל נפוליאון לקמבאסרס את חלק מהסמכויות העיקריות בהנהגת המדינה. עם זאת, הוא לא היה אמור להחליט לבד. על מבקר מטעם מועצת המדינה הוטל התפקיד להביא את הפקודות החשובות ביותר לחתימת הקיסר ולהעביר את הדו"חות של הארכישנסלייה ושל השרים, אל המטה הכללי של נפוליאון. לפיכך יכול היה נפוליאון לשנות החלטות מסוימות של קמבאסרס אם וכאשר לא מצאו חן בעיניו. שיטה זו זכתה בהסכמתו המלאה של הארכישנסלייה, שהצהיר:

אמצעי זה היה ללא ספק יותר מתוחכם ממוצק. הוא יצא כולו מראשו של הקיסר, שמתוך רצונו שלא להתחלק בסמכותו, ומתוך סלידה לרעיון למנות עוצר ואפילו מועצת עוצרות, לא מצא משהו טוב יותר מלהעזר בשליח מיוחד שבהיותו חסר כל סמכות מבצעת, לא יוכל לעולם להאפיל עליו.

עם זאת, אין להפחית בחשיבות תפקידו של קמבאסרס באותה תקופה מכיוון שכפי שציין ההיסטוריון טיירי לנץ, בזמן היעדרות הקיסר, אכן ניהל הארכישנסלייה את ענייני צרפת "על ידי ביצוען של התוכניות שהושקו טרם יציאתו של הקיסר למסע, או על ידי החלטות מינוריות, או על ידי ניהולם של מצבי משבר".

נפוליאון דאג מאוד שבהיעדרו הפרויקטים אותם תכנן לא ייעצרו ושהמכונה הממשלתית לא תפסיק לעבוד. לכן המשיך קמבאסרס בעבודות לייפוי עיר הבירה, על אף שביתת הפועלים בתחילת החודש אוקטובר 1806 וכן פיקח על דיוני הסנהדרין הגדולה לגבי ניסוחו של תקנון עבור יהדות צרפת. במישור משפטי הבטיח את כניסתו לתוקף ב-1 בינואר 1807 של הקודקס האזרחי ופיקח על הדיון במועצת המדינה סביב קודקס המסחר שפורסם ב-11 בספטמבר 1807. הוקפד עליו גם להכין את החוקים הנוגעים להקמת בית המשפט לביקורת (Cour des comptes).

קמבאסרס נאלץ להתמודד גם עם כמה מצבים משבריים שהיוו סכנה לביטחון המדינה. באוקטובר 1806, בזמן שהאנגלים תקפו את הנמלים בולון-סור-מר וקאלה הוא הורה למרשל מונסה, המפכ"ל הראשון של הז'נדרמריה הלאומית להיות מוכן לפקד על הכוחות שנמצאו באזור על מנת לסייע לגנרל גיום ברין, כמו כן, באישור הקיסר, ארגן את גיוסם של המשמרות הלאומיים בכמה מחוזות לאורך תעלת למאנש. בתחילת שנת 1807 אחרי כמה מתקפות אנגליות נגד מספר מבצרים קטנים לאורך החוף, הקים קמבאסרס מחנות צבאיים בחבל מורביאן, כמו כן על יד ארקשון ובסרבל-ד'אולון. קמבאסרס דאג גם לתעמולת המשטר. ארגן אספות קריאה ציבורית והדבקת מודעות על חומות הבניינים הציבוריים בפריז ובספר עם גליונות "ביטאון הצבא הגדול" (Bulletin de la Grande Armée) שהעלו על נס את מעשי הקיסר ושל חייליו. לבקשת נפוליאון, ציווה לתרגם ביטאונים אלה גם לטורקית ולערבית והזמין את כתיבת כמה ספרי היסטוריה לשם הצדקת המסעות הצבאיים, למשל "תולדות שלוש חלוקותיה של פולין" מאת הרוזן ד'אוטריב (d'Hauterive).

אחרי שובו של נפוליאון לפריז בסוף יולי 1807, חזר קמבאסרס למקומו בצל הקיסר. נדרש לנסח ולהציג בסנאט את התקנונים החוקתיים של אצולת האימפריה. השתדל להשתמש בפעילות זו במונחים מותאמים לעידן החדש, כדי לא לפגוע ברגשות הרפובליקנים של חלק גדול מהסנאטורים. ב-1 במרץ 1808 הקים נפוליאון מועצה משפטית ("מועצת החותם") שבראשות קמבאסרס נועדה לבחון את הבקשות בנוגע לתוארי האצולה ולזכויות הבכורה (majorat) בהורשת הנכסים. במהלך מסעות הצבא הגדול, הציג קמבאסרס בפני הסנאט את מערכות הגיוס החדשות. על מנת להביע את הכרת התודה על פועלו, העניק לו נפוליאון את התואר "דוכס פארמה". תואר זה נוסף למחוות רבות אחרות, למשל, קבלת עיטור הנשר השחור מידי מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם השני כאות תודה על ארגון טקסי האבל של החצר הקיסרית אחרי מות המלכה פרדריקה-לואיזה מהסן-דרמשטאט ב-1805.

ירידה בהשפעתו

בסופו של דבר הופיעו עם זאת אי הסכמות בין הקיסר לארכישנסלייה שלו. נוכח התנגדותו של כיבוש ספרד, הורחק קמבאסרס מההחלטות לגבי המבצעים הצבאיים שניהלה צרפת בחצי האי האיבר. אף על פי כן, בספטמבר 1808 נאלץ לסנגר עליהם על בימת הסנאט תוך הטחת האשמות באנגליה שמתכננת להרוס את האינטרסים המשותפים של ספרד ושל צרפת.

המלחמה בספרד היא פוליטית, היא צודקת, היא נחוצה.

בשנת 1809 כשנפוליאון שהה באוסטריה בראש צבאו, לא היה קמבאסרס מסוגל להתנגד ליוזמתו של ז'וזף פושה לגייס, בניגוד לדעת הקיסר, את המשמרות הלאומיים של מחוזות הצפון, של בלגיה ושל הולנד, על מנת לעצור את המסע האנגלי בוואלכרן, בחבל זלנד. נפוליאון זעם על קמבאסרס על שלא השתמש בסמכויות שהעניק לו. בחדשים הבאים עצותיו של קמבאסרס מצאו פחות ופחות אוזן קשבת אצל הקיסר. כשנפוליאון הודיע לו על כוונתו להתגרש מהקיסרית ז'וספין על מנת להוליד יורש לכתר, קמבאסרס העז להתנגד לרעיון וסינגר על הז'וזפין מול נפוליאון והקלאן בונפרטה. לבסוף נאלץ להשלים עם המצב ולקחת על עצמו את התפקיד לערוך את הסנאטוס קונסולטום ב-16 בדצמבר 1809 שגזר באופן רשמי על הגירושים. היה עליו לנהל את המשא ומתן על פירוש נישואי הקיסר מול רשויות פריז. בחדשים הבאים, בעוד שרוב יועצי נפוליאון צידדו בנישואים עם נסיכה אוסטרית, המשיך קמבאסרס לתמוך בנישואים עם נסיכה רוסית. הקלף האוסטרי ניצח ונפוליאון נשא לאישה את מארי לואיז מאוסטריה. ב-1 באפריל 1810 הנישואים האזרחיים של הקיסר הוכרזו בפני עם ועדה על ידי קמבאסרס ועל ידי מזכיר המדינה איג-ברנאר מארה בגלריה הגדולה של ארמון טווילרי בנוכחות המשפחה הקיסרית וכל החצר. פרשת ניסיון ההפיכה של הגנרל מאלה בזמן שנפוליאון ניהל את המסע הצבאי ברוסיה בסוף שנת 1812החלישה את מעמדו של קמבאסרס. נפוליאון התרעם נגד בכירי משטרו מכיוון שהפרשה חשפה את חולשת הלגיטימיות הקיסרית: אף אחד, לרבות קמבאסרס, לא חשב, ברגע שהקושרים הודיעו על מותו של נפוליאון ברוסיה, להכריז על בנו, נפוליאון, מלך רומא, כקיסר, מה שהיה מעיד על המשכיות השושלות. פרשת מאלה ציינה התחלתה של התרחקות מסוימת בקשרים בין נפוליאון לארכישנסלייה. נפוליאון החליט על צורת ממשל חדשה במקרה שייעדר מצרפת על ידי מינויה של הקיסרית מריה לואיזה כעוצרת, ולצידה מועצת עוצרות מורכבת מבכירי האימפריה. בכל זאת נשאר קמבאסרס קרוב לשלטון ("כמו מונרך ללא כתר") והפך במהרה לאחד היועצים הקרובים ביותר של הקיסרית הצעירה וחסרת הניסיון על מנת לסייע בידיה במשימה הכבדה. בהתחלת שנת 1814 כשהמצב הצבאי התדרדר והתבוסה הצרפתית נראתה יותר ויותר ודאית, נשאר קבמאסרס נאמן לקיסר. ב-28 במרץ 1814 התקרבו צבאות הקואליציה לשערי פריז ומועצת העוצרות החליטה על פינוים של החצר, של הקיסרית ושל בנה. הם הגיעו לבלואה תוך יומיים. פריז נכנעה ב-31 במרץ והסנאט הצביע על הדחת הקיסר. נפוליאון התפטר ב-6 באפריל, בעוד קמבאסרס מנסה לנצל את מעמדו וכתב מכתב לטלייראן. כסנאטור ממונה בזכות מעמקו המכיר, הצהיר קמבאסרס כי הצטרף לכל הפעולות שננקטו על ידי הסנאט אחרי 1 באפריל. נאמן לנפוליאון עד לרגעים האחרונים של המשטר, בסופו של דבר הצטרף להחלטת הדחתו.

הרסטורציות, מאת הימים, שנותיו האחרונות

"ההסתלקות" קריקטורה מלוכנית על עזיבתם של נפוליאון ושל קמבאסרס שכונה "דודה טורלורט"

ב-9 באפריל 1814 הורחק קמבאסרס מהשלטון, סולק משורת חברי המכון של צרפת. נלקח ממנו גם תואר הדוכס פארמה. תחת שלטון הרסטורציה הראשון של לואי השמונה עשר ניסה להתנהל רחוק מהזרקורים וסירב לשתף פעולה בקנוניות של תומכי חזרתו של נפוליאון, גם אחרי התחלת מסעו של נפוליאון בחזרה לצרפת ("מעוף העיט") ונחיתתו על החוף בגולף-ז'ואן ב-1 במרץ 1815. בכל זאת החזיר אותו נפוליאון לכל התפקידים והתארים. הוא הסכים להתמנות הפעם כשר המשפטים, תפקיד שהחזיק בימי הדירקטורט.

היית צריך או לשרת את הקיסר או להימנות עם אויביו.

נפוליאון הצמיד לו לשם עזרה את יועץ המדינה אנטואן בולה דה לה מרת. יחד עם השרים האחרים, מרטן גודן, דני דקרס, ז'וזף פושה, ארמאן קולנקור, איג-ברנאר מארה, לזאר קרנו והמרשל דאבו חתם קמבאסרס עצומה שבה ביקשו מנפוליאון לעמוד בהתחייבויותיו ללכת בדרך שלטונית יחידיה "תוך הבטחת המוסדות הליברליים ולחיזוקם", מבלי לצאת למלחמה ולבצע מעשים שרירותיים. ב-2 ביוני 1815 התמנה קמבאסרס ליושב ראש הבית העליון ("בית הפרים" – Chambre des pairs). אולם כוחו מוגבל: את ראשות הממשלה העניק נופליאון לאחיו, ז'וזף בונפרטה. אחרי התבוסה בקרב ווטרלו ונפילתו הסופית של נפוליאון סטחק שוב קמבאסרס אמן החברה הגבוהה. פרץ נגדו מסע השמצות בעיתונים, המתוזמר בחלקו על ידי שאטובריאן ועל ידי החוגים המלוכנים הקיצוניים ומבוסס על גינויו כהומוסקסואל. הקריירה הפוליטית שלו תמה.

בסוף שנת 1815 סולק מהאקדמיה הצרפתית, יחד עם עוד עשרה מחבריה. החוק מ-12 בינואר 1816 שהכריז על חנינה לתומכי הקיסר בתקופת מאה הימים לא הופעל עליו ועל בני משפחתו ועל כל אלה שהצביעו בעד הוצאתו להורג של לואי השישה עשר, כך שנאלץ לצאת לגלות בריסל. עם זאת, ניסה שוב להגן על שמו הטוב וערך "תזכיר מצטדק" שבו נימק את עמדותיו על ידי נסיבות התקופה וביקש את עזרתו של שר המשטרה, אלי דקאז, בונה חופשי כמוהו. על ידי כך הצליח להציל את כל נכסיו מעיקול על ידי המלכות. בעת גלותו התחזק באמונתו הדתית. לואי-דזירה ורון תיאר אותו במילים אלה: עליכם לדמיין לעצמכם קשיש מכובד, בעל פאה נוכרית ותלבושת בצבע חום, הולך כל בוקר לקתדרלת גודולה הקדושה, הקתדרלה שלנו, הלא רחוקה ממגוריו; מלווה אותו שרת הנושא ספר תפילות עבה. בהגיעו, השתחווה קמבאסרס על הרצפה, תוך כדי שמיעת המיסה ושקע בהרהורים ארוכים: Quantum mutatus ab illo. ("כמה שונה מהקטור הלז")

ב-28 במאי 1818 צו של המלך לואי השמונה עשר החזיר לו את זכויותיו במסדר לגיון הכבוד, הרשה לו לשוב לצרפת והוציא את שמו מרשימת המוחרמים. קמבאסרס חזר לפריז בשלהי שנת 1818. הוא ביקר לאחרונה בבריסל במאי 1821 כדי לסדר שם את ענייניו. ב-1 במרץ 1824 הוכה באירוע מוחי אחרי שאכל ארוחת צהרים. טיפלו בו מספר כירורגים, אך מצבו החמיר ונפטר ב-8 במרץ. כעבור 4 ימים התקיים טקס לווייתו בכנסיית תומא ד'אקווינו הקדוש בפריז בניהולו של הארכיבישוף של פריז, יאסנט-לואי דה קלן, בנוכחות מכבדים של המשטר של אז ושל המשטרים הקודמים, ובנוכחותם של שגרירים זרים רבים. קמבאסרס הובא לקבורה בבית הקברות פר לשז.

בונה חופשי

אלכסנדר רואטייה דה מונטאלו, שיחד עם קמבאסרס ארגנו מחדש את הבונים החופשיים בימי הקונסולאט והאימפריה

לפי מקורות אחדים, בשנת 1772 הצטרף קמבאסרס ללשכת "יוחנן הקדוש של הסוד" (Saint Jean du Secret), אחת מכעשרים לשכות של הבונים החופשיים שפעלו בעירו, מונפלייה. ב-17 במאי 1779 הוא עבר טקס חניכה בלשכה המסונית "העתיקה ושל מפגש הנבחרים" (L'ancienne et de la Réunion des Élus) מונפלייה. באותה עת מנתה לשכה זו עשרים ואחד חברים, בעיקר אומנים בעלי מלאכה, בעלי חנויות ורופאים. קמבאסרס הוצג לקהילה על ידי המרקיז שארל-מישל ד'אגרפיי (d'Aigrefeuille) ועל ידי פיליפ-שארל דה פאווה דה וילוויאי (de Villevieille de Pavée) והוא עלה מהר את שלוש הדרגאות:שוליה, עמית ואומן בונה חופשי. הפך ל"אורטור" ובשנת 1786 נבחר לייצג מספר לשכות ממונפלייה בוועידת לשכות המזרח הגדול של צרפת (Grand-Orient de France) בפריז. בשנת 1788 הוא נבחר ל"אקדמיית הבונים החופשיים האמיתיים", לשכה שנוסדה עשר שנים קודם לכן על ידי המרקיז ד'אגרפיי שהייתה מעניקה לחבריה הסבר סמלי של הפעולות שהובילו לפי הפילוסופים ההרמטיסטים אל גילוי אבן החכמים ותרופה האוניברסלית. קמבאסרס התלהב מהאזוטריזם ובערוב המהפכה הצרפתית הרבה להתכתב עם אלכימאים מפרוסיה, רוסיה ושוודיה.

קמבאסרס התיידד עם אלכסנדר רואטייה דה מונטאלו (Roëttier de Montaleau) והשתתף החל משנת 1799 בהתחדשות הבנייה החופשית והמיזוג בין הלשכה הגדולה של קלרמון ללשכת המזרח הגדול של צרפת (22 ביוני 1799) מאוחר יותר, דרש ממנו נפוליאון להשיג את מיזוגם של כל הזרמים של הבונים החופשיים, כשהוא רמז על אפשרות פיזורם של המסדרים השונים במקרה שהמיזוג לא יתגשם. בעזרת יועצו, פאווה דה וילוויאיי, תיווך קמבאסרס בין העמדות השונות והשיג קונקורדט בין הזרמים המובילים בעולם הבונים החופשיים, שנחתם ב-3 בדצמבר 1804 על ידי נציגיהם אצל הסנטור פרנסואה כריסטוף דה קלרמן. אחרי אישורו של נפוליאון ואשרורו החגיגי כעבור יומיים, קונקורדט זה הבטיח את חסות הקיסר על כלל הממסד של הבונים החופשיים. קמבאסרס נבחר כאחראי על הפדרציה זאת של הבונים החופשיים ובתפקידו זה הודות לנטייתו לפשרה וללבביותו המאופקת ידע להשיג הסכמת חברי המסדרים השונים לגבי החלטות ובוררויות שונות. הוא פרש עליהם את הגנתו ללא איפה ואיפה ודאג לרסן את השפעתם. לרגל הארגון מחדש של "המזרח הגדול של צרפת" ב-1804, הפך הארכישנסלייה למנהל הגדול של המסדר ומנהיג עליון של "הנוסח הצרפתי". האחים של הקיסר, הנסיכים ז'וזף ולואי בונפרטה נבחרו למגיסטר הגדול ובהתאמה סגן המגיסטר הגדול של "המזרח הגדול של צרפת". אחרי מספר חודשים, בדצמבר 1805 ואחרי פרישת הנסיך לואי, התמנה קמבאסרס לסגן המגיסטר הגדול לצד ז'וזף בונפרטה, מלך נאפולי, ששמר את התפקיד הראשי. קמבאסרס נשאר בתפקיד זה עד לשנת 1815. באותה שנה התמנה קמבאסרס למפקד גדול של המועצה העליונה של הנוסח הסקוטי. בעת ובעונה אחת הוא צבר בידיו גם את התארים מגיסטר גדול לשם כבוד של נוסח הירדום מסקוטלנד, מגיסטר גדול של לשכת האם של הנוסח הסקוטי הפילוסופי, מגיסטר גדול של הנוסח הראשוני של נרבון ומגיסטר גדול של הנוסח הסקוטי המתוקן, כמו כן של מסדר האבירים המיטיבים של עיר הקודש. בתור מגיסטר נכבד של לשכת יוחנן הקדוש של השליטה הגדולה ששכנה בפריז, הוא כינס באותה לשכה את רוב מנהיגי הבונים החופשיים. כפרטריארך של כל הנוסחים והזרמים בצרפת העניק קמבאסרס אופי רשמי לבנייה החופשית הקיסרית ופרסם את "תקנוני מסדר הבונים החופשיים של צרפת בשנת 1806". באותה תקופה אוישו הלשכות בעיקר באנשי צבא ובאנשי מנהל. בלי להיות מחדש או מוביל ממש, מילא קמבאסרס את חובתו כסגן מגיסטר גדול וכמעין רב-מפקח ויישם את הוראות הקיסר שנועדו להגן ולבקר על כל זרמי הבנייה החופשית לתפארת האימפריה הצרפתית. בעוד שבשנת 1800 פעלו 70 לשכות מסוניות אזרחיות, בשנת 1814 מנה "המזרח הגדול של צרפת" 900 לשכות. תחת ראשותו, ידעה הבנייה החופשית של צרפת סוג של מנהיגות רוחנית שכללה את "הבונים החופשיים המאומצים" שבתוכם בלטו הקיסרית עצמה נשים אחרות מן האליטה קץ האימפריה והגליתו של קמבאסרס לא הרחיקו אותו לגמרי מתנועת הבונים החופשיים. הוא השתתף בבריסל בפעילותם של הלשכת "הידידים הנדבנים" (Les Amis philanthropes) וכן של המועצה העליונה של הבונים החופשיים של בלגיה. בשובו לצרפת ב-1818, התקבל כמפקד גדול לשם כבוד של המועצה העליונה של הנוסח הסקוטי ושמר את התפקיד הזה עד שנת 1821. בהמשך נראה שפחת עניינו בתחום זה אבל המשיך לפקוד את הלשכות, בצורה יותר דיסקרטית. במותו סיכם קמבאסרס ארבעים שנות שייכות למסדרים המסוניים.

אישיותו בעיני בני התקופה ובראי ההיסטוריה

בזמנו וכן אחרי מותו, זכה קמבאסרס לבקורת על האופורטוניזם הפוליטי שלו. מן השעה שנכנס לקונבנט, נראה כי שקל את מעשיו, מתוך חיפוש איזון המונע אך ורק מדאגה לעצמו.

עבר את ימי המהפכה כשהמטרה הראשית להתנהלותו הייתה הישרדותו האישית.

גישתו הדו-ערכית בעת משפט המלך לואי השישה עשר, כשבהתחלה ערער על הלגיטימיות של הפיכת הקונבנט לבית משפט, אחר כך הצביע בעד מוות בתנאי, ובסופו של דבר הצטרף באותו יום לרוב שדרש את ההוצאה להורג של המלך, העידה על תהפוכותיו הרבות. כך גם הסתגלותו המהירה יחסית למשטר המלכות של ה"רסטורציה" חיזקה את דימויו האופורטוניסטי. "לקסיקון השבשבות" (Dictionnaire des girouettes) שפורסם ב-1815 שהוקיע את התהפוכות המרובות של הדמויות הפוליטיות החשובות של התקופה, ייחס לו שש תהפוכות מתוך השיא של שמונה שקבעו המרשל אוז'רו (Augereau) (עמ' 20) ושלושת השנסוניירים בארה, ראדה (Radet) ודפונטן (Desfontaines) (עמ' 33). שאטובריאן גיחך על המהירות שבה הזדרז קמבאסרס לשכוח את מעמדו כאיש השני של האימפריה: מאייס, הראשן שהצביע בעד מותו של לואי השישה עשר, קמבאסרס, הראשון לברך את נפוליאון בתואר "קיסר", הזדרזו להסכים למעשי הממשלה הזמנית. פייר-פרנסואה פינו הציג את קמבאסרס כאיש פשרות שמזגו אילץ אותו להיות זהיר בזמנים העכורים של המהפכה:

קמבאסרס אינו שייך לא למעמד הדמויות הגדולות המועטות, הנכונות תמיד להתמסר עבור טובת המולדת, אף לא לגאונים המעטים שנקראו על ידי ההשגחה העליונה לעמוד בראש העמים או למשול במדינות בעתות משבר. הוא נמנה עם אותם בכירי הפקידים, בו זמנית בעל מיומנות פוליטית ומשפטן בקיא, שאמנותו היחידה היא לשרת את המדינה, תחת כל משטר, ויהיה המחיר אשר יהיה.

אם שאף קמבאסרס באופן תמידי לשמור על עצמו כדי להישאר קרוב לשלטון, הוא מעולם לא חיפש להשתלט עליו, על אף השליחויות שהפקיד בונפרטה עליו בימי הקונסולט והאימפריה. טיירי לנץ טוען ש"קמבאסרס לא ראה את עצמו אישית כבעל הסמכויות הבכירות ביותר, אלא כשומר הראש המחכה לאדונו", מה שמסביר את "ההבנה המושלמת ששררה בינו לנפוליאון" ואת טענתו של איפוליט טן:

לא רצה מעולם להיות זוהר, אלא להיות מועיל.

קמבאסרס נראה איפוא באופן טבעי יותר כדמות נויטרלית ופגיעה, כלי של השלטון, איש חצר פשוט שוחר כבוד. כך חשבו עליו רבים מבני זמנו, אף על פי שהיו כאלה שהגנו על המדינאי, הדיסקרטי והיעיל, שבו.

הרוזן מתייה מולה ציין שעבור נפוליאון לפגוש אדם כזה היה חלק לא מבוטל ממזלו. איש לא היה מתאים יותר מקמבאסרס בללמד את הקיסר, בלי להתהדר בכך, את הדברים שבהם הלה התמצא הכי פחות. איש לא ידע כמוהו להשתמש ביותר ידע וביותר מיומנות על מנת להצדיק, בעזרת החוק, את מעשי אדונו הכל-יכול. אנטואן אוברייה, הביוגרף הראשון שלו שכתב את הספר עליו בשנת מותו 1824, העיר שהתנהלותו של קמבאסרס לא הייתה שונה מזו של דמויות גדולות אחרות של התקופה, והיא הוכתבה על ידי הנסיבות. הביוגרפים החדשים יותר אהבו להציגו כמשפטן דבק מאוד לכללים וליסודות המשפט, כך סבר עוד השנסלייה אטיין-דני פאסקייה כשתיאר את קמבאסרס כ"הראש המבריק ביותר במועצת הקיסרות, מעמיק יותר ככל שלא הידע הרחב שלו, שלט בו, אלא החוש המחודד והשכל העילאי שהם הם המאפיינים המגדירים מחוקק. הגנרל ז'ורז' קאטרו רה בקמבאסרס אדם מתון מאוהב בסדר הציבורי וולהוט אחרי המשפט." גם בני התקופה, גם היסטוריונים רבים, הכירו בכישוריו המדיניים הבלתי ניתנים לספק. פעילותו למען המשילות המסודרת של האימפריה הייתה בולטת. מקרב גדולי האימפריה, הוא היה בשנים 1804–1814 שה שצבר הכי הרבה שעות במועצה הפרטית של בונפרטה. לפי פייר ואזאר "מעטים הראו כמוהו תובנה כה מחודדת, יכולת עבודה כל כך גדולה ובקיאות מעמיקה כמוהו בעניינים המשפטיים והמנהליים." 582 כרכי העזבון של קמבאסרס, שמקורם בספרייתו ושהופקדו בשנת 2007 בבית הדין לערעורים של צרפת, מעידים על בקיאותו הרבה ועל מוקדי העניין המקצועיים והאינטלקטואליים הרבים שלו. על אף שרובם מתייחסים לתחום המשפטים, העזבון מצביע על עניינו של קמבאסרס באמנות, בהיסטוריה ובארכאולוגיה.

חייו הפרטיים

הנאות השולחן

לפי פייר-פרנסואה פינו "ניתן לרכז את חייו של קמבאסרס בשלוש מילים: כוח, חברה וכסף". לחיות ולהיראות היו עבורו תכונות קרדינליות. מהפאר, התארים והעיטורים הפיק הנאה וגאווה רבה. בתור ארכישנסלייה של האימפריה, היו פונים אליו כ-Son Altesse Sérénissisme ("הוד רוממותו השלווה ביותר") ואפילו ידידיו הקרובים ביותר היו צריכים לעשות כך. פעם הורה לאחד ממקורביו, המרקיז אגרפיי:

בפומבי תקרא לי "הוד רוממותו השלווה ביותר", אבל בינינו, מספיק שתקרא לי "מונסנייר".

דאג מאוד לפרטי הפרוטוקול – מראה הסביבה, הטקסים – שנועדו לייצג את יוקרת האימפריה. בשנת 1808 רכש את בניין ה"אוטל מולה" (hôtel Molé) שהפך ליסוד השלטון הפוליטי ולסמל קיסרי. בבית זה נהג לארח את האורחים מחו"ל בהיעדרו של הקיסר. השקיע הרבה בקישוט ובריהוט הבניין. מכיוון שלא אהב את הסגנון "אמפיר" בחר בעיקר רהיטים בסגנון לואי החמישה עשר ושישה עשר, מה ששיקף את געגועיו לתפאורה ולאמנות החיים של המשטר הישן. כמה מהרהיטים הובאו מארמונות שונים, ביניהם ארמון ורסאי או ארמון לוקסמבורג, אבל גם הזמנין פריטים חדשים אצל אמן הנגרות ז'אקוב דמאלטר. באף בניין פריזאי לא נמצא ריהוט כל כך עשיר, פרט לארמונו של טלראן-פריגור. יריבות מסוימת הייתה קיימת בין קמבאסרס לטליראן גם בנוגע למסיבות ולהנאות הגסטרונומיות. קמבאסרס העריך מתמיד את האמנות הקולינרית ואת חשיבותה. כשישב בוועד לשלום הציבור הוא הכריז: "מתוך עקרון אני דוגל בכך שהאנשים העוסקים בעבודות האספה ואלו של הוועד ייהנו מתזונה טובה, מכיוון שבלעדיה עלולים להתמוטט תחת כובד המשימה". גם בימי הקונסולאט שולחנו של קמבאסרס קנה לעצמו שם בכל פריז ובימי האימפריה התווספה לכך יוקרת תפקידיו. ארוחות הערב שארגן בכל יום שלישי ושבת, ושהמשיכו אחר כך בנשפים באופרה או בתיאטרון לווארייטה נערכו לפי טקס קפדני ביותר. האורחים נדרשו לבוא לבושים בתלבושות חצר והתפריטים והמנות נבחרו בקפידה כשהם מוגשים על שולחנות מכוסים במפות של תחרה מברוז'. ההיסטוריון לאונאר גאלואה השווה ארוחותיו לאלו של "איש סיבאריס". הן הפכו מהר למוסד ואיכות מנותיהן היו לשם דבר. כשידידו גרימו דה לה רנייר פרסם בשנת 1803 את "אלמנך האכלנים", בחר בקמבאסרס לראש טועמים שבחבר השופטים. כמה מנות שהוגשו על שולחנו זכו פרסום מיוחד, למשל, "המרק א לה קמבאסרס", החוגלה חצי גריל חצי מטוגנת, או האסקלופ מפואה גרא חם עם קרוסטאד מתפוחי אדמה ורוטב מדיירה. פאר המסיבות של קמבאסרס נדרשו לצוות גדול, שכלל ארבעה רבי מלצרים, שני טבחים וארבעה עוזרי טבחים, חמישה מלצרים ושני פיקולו. הדים לאיכות ארוחות אלה הגיע גם לדפי הספרות הצרפתית. אונורה דה בלזק למשל התייחס אליהן בספרו "עור היחמור" (ידוע בעברית כ"הקמיע"): "יין מדיירה עבר מיד ליד. אחר כך הופיעה המנה הראשונה בכל הדרה: הייתה עושה כבוד לקמבאסרס המנוח ובריאה-סווארן היה מהלל אותה". בקריקטורות אחרות, הוצג קמבאסרס כצייד של גברים צעירים, תוך כדי הזכרה סמלית את גיוס החובה שהעביר בסנאט בהוראתו של נפוליאון. גם מחזה סאטירי מאת מחבר אלמוני "בונפרטה או מעללי ההתפטרות" משנת 1815, מבקש לחשוף את הנטייה המינית של הארכישנסלייה. כשאינו מזהה צעיר שנפוליאון הציג לו, אומר הקיסר: "תסתובב, כדי שהוד מעלתו יוכל לזהותך".

חשדות להומוסקסואליות

"סוף העולם": קריקטורה המלגלגת על קמבאסרס בשנת 1814. על הדגל של נפוליאון כתוב: "כדי להקים את האימפריה הגדולה נשמיד את כל הגברים". מאחור נראה קמבאסרס מוקף בנשים, אך מפנה להן גב. בתחתית הציור כתוב: "נפוליאון הורג את הגברים, קמבאסרס בורח מהנשים"

קמבאסרס כ"דודה אירלירט" והרוזן אגרפיי כנושא כליו

אנינות הטעם של קמבאסרס והיותו רווק עוררו שמועות רבות בדעת הקהל. החשדות להיותו הומוסקסואל זיכו אותו בהערות ובבקורות אם כי איש, כולל היסטוריונים או כותבי זיכרונות לא הציגו אי-פעם ראיות פורמליות חותכות. אף על פי שלא נראה שעשה מאמצים מיוחדים כדי להפריך את אותם החשדות קמבאסרס היה מודע לצורך לשמור על התדמית המקובלת בזירה הציבורית.

בעיני החברה הגבוהה הפריזאית נראה שההומוסקסואליות שלו הייתה סוד גלוי. סיפרו ש"פגמו הקטן" (son petit défaut) נודע עוד מימי לימודיו במכללה כשמורה הזהיר אותו שאם ימשיך כך לא יצליח בחיים וימצא עצמו מנודה על ידי כול. הוא נשאר רווק והרבה מחבריו היו רווקים. היסטוריונים ייחסו לו קשר ארוטי עם מזכירו האישי, ז'אן-אולייה לאבולה, שהיה צעיר ממנו ב-22 שנים, ושהתחתן עם אחייניתו. מצטטים את נפוליאון עוקץ אותו לא פעם תוך רמיזות על נטייתו. כשקמבאסרס איחר לפגישה איתו בתירוץ שכמה גברות עיכבו אותו, נפוליאון העיר:

כשיש לך פגישה עם הקיסר, עליך לומר לגברת כזאת לקחת את המקל ואת המגבעת שלה ולהסתלק.

פעם אחרת, כשקמבאסרס גייס אישה למשימה מסוימת, בירך אותו נפולאון על "החידוש". במחצית השנייה של מאה ה-20 בנאום באספה הלאומית הצרפתית בזמן הדיונים על גיל ההסכמה ליחסי מין הומוסקסואליים, הזכיר שר המשפטים רובר בדינטר את היות קמבאסרס ידוע בגני הפאלה רויאל בשם "דודה אירלירט" ("Tante Urlurette").

הסתבר שנפוליאון חשב לנכון שכדי להשתיק את השמועות על הנטייה של הארכישנסלייה שלו, יש לכפות על קמבאסרס להחזיק פלגש. היה מדובר באנרייט קיזו, שחקנית צעירה מתיאטרון דה וארייטה, שהייתה בעלת מראה נערי מובהק והעדיפה לשחק בתפקידי גברים. אבל קשר זה נמשך זמן קצר. דו"ח משטרתי שהוכן באותה תקופה על ידי ז'וזף פושה העיד כי קמבאסרס ביקר גם אצל שחקניות נוספות. המשיכה המשוערת של קמבאסרס לגברים נוצלה לרעתו של ידי יריבים פוליטיים. כרווק נמנע ממנו בשנת 1795 באמצעות סעיף בחוקה, להיבחר למועצת הוותיקים, הבית העליון של הפרלמנט. בסופו של דבר הוא נאבק בשם זכויות הרווקים והצליח לשנות את הגזרה ולהיבחר בבית התחתון – "מועצת החמש מאות" ולבסוף לכהן כשר המשפטים. בזמן כהונתו כקונסול, נהג טליראן לכנות את שלושת הקונסולים "Hic Haec Hoc" לפי הטיית הכינויים ההפגנתיים בלטינית (זה – זאת – זה (ניירטלי)), כש-Hic הזכר היה נפוליאון, בעוד ש-Haec – הנקבה – הודבק לקמבאסרס, ואילו hoc הנייטרלי סימל את כוחו הזניח של הקונסול השלישי, לברן.

האמונה הרווחת לפיה קמבאסרס היה האחראי על ביטול הסעיף שאסר את ההומסקסואליות (אז "sodomie") בחוק הפלילי הצרפתי אינה נכונה. לפני המהפכה הצרפתית, בנוסף ללחץ החינוכי, דתי וחברתי, לפי חוקי המשטר המלכותי ההומסקסואליות נחשבה לעבירה פלילית חמורה. מי שנאשם בעבירה זו היה חייב עונש מוות על ידי העלאה על המוקד. אף כל פי כן מעט מאוד גברים הוצאו להורג בצרפת בגין מעשים הומוסקסואליים בהסכמה מדעת – לא יותר מחמישה בכל המאה ה-18. ההומוסקסואלים שנעצרו על ידי המשטרה שוחררו בדרך כלל אחרי הזהרה או הוחזקו במאסר שבועות עד חדשים אחדים. בשנת 1791 האספה החוקתית הלאומית שינתה את החוק הפלילי הצרפתי והוציאה ממנו שורה של עבירות שהיו קשורות לדת, כולל העבירה של גידוף וחילול הקודש. ההומוסקסואליות לא צוינה במפורש אלא תחת המטרייה של "עבירות דת" אחרות. לא התקיים דיון ציבורי מיוחד לגביה.

קמבאסרס לא היה האחראי להפסקת המרדף החוקי אחרי הומוסקסואלים. הוא מילא תפקיד מפתח בניסוח הקודקס נפוליאון שהיה קודקס אזרחי ולא היה קשור לקודקס הפלילי משנת 1810 שדן בעבירות מין. בפני מחברי הקודקס הפלילי משנת 1810 עמדה האפשרות להנהיג מחדש את החוק נגד ההומוסקסואליות הגברית (כפי שלמשל נעשה לימים בברית המועצות אחרי ההפוגה שבעקבות המהפכה) אולם אין עדות שאפילו עלה הרעיון בדעתם. מחקרים חדשים הראו שזה קרה ללא קשר להשפעתו של קמבאסרס. עם זאת אנשי המשטר של נפוליאון יכלו עדיין לדכא ביטויים פומביים של אהבה הומוסקסואלית בשם חוקים אחרים, כמו החוק "על הפרת הסדר הציבורי" או "הפגיעה בצניעות". על אף המעקבים וההטרדות מצד המשטרה, תקופת המהפכה ושנות שלטונו של נפוליאון היו תקופה של חופש יחסי עבור הומוסקסואלים ופתחו עידן של סובלנות חוקית כלפי ההומוסקסואליות באירופה. כיבושי נפוליאון כפו את עקרונות הקודקס הפלילי של נפוליאון (כולל הדקרימינליזציה של ההומוסקסואליות) על חלקי אירופה נוספים, כולל בלגיה והולנד, ארץ הריין ואיטליה. מדינות אחרות שקיבלו השראה מהדוּגמה הצרפתית היו בוואריה ב-1813 וספרד ב-1822.

בימי הרסטורציה פרץ נגד קמבאסרס מסע פוליטי וסטירי ארסי שכיוון להדחתו מכל תפקיד ציבורי ולרצח אופי על ידי חשיפת ההומוסקסואליות שבה נחשד. בין מאי לאוקטובר 1814 פורסמו כחמישים קריקטורות אנונימיות נגדו, שמתוכן שלושים ואחת רמזו למישרין להומוסקסואליות ולחטא הסדומאי. ב"ז'ורנל דה פארי" ב-11 ביוני 1814 הוצג האיש בכינוי "דודה אירלירט" (tante Urlurette) שרמז לוודוויל של מרק-אנטואן-מדלן דסוז'יה "Ma tante Urlurette ou Le chant du coq" (דודה אירלירט או שיר התרנגול) משנת 1806, שבו דודה אורלורט הייתה בתולה זקנה נלעגת. לפי ההיסטוריון עמנואל פורקס הקריקטורה הזאת הייתה דוגמה מצוינת לניסיון לשיימינג הרסני נגד קמבאסרס במישור הפוליטי: הוצג כאישה שמנה עתירת קישוטים ותחרה ועם שובל שאותו נושא חברו, הרוזן אגרפיי, שמן וענק, המחזיק בידו תרנגולת ממפוטמת ואת "אלמנך הגרגרנים". בידו הימנית קמבאסרס החזיק מניפה, וביד שמאל שק שעליו כתוב "שנאת נשים. קומדיה. וודוויל". הוא הצביע בידו אל עיר הקורסת בלהבות: סדום, ועל ידה נציב מלח. קריקטורה זו ריכזה בתוכה כמה מקורות להכפשה פוליטית: נפיחות טקסית, גרגרנות, "סטייה מינית", וקריסה של אימפריה דקדנטית. בקריקטורות אחרות צויר קמבאסרס כצייד של צעירים תוך כדי רמיזה סימבולית לאישור הגיוס הכפוי לצבא שהעביר קמבאסרס בסנאט השמרני בפקודת נפוליאון. גם במחזה סאטירי של מחבר אלמוני "בואונפרטה או ניצול ההתפטרות" משנת 1815 הראה את קמבאסרס כנמשך לגברים. כשלא זיהה גבר צעיר שנפיליאון הציג בפניו, פנה הקיסר אל אותו צעיר: "אולי תסתובב כדי שהוד מעלתו יזהה אותך".

במותו בשנת 1824 השאיר קמבאסרס נדל"ן בשווי של 7,300,000 פרנק (כ-50 מיליון יורו בשנת 2015).

פרסים ואותות הוקרה

• 20 בנובמבר 1795 – נבחר לחבר במכון של צרפת, באקדמיה למדעי מוסר ומדינה
• 1803 – נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית במושב 30 במקום הרוזן גיבר
• 2 בפברואר 1805 – עיטור העיט הגדול של לגיון הכבוד
• 1805 – תואר אביר של מסדר העיט השחור ועיטור הצלב הגדול של מסדר העיט האדום של ממלכת פרוסיה
• 19 במרץ 1808 – קיבל מידי נפוליאון את התואר דוכס פרמה ואימץ סמל אצולה חדש
• 1 בינואר 1810 – עיטור מסדר הכתר של ממלכת וסטפליה בדרגת מפקד בכיר – מידי מלך וסטפליה, ז'רום בונפרט
• אפריל 1811 – אחרי חתונתם של נפוליאון ושל מריה לואיזה מאוסטריה – קיבל מידי הקיסר האוסטרי את עיטור צלב בגדול של המסדר אישטוואן הקדוש של הונגריה, בדרגת אביר
• 3 באפריל 1813 – עיטור מסדר כתר הברזל של ממלכת איטליה

לדברי הביוגרף פסקייה העיטורים הרבים שקיבל בימי האימפריה, חלקם מזהב, פנינים או יהלומים, הביאו לו שמחה וגאווה כמו של ילד. אף על פי כן, מציין פסקייה שהיה קמבאסרס הפיקח ביותר מבין חברי המועצה הקיסרית.

שלטי אצולה

לפני המהפכה הצרפתית השתמש קמבאסרס בשלט האצולה של משפחתו:רקע זהב, עם חלוקת שברון בצבע גולס (אדום) ועם שלוש שושנים באותו הצבע. אחרי שב-19 במרץ 1808 נפוליאון העניק לו את התואר דוכס פרמה, אימץ קמבאסרס שלט אצולה חדש שהתאפיין ברקע זהב, "סנסטרוכר" – יד שמאלית המחזיקה את לוחות הברית בצבע "סאבל (שחור), כשהיד לבושה בצבע "גולס" (אדום) ויש לה שלושה מעוינים גם כן "סאבל" שרוול מקופל מעוטר ב"ארמינס שחורים, ובראש השלט מעיל עם כובע של דוכס, וקולר המסדר הקיסרי של לגיון הכבוד.

• 
  סמל משפחת קמבאסרס בימי המשטר המלוכני הישן
• 
  סמלו של קמבאסרס ומשפחתו אחרי מינויו כדוכס פרמה

הנצחה

נושאים את שמו:

• רחוב ברובע השמיני של פריז
• שדרה ביישוב ורייר-לה-בויסון
• רחובות במונפלייה, גוסנוויל, מוסי-לה-נף ובפלסי-בלוויל

דמותו של קמאבסרס במדיה האמנותית

בקולנוע ובטלוויזיה

דמותו גולמה בסרטים על ידי השחקנים

• 1936 - הוליוול הובס - בסרט "Hearts Divided" או "Betsy" בבימוי פרנק בורזייגי

• 1955 - דניאל איוורנל - בסרט "נפוליאון" בבימוי סשה גיטרי
• 1958 - לואי ארבסייה - בסרט "הוצאתו להורג של הדוכס ד'אנגיין" בבימוי סטליו לורנצי
• 1960 - ז'אק קסטלו - בסרט "אוסטרליץ" בבימוי אבל גאנס
• 1961 - ז'אן אוזן - בסדרת הטלוויזיה La caméra explore le temps (המצלמה חוקרת את הזמן) בבימוי סטליו לורנצי
• 1963 - אנרי קרמייה - בסרט "הקנוניה של הגנרל מאלה" 'La Conspiration du général Malet - בבימוי ז'אן-פייר מרשאן

1964 - אלן נוביס - בסרט "יום מחיי הקיסר" בבימוי ז'אן פיניול

• 1964 - מימו בילי בסרט הטלוויזיה I grandi camaleonti (הזיקיות הגדולות) בבימוי אדמו פנוליו
• 1970 - מסימו דלה טורה בסרט הקולנוע וטרלו בבימוי סרגיי בונדרצ'וק
• 1972 - רוז'ה בונטאן - בסרט הטלוויזיה "Les Fossés de Vincennes" (הבורות של ונסן) בבימוי פייר קרדינל
• 1974 - ז'אק גאראן - בסרט הטלוויזיה Amoureuse Joséphine (ז'וזפין מאוהבת) בבימוי גי לסרטיסר
• 1981 - איב ונסאן - בסדרת הטלוויזיה הצרפתית-בלגית "Les Fiancées de l'Empire" (ארוסות האימפריה) בבימוי ז'אק דוניול-ולקרוז
• 1983 - דידייה לאפה ב Celui qui n'avait rien fait : le duc d’Enghien (זה שהיה חף מפשע:הדוכס ד'אנגיין) בבימוי ז'אן-רוז'ה קאדה
• 1990 - קז'ימייז' מורס בסרט "נפוליאון ואירופה" בבימוי קשישטוף זנוסי
• 2009 - פרנק ויטר בסרט "'Die Bernadotte-Dynastie – Das Geheimnis der schwedischen Monarchie (שושלת ברנדוט - הסוד של המונרכיה השוודית) בבימוי גרולד הופמן

לקריאה נוספת

• Antoine Aubriet, Vie de Cambacérès (sec. ed., Paris, 1825
• Jean-Louis Bory, Les cinq girouettes ou servitudes & souplesse de son Altesse Sérénissime le Prince Archichancelier de l'Empire Jean-Jacques Régis de Cambacérès duc de Parme. Ramsay Paris 1979
• Laurence Chatel de Brancion, Cambacérès : maître d'œuvre de Napoléon, Paris, Perrin, 2001, 642 p. (ISBN 2-262-01632-1).
• Marc-Antoine-Madeleine Désaugiers Ma tante Urlurette ou Le chant du Coq, Barba 1806
• Michel Lariviere - Homosexuels et bisexuels célèbres - le dictionnaire, Delétraz Editions, Paris 1997
• Thierry Lentz, Nouvelle histoire du Premier Empire, t. I : Napoléon et la conquête de l'Europe 1804-1810, Fayard, 2002, 618 p. (ISBN 978-2213613871).
• Frédéric Martel, Le rose et le noir : les homosexuels en France depuis 1968, Paris, Seuil, 2000, p. 230.
• Étienne-Denis Pasquier, Mémoires du chancelier Pasquier : histoire de mon temps, Plon (1re éd. 1893-1895).
• Pierre-François Pinaud, Cambacérès, Tempus Perrin, 2018.
• Louis-Désiré Véron Les exilés de Bruxelles, Revue des Deux Mondes nr.19 p.17 1830
• Pierre Vialles, L'Archichancelier Cambacérès (1753-1824), 1908

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קמבאסרס בוויקישיתוף

• ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קמבאסרס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קמבאסרס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אילן היוחסין של משפחת הקמבאסרס
• לוח כרונולוגי על חיי קמבאסרס – מאת עמנואל פרינו

Emmanuel Prunaux Cambacérès, Biographie 2006 (בצרפתית)

• Jean Hilaire Cambacérès et le Code Civil Académie de Sciences et Lettres de Montpellier (בצרפתית)

Bulletin Nr.38, pp. 61-68, 2008

• Historical Dictionary of Napoleonic France 1799-1815

Greenwood Press, Conn. 1984 - Harold T. Parker art.Jean-Jacques Régis de Cambacérès pp.94-95

• בריטניקה 1911 ויקיטקסט (באנגלית)

John Holland Rose - art. Jean-Jacques Régis de Cambacérès in Hugh Chisholm (ed) - Encyclopedia Britannica 1911

• Emmanuel Fureix La porte de derrière - Sodomie et incrimination politique: des caricatures contre Cambacérès (1814‑1815) pp.109-130

Entre scatologie et fantasmes sexuels, le cul et son imaginaire Annales de la Revolution Française nr.361 juillet-septembre 2010 online (עמנואל פירקס - הדלת האחורית: מעשי סדום והוקעה פוליטית: קריקטורות נגד קמבאסרס (1814–1815), עמ' 109–130 בפרק "בין סקאטולוגיה ופנטזיות מיניות, התחת ועולם הדמיון סביבו" ב"שנתוני המהפכה הצרפתית", גיליון 361, 2010) (בצרפתית)

• François Papillard, Cambacérès, Hachette, 1961,p. 256
• Thierry Lentz La maçonnerie imperiale באתר La Franc - maçonnerie