ז'אן ד'אורמסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'אן ד'אורמסון
Jean d'Ormesson
ז'אן ד'אורמסון, צילום משנת 2007
ז'אן ד'אורמסון, צילום משנת 2007
לידה 16 ביוני 1925
הרובע השביעי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 בדצמבר 2017 (בגיל 92)
ניי-סיר-סן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jean Bruno Wladimir François-de-Paule Lefèvre d'Ormesson עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, סופר, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Françoise Béghin עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Héloïse d'Ormesson עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים תיכון הנרי הרביעי, אקול נורמל סופרייר, Cours Hattemer עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות תהילת האימפריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • הפרס לרומן של האקדמיה הצרפתית (1971)
  • צלב גדול של לגיון הכבוד (11 ביולי 2014)
  • מפקד במסדר הדקל האקדמי
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות
  • מפקד במסדר צלב הדרום
  • פרס ז'אן ז'יונו (1999)
  • קצין או קצינה במסדר ההצטיינות הלאומי
  • בפרס הגדול של RTL-Lire (1994)
  • פרס סקאנו (1992)
  • פרס בלזק (1975) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'אן ברונו ולדימיר דה פול לה פוור ד'אורמסוןצרפתית: Jean d'Ormesson, בשמו המלא Jean Bruno Wladimir François de Paule Le Fèvre d'Ormesson;‏ 16 ביוני 1925 - 5 בדצמבר 2017) היה סופר, עיתונאי ומסאי צרפתי, חבר באקדמיה הצרפתית. לד'אורמסון הייתה גם אזרחות לבנונית. שימש בשנים 1979-1974 מנכ"ל העיתון "לה פיגרו".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן ד'אורמסון נולד בשנת 1925 בפריז כבן הקטן בין שני ילדים של משפחה עם שורשים אריסטוקרטיים. אביו היה אנדרה לה פוור, מרקיז ד'אורמסון, דיפלומט שכיהן כשגריר צרפת בברזיל ונמנה עם מקרוביו של לאון בלום. אמו, מרי אנרייט איזהל אניסון דו פרון, הייתה בת למשפחה מונרכיסטית קתולית מיליטנטית קרוב לחוגי אקסיון פרנסז. היא הייתה נצר למרקיזים בואז'לן ולבני לה פלטייה. אחד מאבות האם, לואי מישל לה פלטייה דה סן פרז'ו כיהן בימי המהפכה הצרפתית כחבר בוועידה הלאומית והשופט אוליבייה.

עם אבות משפחת האב נמנה השופט אוליבייה ד'אורמסון מתקופת לואי הארבעה עשר שאיבד את משרתו לאחר שלא נכנע ללחצי המלך במשפטו של ניקולא פוקה. הדוד מצד האב היה הדיפלומט ולדימיר ד'אורמסון (1973-1888) שכיהן, בין השאר, כשגריר צרפת בוותיקן והיה אביו של הפוליטיקאי הימני אוליבייה ד'אורמסון.

האבות הרחוקים של המשפחה מצד האב נקראו לה פוור (Le Fèvre) והיו איכרים. בתחילת המאה ה-16 אחד מבני המשפחה עלה ההיררכיה החברתית והתמנה כרשם בכיר (commis au greffe) בפרלמנט של פריז. בנו, אוליבייה לה פוור (1600-1525) היה ליושב ראש בית הדין לעניינים כספיים בפריז, רכש את האחוזות אובון Eaubonne ואורמסון וקיבל תואר אצולה בשנת 1553. המשפחה התיישב בשנת 1758 באמבואל בעמק המארן. באותה תקופה בני המשפחה הועלו לתואר מרקיזים. הכפר אמבואל שינה אז את שמו לאורמסון-סיר-מארן.

ד'אורמסון בילה את ילדותו בטירת אמו בסן פרז'ו, תקופה שהוא תיאר בספרו Au plaisir de Dieu. שליחויותיו הדיפלומטיות של האב הובילו את המשפחה לגור בבוואריה (בשנים 1925–1933), ברומניה ובברזיל, בריו דה ז'ניירו. ד'אורמסון גודל על ידי אמו ועל ידי מטפלות עד גיל 14. את כל לימודיו עשה באופן פרטי ובהתכתבות במסגרת בית הספר אטמר (Hattemer). בימי הכיבוש הנאצי במולדתו, בשנים 1941–1942 המשפחה עברה לגור בקוט ד'אזור וז'אן ד'אורמסון למד באותם הימים בתיכון "מאסנה" בניס. ב-1943, אחרי כישלון ראשוני, סיים את בחינות הבגרות. אחרי לימודי מכינה בתיכון אנרי הרביעי בפריז התקבל בגיל 19 לאקול נורמל סופרייר היוקרתי. אחרי סיום תואר מסטר בספרות ובהיסטוריה, בניגוד לעצת מורו, לואי אלתוסר, ניגש לבחינות ה-agrégation להוראת פילוסופיה. אחרי שני כשלונות, הצליח בשנת 1949 במקום ה-12 בין 21 המועמדים שהצליחו.

חייו הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שירות צבאי, לימד זמן קצר יוונית ופילוסופיה בתיכון הציבורי "ז'אק דקור" ובסופו של דבר הקדיש את עצמו לקריירה עיתונאית. כתב מספר מאמרים במגזין פארי מאץ' וכן כתב ביומונים "ווסט פראנס", "ניס-מאטן" ו"פרוגרה דו ליון". התגורר שנים רבות עם הוריו ברו דו באק בפריז, עד לנישואיו המאוחרים בגיל 37.

ב-2 באפריל 1962 התחתן עם פרנסואז בגן (Béghin), בתו הקטנה של פרדינאן בגן, איש עסקים ממוצא שווייצרי, טייקון של תעשיית הסוכר (חברת בגן-סה) ושל העיתונות, מנהל "לה פיגרו" החל משנת 1950. אשתו הייתה גם בת דודה של במאי הקולנוע לואי מאל. ב-10 באוקטובר 1962 נולדה לזוג בת בשם אלואיז, לימים מוציאה לאור, בעלת בית ההוצאה לאור הנושא את שמה, ממנה יש לד'אורמסון נכדה, מרי-שרה קרקסון.

הפעילות הספרותית, העיתונאית והפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 בסיועו של ז'אק ריאף (Rueff), ידיד של אביו, אז יושב ראש המועצה הבינלאומית לפילוסופיה ולמדעי הרוח של אונסק"ו, התמנה ד'אורמסון למזכיר כללי של וארגון זה. בשנת 1992 התמנה ליושב ראש שלו. אחרי 1950 פרסם מאמרים במגזינים "פארי מץ'", "Elle", "מרי קלר" ו"נובל רווי פראנסז". את הרומן הראשון - L'amour est un plaisir (האהבה היא תענוג) פרסם בשנת 1956. כותרת הספר לקוחה מפסקה של קורניי "L’amour n’est qu’un plaisir, l’honneur est un devoir" (האהבה היא רק תענוג, הכבוד הוא חובה). הספר נמכר רק באלפיים עותקים, בעוד שהמוציא לאור שלו, ז'וליאר, מחשיב אותו למעין "אח של פרנסואז סאגאן". את הצלחתו הגדולה בקרב הביקורת והקהל ידע ד'אורמסון יותר מאוחר, ב-1971 עם הרומן La Gloire de l'Empire (תהילת האימפריה) שהביאה לו את הזכייה בפרס הגדול לרומנים מטעם האקדמיה הצרפתית.

בשנים 1952–1971 עבד כסגן עורך, החל משנת 1971 כחבר המערכת, אחר כך כעורך ראשי של כתב העת "דיוז'ן" שהתמחה במדעי הרוח והוקם ב-1952 על ידי רוז'ה קאיואה. מספר פעמים שימש יועץ לשרים (ביניהם השר מוריס הרצוג, במשרד לנוער ולספורט) והיה חבר במשלחת צרפת בכמה ועידות בינלאומיות, ב-1948 בעצרת הכללית של האו"ם.

בשנים 1979-1974 כיהן כמנכ"ל העיתון "לה פיגרו". כל שבוע פרסם מאמר במוסף יום ראשון של היומון שעורכו הראשי היה באותה תקופה לואי פוולס. בשנים 1971–1974 הופיע שש פעמים בערוץ 2 של הטלוויזיה הממלכתית הצרפתית בתוכנית "Italiques". דעותיו על מלחמת וייטנאם (טען שלפני כיבוש סייגון על ידי הקומוניסטים נשבה שם איזו "רוח של חופש") עוררו באותם ימים דברי בקורת חריפים שכוונו נגדו ונגד "לה פיגרו" על ידי הזמר ממחנה השמאל ז'אן פרא, בשנסון שלו "Un air de liberté" ("רוח של חופש")[1]. כשבשנת 1975 לפי בקשתו ד'אורמסון בוטל שידורו של אותו שנסון בתוכנית טלוויזיה, ז'אן פרא הסביר את עצמו: "אין לי דבר נגדו, כאיש פרטי. אלא נגד מה שהוא מייצג,...העיתונות של הבורגנות הגדולה שתמכה מתמיד במלחמות הקולוניאליות, אליה אני מתכוון דרך מר ד'אורמסון".

בשנת 1976 תמך ד'אורמסון בעיתונאי ומנהיג האיגוד המקצועי CFE-CFC, יאן קלר, שעזר לרובר ארסאן, הבעלים החדש של "לה פיגרו" (מ-1975) לסלק מן העיתון את העיתונאים האופוזיציונרים. אולם עקב התערבותו של רובר ארסאן בעבודה הערכיתית בעיתון, נאלץ גם ד'אורמסון להתפטר ממשרת המנהל בשנת 1977. עד שנת 1983 המשיך לפרסם כרוניקה קבועה במוסף החדש "פיגרו מגזין". נוכחותו בתקשורת הפכה אותו לאישיות מוכרת, בקרב האינטליגנציה של המרכז-ימין הצרפתי. מתוקף מעמדו השתתף בשנת 1992 בדיונים במדיה בנוגע למשאל העם סביב אמנת מאסטריכט, כשראיין את נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן.

ד'אורמסון הקדיש את עצמו לכתיבת רומנים שחמקו תכופות ממוסכמות הסוגה: העלילות בנויות אצלו סביב דמויות מרובות, יש לא מעט דיגרסיות, הסיפורים מקושטים בקוריוזים אישיים מפי המחבר, המאופיינים בהומור ובבקיאות. סיפוריו מהווים לא פעם הרהורים על הזמן החולף ולובשים צורת ספר לימוד על החיים: כך ב-La Gloire de l'Empire, ב-Histoire du Juif errant, Dieu, sa vie, son œuvre, La Douane de mer, Presque rien sur presque tout. תכופות נוכח מימד אוטוביוגרפי, במיוחד ב Du côté de chez Jean, Au revoir et merci, Le Rapport Gabriel, C'était bien כתב גם ספרים הנמצאים במחצית הדרך בין סיפור אוטוביוגרפי חצי בדוי ולמסה. באחד מספריו הביא סיפור חיים מן הפרספקטיבה של העולם הבא (Voyez comme on danse), פעם אחרת מתוך נימה מלנכולית (Une fête en larmes). הסופר המשיך לאורך השנים לכתוב במדור "הדעות והדיונים" של העיתון "לה פיגרו". בשנת 2009 הופיעה ביוגרפיה ראשונה שלו, פרי עטו של ארנו רמזי Jean d’Ormesson ou l'élégance du bonheur, ("ז'אן ד'אורמסון או האלגנטיות של האושר")

ב-18 באוקטובר 1973 נבחר ד'אורמסון לאקדמיה הצרפתית במושב 12, במקומו של ז'ול רומן המנוח.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד'וארמסון היה נשוי משנת 1962 לפרנסואז לבית בגן. לבני הזוג נולדה בת, אלואיז, מוציאה לאור. בשנת 2013 סיפר שהיה באשפוזים במשך 8 חדשים בגלל טיפולים בסרטן שלפוחית השתן. אחרי הטיפולים הודיע שסיכוייו להתרפא היו 1 מתוך 5 וכן ש"הסרטן מחק לי שנה מחיי".

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית עבור הרומן "La Gloire de l' Empire"
  • 18 באוקטובר 1973 - נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית

נבחר לכיסא 12 שבו החליף את הסופר ז'ול רומן שנפטר ב-1972. בשנת 1980 הוביל מערכה תקשורתית למען בחירתה של מרגריט יורסנאר לאקדמיה הצרפתית והשיב לנאום התודה שלה בשנת 1981. בשנים 1986, ובהתאמה 2010 נאם לכבוד קבלתם לאקדמיה של מישל מור וסימון וייל. מאז מותו של קלוד לוי-שטראוס באוקטובר 2009 ד'אורמסון ועד מותו, היה זקן חברי האקדמיה.

  • 1975 - פרס בלזק עבור הספר "Au plaisir de Dieu"
  • 1995 - חבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית
  • 1999 - הפרס "ז'אן ז'יונו" - עבור הרומן "הדו"ח גבריאל"
  • 2008 - שימש כנשיא כבוד של ועד הפרס לספרות של קרן צרפת ישראל.
  • 2002 - היה יושב ראש חבר השופטים בפסטיבל קאן לקולנוע
  • 2002 - קיבל את הדרגה של קצין גדול של לגיון הכבוד של צרפת[2]
  • 2010 - פרס אובידיוס ברומניה - על מפעל חייו
  • 2011 - מחזור התלמידים שנכנסו ב-2010 לבית הספר למכרות באלס, מקבל את שמו
  • 27 בנובמבר 2014 הצלב הגדול של לגיון הכבוד של צרפת - הוענק לו על ידי הנשיא פרנסואה הולנד[3]
  • עיטור מסדר צלב הדרום של ברזיל בדרגת מפקד
  • קצין של המסדר הלאומי להצטיינות (צרפת)
  • ינואר 2015 ההוצאה לאור גלימאר הודיעה על פרסום כל כתביו במסגרת הסדרה "Bibliothèque de la Pléiade" המוקדשת למחברים שהפכו לקלאסיים.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • L'Amour est un plaisir (1956) (האהבה היא תענוג), רומן
  • Du côté de chez Jean (1959), (בצד של ז'אן) מסה
  • Mazarin (1959), (מאזארן),
  • Un amour pour rien (1960), רומן
  • Au revoir et merci (1966) (להתראות ותודה), מסה
  • les Illusions de la mer (1968) (אשליות הים), רומן
  • La Gloire de l'Empire (1971) (תהילת האימפריה)- זכה בפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית
  • Au plaisir de Dieu (1974), (כרצונו של האל) רומן
  • Le Vagabond qui passe sous une ombrelle trouée (1978) - הנווד העובר מתחת לשמשיה מחוררת, מסה
  • Dieu, sa vie, son œuvre (1981) (אלהים, חייו ויצירתו), רומן
  • Mon dernier rêve sera pour vous (1982) (חלומי האחרון יהיה בשבילך) - ביוגרפיה של שאטובריאן
  • Jean qui grogne et Jean qui rit (1984)
  • Le Vent du soir (1985) (רוח הערב)
  • Tous les hommes en sont fous (1985) (כולם משתגעים על זה)
  • Le Bonheur à San Miniato (1987) (האושר בסן מיניאטו)
  • Album Chateaubriand (1988) (אלבום שאטובריאן)
  • (1989) Garçon de quoi écrire (יחד עם פרנסואה סידרו, 1989)
  • (Histoire du juif errant (1991 (ההיסטוריה של היהודי הנודד)
  • (Tant que vous penserez à moi (1992 ( עם עמנואל ברל)
  • La Douane de mer (1994) (מכס הים)
  • Presque rien sur presque tout (1995) (כמעט כלום על כמעט הכל)
  • Casimir mène la grande vie (1997)
  • Une autre histoire de la littérature française (כרך א' 1997 & כרך ב' 1998) (היסטוריה אלטרנטיבית של הספרות הצרפתית)
  • le Rapport Gabriel (1999) (הדו"ח גבריאל)
  • Voyez comme on danse (2001)
  • C'était bien (2003)
  • Et toi, mon cœur, pourquoi bats-tu? (2003) (ואתה, לבי, למה אתה פועם?)
  • Une fête en larmes (2005)
  • La Création du monde (2006) (בריאת העולם)
  • Odeur du temps (2007) (ריח הזמנים)
  • Qu'ai-je donc fait (2008) (מה עשיתי בסך הכל?)
  • L'enfant qui attendait un train (2009) (הילד שחיכה לרכבת)
  • Saveur du temps (2009) (טעם הזמנים)
  • C'est une chose étrange à la fin que le monde (2010) (העולם הוא דבר מוזר, בסופו של דבר)
  • Un jour je m'en irai sans en avoir tout dit (2013) (יום אחד אסתלק מבלי להספיק להגיד כל מה שהיה לי להגיד על כך)
  • 2014 Comme un chant d'espérance
  • Dieu, les affaires et nous (2015)
  • 2015 Œuvres כלל כתביו - בהוצאה לאור La Pléiade
  • 2016 - Je dirai malgré tout que cette vie fut belle (הייתי אומר למרות הכל שהחיים האלה היו יפים)
  • 2016 Ces moments de bonheur, ces midis d'incendie
  • 2016 Guide des égarés (מורה נבוכים)

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2012 - שיחק בסרט העלילתי הצרפתי Les saveurs du Palais ("הטבחית של הנשיא") בתפקיד הנשיא
  • 2017 - השתתף בסרט תיעודי לזכר ידידו, הסופר מישל דאון (Michel Déon ou la force de l'amitié - משל דאון או כוח הידידות)
  • התראיין בתכנית הספרים של ברנאר פיבו בטלוויזיה
  • בשנים 1996–2015 השתתף כאורח ב 7 פרקים בתכנית התרבות Thé ou café (תה או קפה) בערוץ הטלוויזיה France 2 בהנחייתה של קתרין סלאק
  • בשנים 1975–1990 השתתף כאורח ב-15 פרקים של תכנית הטלוויזיה "אפוסטרוף" של ברנאר פיבו בערוץ "פראנס 2"
  • בינואר 2016 השתתף ד'אורמסון בפרויקט המוזיקלי Les Enfoirés בהקלטת הווידאו-קליפ "Liberté" (חירות) - שיר אנטי-פאשיסטי על מילים של פול אליאר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן ד'אורמסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]