ז'אן פולאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן פולאן
Jean Paulhan
Portrait de Jean Paulhan en 1938.jpg
ז'אן פולאן, צילום משנת 1938
לידה 2 בדצמבר 1884
נים, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באוקטובר 1968 (בגיל 83)
נֶאִי-סיר-סן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוציא לאור, סופר, מבקר ספרותי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ז'רמן פולאן
אן דקלו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות המסה "פרחי טארב או הטרור בספרות"
פרסים והוקרה
  • קצין גבוה בלגיון הכבוד
  • צלב המלחמה 1914–1918
  • מדליית הרזיסטנס
  • פרס הספרות הגדול של האקדמיה הצרפתית (1945)
  • Georges-Dupau award (1942) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'אן פולאןצרפתית: Jean Paulhan,‏ 2 בדצמבר 1884 נים - 9 באוקטובר 1968 ) היה סופר, מבקר ספרות, פובליציסט, עורך ומו"ל צרפתי, עמד בשנים 1940-1925 בראש כתב העת הספרותי "לה נובל רווי פראנז" (La Nouvelle Revue Française - "כתב העת הצרפתי החדש") (NRF), אל ניהולו חזר בשנים 1968-1953, לצד בת זוגו (בחשאי) אן דקלו , הידועה כדומיניק אורי. דרך כתב עת זה ובאמצעות כתיבתו על השפה ועל האמנות השפיע פולאן השפעה רבה על חיי התרבות בארצו. פולאן היה חבר האקדמיה הצרפתית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן פולאן נולד בשנת 1884 בעיר נים בחבל לנגדוק, במשפחה צרפתית פרוטסטנטית. אביו, הפילוסוף ואספן האמנות פרדריק גיום פולאן עבד בספרייה העירונית. בגיל 12, בשנת 1896 עברה משפחתו לגור בפריז, בה ביקש האב לעסוק בפסיכולוגיה ניסיונית בעקבות קרוב המשפחה שלו, ז'ורז' דיומא ובה פתחה אמו, ז'אן אנרייט לבית תרון (Thérond) פנסיון שבו התארחו סטודנטיות זרות עשירות, במיוחד מפולין ורוסיה, שעשו לו היכרות עם החוגים הניהיליסטים והאנרכיסטים. בפנסיון פגש פולאן את הסטודנטית היהודיה לרפואה סלומאה (סאלה) פרוסק, (ילידת 1884) בת של תעשיין טקסטיל מלודז', איתה התחתן מאוחר יותר. אחרי סיום לימודיו בתיכון לואי הגדול בפריז למד פולאן ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת פריז. במסגרת זו רכש ידע בפסיכולוגיה אצל פייר ז'אנה וז'ורז' דיומא. בו זמנית נכח בקורסים לסינית בבית הספר לשפות המזרח. כתב בכתבי עת לפילוסופיה כמו "La Revue philosophique de la France et de l'étranger" או למדעי החברה / התעניין באותה תקופה בקלישאות ובפתגמים. יחד עם שלושה חברים אנשי ספרות - המשורר ונסאן מוזלי, גבריאל טארד ומרסל פארו, הקים פולאן כתב עת לספרות בשם "(Le Spectateur - "הצופה") שתכנן לבנות לוגיקה המבוססת את אי-לוגיקה ושהצליח לגייס עשרים מנויים. כתב העת זה הפסיק להופיע עקב גיוסו של פולאן לצבא.

בסוף שנת 1907 נאלץ לבטל את בחינת ההסמכה בהוראה ("אגרגציה") כדי לנסוע למדגסקר, (ולא לסין כפי שרצה). מדגסקר היית אז מושבה צרפתית, בה ביקש המושל הצרפתי של אז, אוגאנייר, לגייס מורים לתיכון בטננריב. פולאן הועסק בו בלימוד צרפתית, לטינית, מוסר ופילוסופיה ולפעמים התעמלות. בהזדמנות זאת ליקט טקסטים עממיים מלגשים מסוגת ה"היינטני". אחרי ששהה באי 33 חדשים, בשובו לצרפת בשלהי שנת 1910 לימד פולאן את השפה המלגשית ב"בית הספר לשפות המזרח" (בימינו המכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח) בפריז. ב--6 ביוני 1911 התחתן עם סלומאה פרוסק ובשנה הבאה ערכו טיול באלג'ריה מסיבות בריאות אשתו, אם כי ייתכנו גם סיבות פוליטיות - התרחקות עקב מעורבות בפעילות אנרכיסטית. בשנת 1913 פרסם בהוצאה לאור פול גטנר קובץ שירים מן הפולקלור המלגשי שעוררו עיניין אצל סופרים צרפתים, ביניהם גיום אפולינר.

אחרי פריצת מלחמת העולם הראשונה, בדצמבר 1914 גויס פולאן לצבא - בגדוד 9 של הזואבים. נפצע בליל חג המולד 1914 מפיצוץ פגז. התנסות זו, שבמהלכה גילה בתוך עצמו רגש פטריוטי שלא הכיר קודם, דחפה אותו להעלות על כתב את רשמיו שהיוו מאוחר יותר בסיס לקובץ סיפוריו הראשון - Le Guerrier appliqué (הלוחם האמיץ) - שזכה לשבחים מהפילוסוף אלן ומהסופר פול ואלרי. על מעלליו הועלה לדרגת סמל ושמו הוקרא בפקודת היום של גדודו על "האומץ הרב שהפגין בעת שפיקד על יחידתו בהסתערות בקרב בואה-סן מאר - Bois-Saint-Mard" .בשנת 1916 קיבל את עיטור צלב המלחמה. תהליך החלמתו נמשך חמש שנים. אחרי אשפוז שובץ ביחידה להגנה אווירית ואחר כך בשרות המתרגמים של חיל התובלה.

באמצע המלחמה בשנת 1915 הכיר פולאן את ז'רמן פסקל (לבית דופטן Dauptain), אשה נשואה ואם לשני ילדים, והתאהב בה. אף-על-פי כן בתום המלחמה חזרו אשתו ובנו לחיות איתו. הספרים הראשונים אותם פרסם אחרי המלחמה פתחו בפניו את שערי עולם הספרות הפריזאי. ב-1918 נולד לו עוד בן, פרדריק, אולם באותה תקופה המשיך להתראות עם ז'רמן.

הקריירה בעולם הספרות ובהוצאה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה התחבר לפול אלואר ולאנדרה ברטון והתמנה למזכירו של ז'אק ריווייר בכתב העת Nouvelle Revue Française ("לה נובל רווי פראנסז" - NRF). נמנה עם מארגני הקונגרס בפריז המוקדש לכיווני הרוח המודרנית, השתתף בכתב העת הטרום-סוריאליסטי "ליטראטור" (Littérature) ולמד ב-NRF את מלאכת ניהולם של כתבי עת. דאג לעבוד בו זמנית בכמה כתבי עת בעת ובעונה אחת: ב"קומרס" (Commerce, חילופים), "מזיר" (Mesures - מידות) וב"קאייה דה לה פלייאד" (מחברות הפליאדה - les Cahiers de la Pléiade). עסק בקדחתנות בניהול המנויים, מדורי העיתונים, במגעים עם הכותבים, וכו'.

Nouvelle Revue Française[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של ז'אק ריווייר, שמת מטיפוס הבטן, הפך פולאן ליורשו בראש כתב העת Nouvelle Revue Française (NRF), כשהוא "גילם" בגישתו, לפי דברי גסטון גלימאר "את נקודת האיזון בין ניסיון ומודרניזם". בין 1925 ליוני 1940 ניהל ז'אן פולאן את NRF שהיה המגזין הספרותי החשוב בצרפת ואחד החשובים ביותר באירופה. הוא גם כתב בדפי העיתון מספר מאמרים בשם העט ז'אן גרן (Jean Guérin). בין היתר, כתב פולאן באותם הימים, על יחס המורכב של שנאה ואהבה של הסופרים כלפי השפה. הוא חילק אותם ל"רטוריקנים" הבוטחים ביכולת הלשון לבטא את מה שיש להם להגיד, ולהפך "הטרוריסטים" הרואים בשפה מכשול בפני הביטוי. חלוקה זו של פולאן נחקרה לימים על ידי לוראן נונז. בשנת 1932 עבר פולאן לגור בשאטנה-מאלאברי (Châtenay-Malabry) ונבחר מטעם הרשימה הסוציאליסטית SFIO של ז'אן לונגה (נכדו של קרל מרקס) חבר במועצת העיירה בשנים 1935–1941 לצד חברו, הרופא אנרי לה סבורה. (Le Savoureux) בשנים 1935 -1940 יחד עם ג'וספה אונגרטי, ברטראן גרויטהוייזן, אנרי מישו ואחרים השתתף בעריכת כתב עת ספרותי בשם Mesures ("מזיר "- מידות ) בניהול האמריקאי הנרי צ'רץ'.

בימי הכיבוש הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1940 נכנעה צרפת לגרמניה הנאצית ווהיא חולקה לאזור כיבוש ישיר ולאזור תחת המשטר הפרו-נאצי של וישי. באותו חודש עבר פולאן לגור בפריז ברו דז ארן 5 (rue des Arènes) בו התגורר (פרט לכמה חדשים ב-1944) עד יום מותו. הוצאת גלימאר נסגרה על ידי שלטונות הכיבוש הגרמנים בגלל רשימה של ספרים שנאסרו, ומספר הרב של מחברים יהודים, קומוניסטים ובונים חופשיים. השגריר הגרמני מטעם המשטר הנאצי אוטו אבץ שהפך לאיש החזק בפריז, הציע לפולאן להמשיך לנהל את NRF . פולאן שהוא עצמו דגל בהשקפות ימניות אנטי-ליברליות - אנטי-פציפיסטיות, אנטי-דמוקרטיות ואנטי-רפובליקניות (כפי שהעיד למשל, פול לאוטו) (Léautaud), סירב עם זאת להצעה, כשראה את המספר הגדול של סופרים שהורחקו. לעומת זאת הוא הסכים לשתף פעולה עם המנהל החדש של כתב העת, פייר דרייה לה רושל, חברו, אדם הפכפך שהיה בעשור האחרון למעריץ של הנאציזם והמשטרים הטוטליטריים. את דרייה לה רושל תיאר פולאן בפני גלימאר כ"בחור די ביישן, ישר מאוד וכן מאוד". "הוא אנטישמי ובמגזין לא יהיה מקום ליהודים" הוא ציין. בחדשים הראשונים תמך ועזר פולאן לדרייה לה רושל לנהל את המגזין. עדויות אחרות טוענות שכבר ביולי 1940 ניסה פולאן לשכנע את חבריו שכל שיתוף פעולה עם הנאצים מועד ל"כישלון בלתי נמנע". פולאן נכנס לסוג של מחתרת חלקית וכתב לכתב העת "רזיסטאנס", אחר כך יחד עם ז'אק דקור, הקים בשנת 1942 את כתב העת המחתרתי "Lettres françaises" ("לטר פראנסז" - ספרות צרפתית). הוא תמך גם בהוצאת "מינווי" ("חצות" - Editions de Minuit) מיסודם של ורקור ופייר דה לסקיר שפרסמו במחתרת את ספרו של ורקור, "שתיקת הים". על פעילות זו נודע לגרמנים שזיכו אותו במעצר ראשון. אחרי שבוע של חקירות בבית הכלא "לה סאנטה" שוחרר בעקבות התערבות לטובתו של פייר דיירה לרושל אצל אוטו אבץ.

במאי 1944 מסרה אשתו של הסופר מרסל ז'ואנדו, אליז ז'ואנדו, מידע לגסטפו על היותו של פולאן כביכול "יהודי" ועל היותו של המסאי והפילוסוף ברנאר גרוטהייזן כביכול "קומוניסט". זואנדו הזהיר את פולאן על מעשי אשתו. הזהיר אותו בטלפון גם הסופר גרהרד הלר ששימש כ"זונדרפיהרר" במוסדות הנאציים האחראיים לנשואי תרבות בפריז. ביום שאמרו לעצור אותו נמלט פולאן דרך הגגות של רחוב מגוריו והצליח להסתתר ברחוב מארבו 17 אצל חבר אקסיון פראנסז לשעבר, ז'ורז' באטו (Batault), גיסו של ד"ר לה סבורה. בדירת המסתור כתב פולאן חלק מספרו "Causes célèbres" (פרשות מפורסמות). פולאן חי במחתרת בין מאי לאוגוסט 1944. על הנסיבות הסביר פעם :«"אתה מכיר את הגדרת הדמוקרטיה: כשמעירים אותך בשעה 7 בבוקר מביאים לך את החלב". זה בדיוק מה שקרה. זה לא היה חלב"».

אחרי שחרור צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שחרור צרפת נענה פולאן להצעת ז'אן-פול סארטר להשתתף בכתיבה - בשם -העט "Maast" - בכתב עת "Les Temps modernes" שהוקם על ידי הלה. כשהוועד הלאומי של הסופרים, שהיה תחילה התארגנות של סופרים ואינטלקטואלים צרפתים שהתנגדו לנאצים, התחיל לעסוק תחת הנהגתו של לואי אראגון בטיהור הספרות הצרפתית, פולאן התקומם נגד עקרון הטיהור וסינגר על הסופרים שהואשמו ב"שיתוף פעולה", לא כדי להצדיקם, אלא על מנת לאפשר להם לפרסם שוב. במכתב "אל מנהלי הרזיסטאנס" הוא גינה את אותם הרזיסטנטנים הספרותיים "החסודים" שהפכו אחרי המלחמה לצנזורים, והעז לפרסם מחדש כתבים מאת הסופר הגזען לואי-פרדינאן סלין. באותה רוח כתב בכתב העת Revue de la Table ronde (כתב העת של השולחן העיגול) שפורסם על ידי הוצאה לאור בעלת אותו השם שמשכה אליה את הימין הספרותי שלאחר המלחמה. אחרי שהמגזין הספרותי NRF נאסר לפרסום על ידי השלטון החדש בצרפת החל משנת 1944 בגין עברו של שיתוף פעולה עם הנאצים, בינואר 1953 הוא הורשה להופיע מחדש וז'אן פולאן התמנה שוב למנהלו, בשיתוף פעולה עם מרסל ארלאן. בהתחלה הופיע עד 1959 בשם Nouvelle Nouvelle Revue Française (הכתב העת הצרפתי החדש החדש) ,אחר כך חזר לשמו המקורי.

בינואר 1955, יחד עם המשורר אנרי מישו והמשוררת אדית בואסונא, השתמש כניסוי על עצמו בסם מסקלין. בהשפעת הסם כתב "דו"ח על ניסוי". מישו פרסם על כך את הקובץ "Misérable Miracle" (נס עלוב) ואדית בואסונא את ספרה - "מסקלין".

פולאן עורר מחלוקת כשהתנגד להענקת עצמאות לאלג'יריה ותמך באנשי הצבא הצרפתים בימי מלחמת אלג'יריה. עמדה זו גרמה לקרע ביחסיו עם חברו, מוריס בלאנשו.

בשנת 1963 נבחר לאקדמיה הצרפתית עם 17 קולות בעדו מול עשרה לטובת המועמד האחר, רנה דה לה קרואה, דוכס דה קאסטרי. ז'אן פולאן נפטר בשנת 1968 בקליניקת הרטמן בנאי- סיר -סן. הוא הובא לקבורה בבית הקברות באנייה (Bagneux) בפריז (באגף 73).

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאשתו הראשונה, סלומאה פרוסק, נודלו לו 4 ילדים:אודט (ילידת 1911), פייר (יליד 1912), פול (יליד 1913) ופרדריק (יליד 1914) פולאן. אשתו השנייה, ז'רמן, נפטרה ב-1976. פולאן ניהל גם מערכות זוגיות ללא נישואים, המפורסמת שבהן - אחרי מותו - הייתה עם אן דלקו, הידועה כדומיניק אורי, מחברת הרומן "סיפורה של O".

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום משנת 1967

פולאן כתב ספרים וסיפורים על האמנות הקוביסטית, אך התפרסם בעיקר הודות למסותיו על הלשון והספרות: Les Fleurs de Tarbes ou la Terreur dans les lettres . (פרחי טארב או הטרור בספרות), À demain la poésie (למחר - השירה) Petite préface à toute critique" (פחת דבר קטן לכל ביקורת). פולאן דאג לפרסומה של מהדורה ראשנה של כל כתביו בהוצאת קלוד צ'ו בשנים 1966–1970. אחרי מותו התפרסמו רבות מהתכתבויותיו עם סופרי הדור - כגון פול אלואר, אנדרה לוט, פרנסואה מוריאק, ז'אן גרנייה, ז'ורז' פרו, פרנסיס פונז', אנדרה סוארס, מרסל ארלאן, אנדרה ז'יד, מישל לאירי, ז'אק שארדון, ארמאן פטיז'אן, אנדרה פייבר דה מנדיארג, וכו'. פורסמו גם מכתביו ממדגסקר (1910-1907). מאוחר יותר פורסמו חילופי המכתבים בינו ולבין גסטון גלימאר, פרנץ הלנס, מרסל ז'ואנדו וז'אק ריווייר. הארכיב שלו הופקד ב"מכון לעזבון ההוצאות לאור בנות זמננו". שלושה הכרכים הראשונים לכל כתביו הופיע בשנים 2006, 2009 ו-2011 ו-2018 בהוצאת גלימאר תבהשגחתו של ברנאר באיו (Baillaud). שני כרכים נוספים הם בדרך - מוקדשים לכתביו על האמנות ועל פוליטיקה.

ציטוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהספרות אני מצפה הכל. אם ישנו בעולם משהו אלוהי או קדוש, דרך הספרות מגיעים אליו

J'attends tout de la littérature. S'il y a au monde quelque chose de divin et de sacré, c'est par la littérature qu'on l'approche

.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1963 - חבר האקדמיה הצרפתית
באקדמיה הוא תפס בשנים 1963–1968 את כורסת 6 (במקום פייר בנואה). אחרי מותו היא נתפסה על ידי אז'ן יונסקו (1994-1970),
  • אות לגיון הכבוד של צרפת - בדרגת קצין גדול
  • צלב המלחמה של צרפת -בימי מלחמת העולם הראשונה
  • מדליית הרזיסטאנס

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון על הבית שבו נולד ז'אן פולאן בעיר נים.
  • מרכז חברתי, לתרבות ולספורט בעיר נים נושא את שמו

דמותו של ז'אן פולאן במדיה האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השפעתו של פולאן בעולם הספרות שלאחרי מלחמת העולם זכתה לרמז שקוף ברומן ההומוריסטי של בוריס ויאן L'Automne à Pékin ( "סתיו בפקין", שבו לא מדובר לא בסתיו ולא בבייג'ינג) . אחד מגיבורי הספר הוא הברון אורסוס דה ז'אנפולאן (Ursus de Jeanpolent), איש מגוחך ומלא בחשיבות עצמית המכהן כיושב ראש מועצת המנהלים של חברה הבונה מסילת ברזל באקסופוטמיה.
  • הסופרת אן דקלו חשפה שכתבה את הרומן שלה "סיפורה של O" כסדרת מכתבי אהבה שכתבה אל ז'אן פולאן, המאהב שלה, שהעריץ אל ספרי המרקיז דה סאד.

באמנות הפלסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר בונייה, ברנאר דיפור, ז'אן דיבופה, ג'ורג'ו דה קיריקו, אוסקר קוקשקה, אנדרה מסון, חיים סוטין, גי דה ווגה, רובר ווגנסקי, גסטון שסאק, מקס ארנסט, ז'אן פוטרייה, מארי לורנסן, רובר לאפוז'אד, פיליפ לפאטר, רנה לוביאס, אנדרה לוט.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1917 - Le guerrier appliqué. (הלוחם החרוץ)
  • 1921 - Jacob Cow le Pirate, ou Si les mots sont des signes.
  • 1921 - Le pont traversé.
  • 1925 - Expérience du proverbe.
  • 1927 - La guérison sévère.
  • 1929 - Sur un défaut de la pensée critique.
  • 1930 - Les Hain-Tenys, poésie obscure.
  • 1930 - Entretiens sur des faits-divers.
  • 1940 - L'Aveuglette.
  • 1941 - Les fleurs de Tarbes ou La terreur dans les Lettres.
  • 1943 - Jacques Decour.
  • 1943 - Aytre qui perd l'habitude.
  • 1944 - Clef de la poésie, qui permet de distinguer le vrai du faux en toute observation, ou Doctrine touchant la rime, le rythme, le vers, le poète et la poésie.
  • 1945 - F.F. ou Le Critique.
  • 1946 - Sept causes célèbres.
  • 1946 - La Métromanie, ou Les dessous de la capitale.
  • 1946 - Braque le Patron.
  • 1947 - Lettre aux membres du C.N.E.
  • 1947 - Sept nouvelles causes célèbres.
  • 1947 - Guide d'un petit voyage en Suisse
  • 1947 - Dernière lettre.
  • 1948 - Le berger d’Écosse.
  • 1948 - De la paille et du grain.
  • 1949 - Fautrier l'Enragé.
  • 1949 - Petit-Livre-à-déchirer.
  • 1950 - Trois causes célèbres.
  • 1950 - Les causes célèbres (מן המפורסמות)
  • 1950 - Lettre au médecin.
  • 1951 - Les Gardiens.
  • 1951 - Le Marquis de Sade et sa complice ou Les revanches de la Pudeur.
  • 1951 - Petite préface à toute critique.
  • 1952 - Lettre aux directeurs de la Résistance.
  • 1953 - La preuve par l'étymologie.
  • 1955 - Les paroles transparentes. עם ליטוגרפיות מאת ז'ורז' בראק
  • 1958 - Le Clair et l'Obscur.
  • 1958 - G. Braque
  • 1958 - De mauvais sujets. עם איורים מאת מארק שאגאל
  • 1959 - Karskaya. есе
  • 1961 - Lettres
  • 1962 - L'art informel
  • 1966 - Progrès en amour assez lents (ההתקדמות באהבה איטית למדי)
  • 1986 - Choix de lettres I, 1917–1936. La littérature est une fête
  • 1990 - La vie est pleine de choses redoutables טקסטים אוטוביוגרפיים בעריכת נכדתו קלר פולאן (פורסם אחרי מותו)

מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 226lettres de Jean Paulhan, Contribution à l'étude du mouvement littéraire en France 1963-1967[1] Klincksieck, 1975.
  • Choix de lettres I, 1917-1936, La littérature est une fête (1986)
  • Choix de lettres II, 1937-1945, Traité des jours sombres (1992)
  • Choix de lettres III, 1946-1968, Le Don des langues (1996)
  • Catherine Pozzi & Jean Paulhan, Correspondance 1926-1934, Éditions Claire Paulhan, 1999

(התכתבות עם קטרין פוצי)

  • Michel Leiris & Jean Paulhan, Correspondance 1926-1962, Éditions Claire Paulhan, 2000.

(התכתבות עם מישל לאירי)

  • François Mauriac & Jean Paulhan, Correspondance 1925-1967, Éditions Claire Paulhan, 2001.

(התכתבות עם פרנסואה מוריאק)

  • Paul Eluard & Jean Paulhan, Correspondance 1919-1944, Éditions Claire Paulhan, 2003.

(התכתבות עם פול אלואר)

  • Lettres de Madagascar, 1907-1910, éditions Claire Paulhan (2007)

(מכתבים ממדגסקר)

  • Correspondance Jean Paulhan-Roger Caillois, עם הערות מאת אודיל פלז'ין וקלוד פרז Gallimard, Paris, 1991 (התכתבות עם רוז'ה קאיואה)
  • Correspondance avec André Pieyre de Mandiargues, Gallimard (2009)

(התכתבות עם אנדרה פייר דה מנדיארק)

  • Correspondance avec Paul Éluard, 1919-1944, מהדורה בעריכת אודיל פלז'ין וקלוד פרז édit. Claire Paulhan, Paris, 2003 (התכתבות עם פול אלואר)
  • Correspondance avec Valery Larbaud. 1920-1957, מהדורה עם הערות מאת ז'אן-פיליפ סגון, Paris, Gallimard, (2010) (Segonds) (התכתבות עם ואלרי לרבו).
  • Correspondance avec Armand M Petitjean. 1934-1968, Gallimard (2011) (בהתכתבות עם ארמאן מ. פטיז'אן)
  • Correspondance avec Georges Perros, 1951-1957, Calligrammes (1987) (התכתבות עם ז'ורז' פרו)
  • Jean Paulhan & Georges Perros, Correspondance 1953-1967, Éditions Claire Paulhan, 2009.

התכתבות עם ז'ורז' פרו

  • Jean Paulhan - Louis Guilloux, Correspondance 1929-1962, נערכה על ידי פייר -איב קרלוק, Éditions CNRS, 2010.

התכתבות עם לואי גיאו

  • Jean Paulhan, Armand Petitjean, Correspondance 1934-1968, Gallimard, 2011.

(התכתבות עם ארמאן פטיז'אן)

  • Marc Bernard & Jean Paulhan, Correspondance 1928-1968, Éditions Claire Paulhan, 2013.

(התכתבות עם מארק ברנאר)

  • Jean-Richard Bloch & Jean Paulhan, Correspondance 1926-1940, Éditions Claire Paulhan, 2014.(התכתבות עם ז'אן-רישאר בלוק)

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1912 - Les Haintenys Merinas. מהספרות הפולקלורית המלגשית - סוגת "היינטני"

מהדורות כלל יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Œuvres complètes, בעריכת ברנאר באיו (Baillaud),‏ Gallimard (בדרך לפרסום - 7 כרכים):
    • I. Récits (2006)
    • II. L'art de la contradiction (2009)
    • III. Les Fleurs de Tarbes (2011)

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dhôtel A. Jean Paulhan. Lyon: La Manufacture, 1986
  • Milne A.-L. The extreme in-between: Jean Paulhan’s place in the twentieth century. London: Legenda, 2006
  • Michael Syrotinski : Defying Gravity: Jean Paulhan's Interventions in Twentieth-Century French Intellectual History, SUNY Press, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן פולאן בוויקישיתוף

Les Ensablés .La logique du grain de sable : "Les Causes célèbres" de Jean Paulhan (1884-1968), ou l'art de l'inattendu 2015.20.09

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכתבים שנשלחו לרנה אטיאמבל; נאספו ובוארו על ישי ז'אנין כהן-אטיאמבל