ז'אן קאבו
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| צילום מאוגוסט 2012 | |
| לידה |
13 בינואר 1938 שאלון-אן-שמפאן, מארן (מחוז), צרפת  |
|---|---|
| נרצח |
7 בינואר 2015 (בגיל 76) הרובע האחד-עשר של פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
Cimetière de l'ouest |
| שם לידה | Jean Maurice Jules Cabut |
| מדינה |
צרפת |
| כינוי |
Cabu |
| תחום יצירה |
קומיקס |
| השכלה |
|
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
| חתימה |
 |
  | |
ז'אן מוריס ז'ול קאבו, המכונה קאבו (בצרפתית:Jean Maurice Jules Cabut, או Cabu, 13 בינואר 1938 - 7 בינואר 2015) היה קריקטוריסט, עיתונאי וקומיקסאי צרפתי. הוא יצר את דמויות "גראן דודוש" (Grand Duduche) ו"בוף" (Beauf ) שפעל בעיתונים סטיריים כמו "הרה-קירי" , שרלי הבדו או לה קנאר אנשנה ("Le Canard enchaîné" - הברווז הכבול) והשתתף בין היתר, במספר תוכניות אירוח ("Droit de réponse" "זכות לתשובה") וילדים ("Récré A2") שבהן יצר איורים בשידור חי. קאבו נרצח ב-7 בינואר 2015 בפריז, בפיגוע במשרדי שרלי הבדו
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות וצעירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאבו נולד בינואר 1938 כבן לזוג מורים. הוא גדל ביישוב שאלון-אן-שמפאן שנקרא בזמנו שאלון-סור-מארן במשפחה קתולית זעיר בורגנית. אביו מרסל קאבו (2007-1913) היה מורה ליציקה בבית הספר הגבוה לאמנויות ומקצועות בפריז וצייר חובב. ז'אן קאבו למד בתיכון פייר באיין וב"תיכון המולאם המעורב" שבשדרת שמפאן באפרנה , בית ספר שהאמן תיאר אותו באחת מיצירותיו. בגיל 14 זכה בפרס הראשון בתחרות ציור שאורגנה על ידי המגזין Cœurs vaillants. קיבל כפרס זוג אופניים וציורו פורסם במזגין "Publimondial".בהתחלת דרכו קיבל קאבו השראה מהצייר דובו (Dubout) והמשיך לצייר תחת שם העט J.K.-Bu בעיתון בית הספר Le Petit Fum's שהופיע בשלוש מאות עותקים. בגיל 15 זכה להערכתו של ז'אן מרי בואגלן עיתונאי משאלון שעזר לו לפרסם את איוריו הראשונים ביומון האזורי L'Union de Reims
פריז
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1956 הגיע קאבו לפריז כדי לעבוד כשוליה בסטודיו לעיצוב שמהתמחה באריזות מזון, וששכן מעל הקברט "קרייזי הורס".
הוא הוקסם מהג'אז של קאב קאלוויי, שניגן בעת ההפסקות של קבוצת הכדורסל הארלם גלובטרוטרס, אז בסיבוב משחקים בפריז. התשוקה לג'אז ולסווינג לעולם לא עזבה אותו. הוא הקדיש מספר עבודות לנושא, וכתב את ההקדמה לספר לציון 60 שנה למועדון הג'אז Le Caveau de la Huchette. הוא הפיק כתבות על ג'אז, ביקר באולמות קונצרטים ובפסטיבלים כדי לפגוש את קאב קאלוויי, ליונל המפטון, קאונט בייסי, דיוק אלינגטון, והנחה מאוחר יותר תוכנית בשם "Le Jazz qui déménage" (הג'אז שזז) בתחנת הרדיו TSF Jazz יחד עם לור אלברן ,
הוא נרשם ל-1956 כ"תלמיד משלים" ב-אקול אטיין (École Estienne) ובשבתות שרטט ציורי עירום ב-אקדמיה ז'וליאן בפריז ציורו הראשון פורסם ב-13 באפריל 1957 על ידי המגזין פארי מאץ'. קאבו צייר בו על חיי התלמידים והתלמידות בתיכון.
מלחמת אלג'יריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1958 נאלץ קאבו להפסיק את חייו הפריזאיים כאשר גויס למלחמת אלג'יריה. הוא שובץ במשך עשרים ושבעה חודשים עד יוני 1960, בגדוד הזואבים התשיעי שבסיסו היה בבוז'י, כיום בג'איה, 220 ק"מ מזרחית מאלג'יר. בעקבות חשיפה למעשי האלימות והאכזריות שנתקל בהם במהלך שירותו פיתח קאבו מודעות פוליטית נחרצת. תקופה זו יצרה בו אנטי-מיליטריזם בלתי מתפשר. עשרה חדשים לפני תום השירות נשלח לשרת במערכת השבועון הצבאי "בלד" (Bled). זה היה בטאון תעמולה צבאי שחולק חינם לחיילים ונפוץ ב-350,000 עותקים. מערכת העיתון נמצאה בקונסטנטין.לצידו כתבו בעיתון פיליפ לברו ופרנסיס ובר. קאבו יצר סדרת ציורים בשם "בת הקולונל" וסיפורים קצרים שלעגו לחיי הטירונים ולהווי הקסרקטין. ההשקפות חברתיות האנטי-מיליטריסטיות והאנרכיסטיות שהתעצבו בתקופה זו באו לידי ביטוי למשך חייו. גיבור ציוריו באותם ימים, היה השליש קרוננבור והיא קיבלה השראה מדמויות אמיתיות של קצינים זוטרים. האמן חתם בשם קאבו. במהלך שירותו הצבאי, הוא שלח ציורים גם לפארי מאץ'
עיתונאי צייר מעורב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרה-קירי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי ששוחרר מהצבא ב-1960, הגיש קאבו את רישומיו למספר עיתונים וחלקם פורסמו בIci Paris ו-France Dimanche. ב-יוני 1960, הוא הכיר את הקריקטוריסט פרד שהציע לו לפגוש צוות של מגזין חדש בהתהוות. היה זה הירחון הסטירי "הרה-קירי" שמייסדיו היו פרנסואה קוואנה וז'ורז' ברנייה שהתפרסם בשם פרופסור שורון לפי שם הרחוב בו שכן בניין העיתון באותה תקופה, רחוב שורון בפריז. קאבו מצא שם אווירה שהתאימה לרעיונותיו, והתוודע לעוד קריקטוריסטים מוכשרים כמו ז'בה, פרד, ז'ורז' וולינסקי, רייזר. רישומיו ראשונים הופיעו שם בדצמבר 1960, החל מהגיליון 3 של "הרה-קירי" בדצמבר 1960.
גראן דודוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]"הרה-קירי" נאסר לראשונה על ידי משרד הפנים הצרפתי בשנת 1961, בשל פגיעה במוסר ציבורי , לפי בקשת אשת הנשיא שארל דה גול, איבון.. [1] [2] קאבו עבד עם רנה גוסיני, שהביא אותו למערכת של כתב העת Pilote. בהדרכתו של רנה גוסיני שב שנות ה-1950 חי בניו יורק כחלק מצוות העורכים של כתב העת Mad, יצר קאבו את דמותו האהובה, הדודוש הגדול, תלמיד תיכון מגושם ואיטי, בהשראת זיכרונותיו מבית הספר התיכון ביישוב שאלון. הדודוש הופיע בגיליון הראשון של 1963.
שיער פרוע, משקפיים מוזרים עם מסגרת פלדה, תלבושת שחייבת יותר לגחמות אישיות מאשר לדרישות האופנה, עיניים תמימות, חיוך שובב של טמבל, זה הדודוש הגדול... וזה גם קאבו
[4] קאבו יצר מאוחר יותר (ב-1973 במגזין "קנאר אנשנה") בהשראת דמות אחד מגיסיו, את הגיבור הבור הקרוי "בוף" Beauf.[5] [6],הטיפוס "המביע בעוצמה את רעיונות ואינו חושב בכלל".
ב-1950 פגש קאבו פגש את איזבל מונן, מורה בת 23, אם לארבעה ילדים, שעבדה בשאלון-סור-מארן ב-1963 נולד להם בן, עמנואל, לימים הזמר מנו סולו, והם התיישבו באוזואר-לה פרייר.
שארלי הבדו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאבו צייר כתבות עבור Paris Presse וב-1966 כיסה את משפט בן ברקה ב"לה פיגרו. הוא פרסם גם ב - L’Enragé עיתון הקריקטורות קצר הימים של מאי 1968. ב-1969 קיבל מידי פייר דאק את הפרס "עפרון הזהב" לציורי עיתון. באותה שנה היה אחד מציירי "הרה קירי הבדו" שנאסר בגלל העטיפה מ-13 בנובמבר 1970 שכותרתה הייתה "נשף טרגי בקולומבה:מת אחד" (לרגל פטירתו של הגנרל דה גול) כעבור שבועיים הצטרף למגזין החדש "שארלי הבדו" שבו נדרש ליצור שני עמודים בשבוע עד שנת 1981. קאבו ורייזר עזבו בפברואר 1972 מכיוון העורך של "שארלי" קוונה כפה על צייריו לעבוד אך ורק במגזין שלו. פרד (אריסטידס) המשיך לצייר עבוד "פילוט". בנובמבר 1972 השתתף בהקמת הירחון האקולוגיסטי La Gueule ouverte (הפה הפעור) לצד פייר פורנייה, אמיל פרמילייה, קוונה , ז'ורז' וולינסקי ורייזר. אחרי מותו של פורנייה כעבוד שנה, אשתו של קאבו, איזבל מונן, הייתה למנהלת המגזין.
אנטימיליטריסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאבו נודע כפעיל פציפיסטי, שצייר מאות ציורים אנטימיליטריסטיים. הוא נידון שש פעמים באשמת העלבת הצבא או פגיעה במורל. במרץ 1975 במסגרת מסע למען ביטול מערכת המשפט הצבאית צייר קאבו פוסטר חוברת בכותרת "המשפט הצבאי - כל מה שרוצים לדעת" שהוצאה לאור על ידי הירחון Cité nouvelle" בכמה ערים בצרפת ב 1976 ו-1977 הפוסטר עורר מספר פסקי דין נגד המדביקים, הצייר ומנהל המגזין "סיטה נובל" ונגד מנהל כתב העת "Lutte antimilitariste ("מרבק אנטימיליטריסטי") שפרסם את הפוסטר על העטיפה. קאבו אייר את הספר "השופטים בחאקי" מאת מיריי דבאר, מזכירת קבוצת הפעולה וההתנגדות למיליטריזציה וז'אן -לוק אניג. הוא חיבר מספר כתבות על משפטי סרבני הגיוס. ציוריו האנטימיליטריסטיים נקבצו בשתי אנתולוגיות: "הלאה כל הצבאות!" ו"השליש קרוננבור". אחרי רציחתו של קאבו ב-2015, האיחוד הפציפיסטי של צרפת תחת הכותרת "תודה, קאבו" פרסם קובץ מציוריו מהשנים 1975 ועד 1993 שנועדו לעיתון האיגוד
בקורת על כל הדתות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2006 בעקבות הפולמוסים שהתעוררו אחרי הציורים הסטיריים שייצגו את הנביא מוחמד בתקשורת הסקנדינבית ראיין העיתון "לה מונד" שמונה ציירים וקריקטוריסטים. בהזדמנות זו קאבו הצהיר:
אני חושב שאין בצרפת עבירה של חילול הדת. אני אתאיסט. אפשר לבקר את כל הדתות.... יתר על כן אני נדהם בנוגע למוסלמים, עד כמה המוסלמים המתונים לא משמיעים את קולם והם נותנים להתבצע דברים איומים בשמם. בתור צייר, אינני יכול להישאר אדיש
.
פעילותו ברדיו ובטלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]להזמנתה של ז'קלין ז'ובר בספטמבר 1978 הופיע קבו בתוכנית הילדים Récré A2 בטלוויזיה שהלוגו שלה היה "ללמוד תוך כדי שעשוע" הוא יצר דפי ציורים בשידור ישיר ויחד עם ויליאם למרז'י הרים את הכפפה של הצופים ששלחו ציורים במדור שנקרא Maraboud'ficelle. כשהמנחה דורוטה עברה לערוץ TF1 הוא העדיף להישאר נאמן לתוכניתה של ז'קלין ז'ובר ולטלוויזיה הציבורית. נשאר שם עד יוני 1988 עם הצוות של בוקר יום רביעי שכלל את מרי דופן ושרלוט קאדי.לדבריו "עבור צייר הילדים אם הקהל האידיאלי. כל הילדים מציירים עד גיל 12". [7] ב-1982 עבד עבור הערוצים FR3, Antenne 2 ו- TF1 בשנים 1987-1981 השתתף קאבו בתוכנית Droit de réponse (הזכות לתגובה) בהנחייתו של מישל פולק. יחד עם סינה (Siné), ויאז (Wiaz) וולינסקי קאבו אייר בשידור חי את דיוני התוכנית. אולם דיור אחד של ויאז "בית של בנאי, דשר של בנאי, טלוויזיה של ב..." גרם להפסקת התוכנית. זאת מכיוון היה בו רמז לשחיתות בענף הבנייה ולא חסך את חיציו מהבעלים החדש של ערוץ TF1, הקבלן פרנסיס בויג. עדיין ב- Antenne 2 להזמנתו של המפיק דניאל פאט , השתתף קאבו , החל מ-1987, בתוכנית הבוקר Télématin שוב עם איורים בשידור חי של תכני השידור ואקטואליה. ב-1985 נכנס שמו של קאבו בין האישים שצויינו בלקסיקון פטי רובר
Le canard enchaîné
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מ-1982 עבד קאבו עבור המגזין Le Canard enchaîné לשם הביא את גיבורו "בוף" בנוסח מעודכן ב-1995.
ב-1976 התגרש מאיזבל ויצר קשר זוגי חדש עם ורניק בראשה, נספחת עיתונות של הוצאת דארגו שאותה הכיר כשעבר עבור המגזין PIlote.מ-1975 עבר לגור ברובע סן ז'רמן דה פרה כדי להיות קרוב למועדוני הג'אז.
תחייתו של "שארלי הבדו"
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1991 עבד קאבו במגזין הסטירי קצר הימים "לה גרוסה ברטה" שהתנגד למלחמת המפרץ והתפטר יחד עם פיליפ ואל בעקבות ריב עם המנהל, ז'אן-סיריל גודפרואה. קאבו וואל רצו שיהיה להם שבועון משלהם ואז הקימו מחדש את "שארלי הבדו". יחד עם רנו וז'בה הם מימנו את גליונו הראשון. [8] הגליון הזה יצא לאור ב 2 ביולי 1992 ב 120000 עותקים וזכה בהצלחה. הצטרפו למגזין ותיקים של המערכת הקודמת שלו, ביניהם קוונה, דלפיי דה טון, סינה, ז'בה, וילם, וולינסקי, וחברים חדשים:שארב, אונדל ברנאר, רנו, ריס וטיניו. פרט לעבודותיו עבור Canard enchaine ו-שארלי הבדו קבו כתב רפורטאז'ות מאוירות בניו יורק, בסין ובהודו יחד עם פייר-אנטואן דונה, כתב של סוכנות פראנס פרס ז'אן לוק גודאר ראה בקאבו גדול עיתונאי צרפת. [9]
חייו האישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאבו היה נשוי פעמיים. לראשונה - לאיזבל מונן, עיתונאית ושהייתה בהמשך עורכת ראשית של המגזין האקולוגיסטי "La Gueule ouverte". האיתה היה לו בן, עמנואל, שנודע כזמר מנו סולו (1963- 2010). [10] אשתו השנייה הייתה ורוניק בראשה (ילידת 1947), בתם של אנדרה בראשה ואליזבת אנרי. היא עבדה כמנהלה תקשורת בשירות היתעונאי של רדיו פראנס ואחר כך במשרד הכלכלה והאוצר בעת כהונתו של דומיניק סטראוס-קאהן
רציחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאבו מת ב-7 בינואר 2015 כשנרצח על ידי האחים קואשי , ילידי צרפת ממוצא אלג'יראי, בפיגוע של "המדינה האיסלאמית" נגד מערכת המגזין "שארלי הבדו" הובא לקבורה ב 14 בינואר 2015 בבית הקברות המערבי cimetière de l’Ouest של שאלון-אן-שמפאן. לפי החלטה מ-11 במרץ 2015 בתעודת הפטירה שלו נרשם "קרבן של הטרוריזם".
הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1969 - פרס עפרון הזהב לציור עיתונאי
- 1979 - פרס סן-מישל (בלגיה) לצייר הזר הטוב ביותר עבור הקובץ "הלאה כל הצבאות!"
- ספטמבר-2006-ינואר 2007 - התארגנה תערוכת הוקרה "קאבו ופריז" בבית העירייה של פריז.
- 2007 - רדיו "פראנס קולטור" שידר ריאיון עם האמן מאת פטריס טורן- הוא פורסם אחר כך בהוצאה לאור Aube.
- המדיאטק ז'ורז' פומפידו בעיר הולדתו, שאלון-אן-שמפאן, הקדישה לו תערוכה רטרוספקטיבית
- שודר בספטמבר 2006 בערוץ פראנס 5 סרט תיעודי "קבו, פוליטיקלי אינקורקט" בבימוים של ז'רום למבר ופיליפ פיקאר, לפי תסריט של ברנאר פורנייה
- דצמבר 2008 - ינואר 2009 - אורגנה תערוכה "הוקרה לדודוש הגדול" בחנות הספרים גוסיני.
- 31 בדצמבר 2015 - קיבל לאחר המוות את אות לגיון הכבוד של צרפת בדרגת אביר.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מותו של קאבו הסעיר מליונים של אנשים. ב-8 בינואר 2015 במטרו, בבתי הספר, במשרדים נשמרה שקת דומייה לזכר הנצרחים במערכת שארלי הבדו. ז'אן פייר בויקסו כתב ב"פארי מאץ'": ללא היה שני לאנרכיסט העדין הזה בהוקעת הקונפורמיזם והטיפשות של עידן שהוא ממש תיעב... המטרות המועדפות עליו לא היו רק אנשי הצבא ומנהיגי הדת אלא גם הגזענים, הציידים, המזהמים, העשירים הנצלנים, כל אלו שהוא קראה להם "בוף" beaufs ושאת האנוכיות שלהם אף פעם לא התעייף מלגעור
- מרץ 2015 - לוח זיכרון לזכרו הוצב על בית הספר אטיין שבו למד . ראש העיר של הרובע השלושה עשר של פרז
- אוקטובר 2015 הוצבו שני פסלים בצורת גרגויל על המגדלור העתיק Tour de la Lanterne בלה רושל עם דמויותיהם של קאבו ווילינסקי.
לגרגויל בדמות קאבו יש עפרון בשער.
- באירוע המפגשים - פרומנאד של ארז'נטא על הדורדון הוצב זמנית על ידי העירייה פסל פרוטומה מעץ של דודוש הגדול חובש כובע עם פרחים, יצירה של גיום אנדלו.
- נובמבר 2018 - נפתח בשאלון-אן-שמפאן "דודושטק" , מרחב תרבות מוקדש לקאבו
- ב-אוקטובר-דצמבר 2020 -מיוזמת אלמנתו, ורוניק, אורגנה בעיריית פריזש תערוכה בשם "הצחוק של קאבו" שכללה מעל 300 ציורים מאת האמן.
תערוכות דומות הוצגו במאי-יוני 2022 באוקסיטניה. בטולוז ובמונפלייה.
יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלבומי קומיקס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדודוש הגדול Le Grand Duduche
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Le Grand Duduche - דארגו , פריז 1967
- Il lui faudrait une bonne guerre !…1973 (היה צריך איזו מלחמה טובה!)
- ינואר 1973 L’Ennemi intérieur Éditions du Square Paris
(האויב הפנימי)
- 1980 Le Grand Duduche en vacances (הדודוש הגדול בחופש הגדול)
- 1980 - Passe ton bac, après on verra ! (תעבור את הבגרות, אחר כך נראה!)
- 1980 - עם ויליאם למרז'י - Maraboud’ficelle
- 1981 - À bas la mode (הלאה האופנה!)
- 1982 Le Grand Duduche et la fille du proviseur (הדודוש הגדול ובת המנהל)
- 2008 אינטרגרלה - הדודוש הגדול - הקדמה מאת רנה גוסיני L'Intégrale
Catherine
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Le Journal de Catherine 1970
- 1974 מהדורה חדשה
- 1978 Catherine saute au Paf !
Mon beauf
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Mon Beauf 1976 עם מבוא מאת פרנסואה קוונה
- 1979 La France des beaufs
- Camille-le-camé contre mon beauf 1980
- Mitterrand et son beauf 1984
- 1985 Rôti de Beauf עם מבוא מאת פרנסואה קוונה
- À consommer avec modération 1989
- 1992 Les nouveaux beaufs sont arrivés עם מבוא מאת אריק אמטז
- L’Intégrale Beauf 2014
- La nouvelle France des beaufs , Les échappées, 2011
Tonton
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Tonton 1er de France 1988
- 1988 Tonton accro
- 1991 Tonton la-terreur
- 1992 Adieu Tonton
אלבומים שונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1972 Les Aventures de madame Pompidou -סוגייה משפטית ב-1973
- 1975 - Cabu
- 1977 - À bas toutes les armées ! condamnés chacun à
עבור יצירה זו קאבו והמו,ל שלו נידונו ב- 22 במרץ 1979 לקנס של 2500 פרנק une amende de 2 500 francs le 22 mars 1979,
- 1981 - עם דידייה קונוואר Inspecteur la Bavure - לפי תסריט הסרט בעל אותו השם
- Bien dégagé sur les oreilles 1985
- 1981 - !Votez mère Denis
- Le Nez de Dorothée 1986
- 1986 Showbiz
- 1988 - עם אקיו סוזוקי Un japonais à Paris
- Le Gros Blond avec sa chemise noire 1988
- Les Interdits de Cabu 1989 ,
- 1989 - ! Mort aux vieux
- 1989 Cabu au Canard enchaîné
- 1990 - Cabu passe aux aveux (Jean-Cyrille Godefroy)
- 1992 - Les abrutis sont parmi nous
- Responsables mais pas coupables ! 1993
- 1994 - Secrets d’État 1994
- Adjudant Kronenbourg 1994
- 1995 - Parole(s) de Tapie (le bêtisier de Nanar-la-Combine)
- A votre bon coeur ! (l'Abbé Pierre chez les exclus) 1995
- Grosses nerveuse 1995
- Les Aventures épatantes de Jacques Chirac 1996
- Chirac flippe 1996
- Le retour du gros blond 1998
- 1999 !Vas-y Jospin
- À gauche toute ! 2000 ,
- ma Vè république 2001
- L'étranger de Cabu 2002
- Carnets de jazz 2004
- Chroniques papale 2005
- Cabu et Paris 2006
- Etre ou ne pas être beauf 2007
- C’est la faute à la société 2008
- 2008 Mai 68 - עבודה משותפת
- Dessins cruels 2014
- Merci Cabu ! 2015
- Cabu s'est échappé !, mille dessins pour les échappées de Charlie Hebdo, 1969-2015, מבוא מאת ברנאר דלנואה *2017 - Bertrand Delanoë, 2017,
- le rire de Cabu 2020
- À bas toutes les guerres ! 2022
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ liberation 20 may 2013
- ^ gaulle-la-dame-de-moeurs_1743668/ liberation 4 aout 2019
- ^ [ http://www.babelio.com/livres/Cabu-Le-grand-duduche/529070#citations] ב- babelio.com]
- ^ Le Grand Duduche פתח דבר מאת רנה גוסיני, הוצאת Dargaud 1979
- ^ Le Monde 15 janvier 2015
- ^ Radio France culture podcast 2 juin 2023
- ^ Génération Club Do
- ^ La Libre Belgique 8 janvier 1991
- ^ הספד באתר "טלגרף" האנגלי
- ^ Mano Solo nous “laisse le pire” Liberation 10 janvier 2010
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| בקרת זהויות |