ז'אק-לואי דויד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ז'אק לואי דויד)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דויד, דיוקן עצמי (1794)

ז'אק-לואי דויד (Jacques-Louis David;‏ 30 באוגוסט 1748 - 29 בדצמבר 1825)[1] היה צייר צרפתי, לרוב מוכר בשם הקיצור דויד. בין ציוריו המפורסמים: "שבועת האחים ההוראטים", "נפוליאון חוצה את האלפים", "הקיסר נפוליאון במחקרו על טיולרי", ו"הכתרתו של נפוליאון".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דויד נולד למשפחה מהמעמד הבינוני בפריז. בהיותו בן תשע, זנחה אותו אמו והוא הועבר לגדול בחזקתו של דודו, מאחר שאביו נהרג עוד קודם לכן. לנטישה שחווה הייתה השפעה מתמדת על אופיו והיא גרמה לו נזקים רגשיים קשים שליוו אותו לכל אורך חייו.

בגיל 16 הוא החל ללמוד אמנות באקדמיה המלכותית תחת שרביטו של צייר הרוקוקו ז'וזף מארי ויין. בשנת 1774 זכה ב"פרי דה רום" (Prix de Rome), מלגה יוקרתית ללימודי אמנות. את המלגה קיבל לאחר שניסה להתאבד עקב כשלונו לקבל את המלגה במשך שלוש שנים רצופות.

במסגרת לימודיו ביקר דויד מספר פעמים באיטליה, שם ספג השפעות גדולות ממיטב יצירות האמנות הקלאסית במדינה. ההשפעה ניכרה מאוחר יותר בסגנון הנאו-קלאסי שפיתח לעצמו, סגנון השואב את המוטיבים שבו מהאמנות הקלאסית של ימי רומא העתיקה ובייחוד מיצירות הפיסול שנשתמרו מתקופה זו. יצירתו "שבועת האחים ההוראטים" נחשבת בעיני ההיסטוריונים של האמנות כסנונית הראשונה המבשרת את בוא עידן הנאו-קלאסיקה. העבודה, המציגה נושא פטריוטי ובעל מוסר גבוה, הפכה חיש מהר למודל לציורים ההרואיים והאציליים של העשורים הבאים לאחר יצירתה, דבר שהקנה לדויד פופולריות עצומה ואת הזכות לקבל תחתיו תלמידים שבאו ללמוד את רזי הציור מהאמן המוערך. כדי לחדד את הקשר בין הדמויות בציוריו לבין הפסלים העתיקים של התרבות הקלאסית, צייר דויד את הדמויות בעירום מלא כדי לדייק בכל פרט אנטומי, ורק לאחר השלמת הדמות העירומה צייר לה מלבושים. בשיטה זו נהג דויד גם בציירו מספר גדול של דמויות כמו בתמונות המתארות את ישיבות האסיפה הלאומית בזמן המהפכה הצרפתית.


בשנת 1780 פתח ז'אק לואי דויד את שערי הסדנה לציור שלו בה הכשיר בין 40 ל 50 צעירים לצייר באסכולת הזרם הניא-הקלסי (הצרפתי), שנמנה עם מוביליה בצרפת. בשנת 1785 נכנסו לסדנה הזו אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון וז'אן אנטואן גרו שניהם היו לציירים גדולים. גדול תלמידי דויד ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר הצטרף לסדנה שלו בשנת 1797. אנגר למד אצל דויד במשך 4 שנים והיה לתלמיד שהביא את הנאו-קלסיקה אל שיאה.


בשנת 1789 חל מפנה בסגנון הציור של דויד. הוא החל נוטה לכיוון הציור הריאליסטי יותר מאשר אל הנאו-קלאסי, בעיקר כדי לתאר בדייקנות את מאורעות המהפכה הצרפתית (1789 - 1799). דויד לקח חלק פעיל במהפכה ואף נבחר לשמש כנציג באסיפה הלאומית ב-17 בספטמבר 1792. הוא התחבר לקבוצת המנהיגים הקיצוניים "ההר", אשר בה היו חברים ז'אן פול מארה, מקסימיליאן רובספייר וז'ורז' דאנטון. מלבד ציורי השמן המפורסמים שיצר בתקופת המהפכה, דויד הוא יוצרו של הרישום המפורסם של מארי אנטואנט בדרכה אל הגיליוטינה.

מארי אנטואנט מובלת לגיליוטינה (1793)

במהלך המהפכה יזם דויד את חיבורה של רשימת המצאי של האוצרות הלאומיים במדינה, ובכך הפך לאחד ממייסדיו של המוזיאון הצרפתי. בהיותו אמן מוערך הוא גם מילא תפקיד חשוב בארגון היצירות של מוזיאון הלובר שבפריז.

כחבר האסיפה הלאומית, מונה דויד לוועדה לביטחון כללי ב-1793. מינוי זה העניק לו את הסמכות לדון למוות בעריפת ראש כ-300 עצירים. לאחר הפיכת תרמידור נעצר דויד על מעשיו אלה, אולם קבוצה מתלמידיו המסורים דרשו את שחרורו והוא אכן שוחרר ב-28 בדצמבר 1794.

נפוליאון חוצה את האלפים (1800). על הסלעים בפינה השמאלית התחתונה חרותים שמותיהם של קיסרים אירופים קודמים, דוגמת קארל הגדול לצד שמו של נפוליאון עצמו, דבר המדגיש את חשיבות המנהיג בעיני האמן

לקראת סוף 1797 פגש דויד בנפוליאון בונפרטה, ובין 1799 ל-1815 הוא שימש כצייר האישי של הקיסר ותיאר את מהלך חייו ביצירות מופת דוגמת "נפוליאון חוצה את האלפים" ו"הכתרתם של נפוליאון וז'וזפין", התלויה כיום במוזיאון הלובר. לאחר מפלתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815, הוגלה דויד לעיר בריסל אשר בבלגיה, שם חזר לעסוק במוטיבים מהמיתולוגיה היוונית והרומית בציוריו.

מלבד ציורי מהפכה ומוסר צייר דויד מספר רב של פורטרטים (למשל של ז'ולייט רקמייה) הנחשבים בעיני מבקרי האמנות כחלק משיא יצירתו, בזכות היותם חפים מהטפה ופטריוטיות שאפיינו את עבודותיו האחרות.

דויד מת בגלות בבלגיה ב-29 בדצמבר 1825, ונקבר בבית קברות בבריסל. לבקשתו, הופרד לבו מגופו ונקבר בנפרד בפר לשז שבפריז.

נופליאון חוצה את האלפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איקונוגרפיה, (הסיפור)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן רב עוצמה של נפוליאון שנעשה בתקופה בה היה עדיין קונסול ולא קיסר. נפוליאון דרש מדויד שאומנותו תתמוך במטרות הממשל והשליט.

בציור זה אמור היה דויד לתעד אירוע צבאי מה- 20 במאי - נפוליאון מעביר את צבאו לניצחון על אוסטריה דרך האלפים. חייליו הולכים ברגל, גוררים את התותחים במעלה ההר.

תיאור היצירה:

נפוליאון והסוס שולטים בקומפוזיציה (אלכסונית), כשהחיילים מאחור נראים קטנים כנמלים.

הסוס והאיש מאוחדים לכדי כוח חייתי ושליטה. שניהם פונים מעלה, פרסות ויד אל עבר העתיד המושלם, שהבטיח נפוליאון לאסיפת העם. גם הטבע עצמו משתתף במעמד, כשהרוח מניפה את זנב ושיער הסוס, כמו גם את גלימת נפוליאון כלפי מעלה בכיוון הזרוע.

צבעי הירקרק אפור של הרקע, מבעירים את האדום, לבן כחול (צבעי דגל צרפת החופשייה) ומגבירים את הרושם הכללי של המעמד.

מימין למטה כתב דויד באבן יחד עם שמו של נפוליאון שמות של מנהיגי עבר מיתולוגיים שעברו גם הם את האלפים ובכך מעמיד את נפוליאון בשורה אחת איתם. העובדה כי נפוליאון היה נמוך וחצה את האלפים למעשה רכוב על פרדה, לא הפריעה לדויד לשנות את המציאות כדי להפוך רגע יומיומי לאירוע הרואי והיסטורי למען מטרות פוליטיות ואישיות.

אומנות מגוייסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דויד הפך את התיעוד ההיסטורי לאירוע תיאטרלי רב-רושם.

נפוליאון מתואר בציור "רגוע על סוס רוגש", וזאת על מנת להציג את שליטתו על הבהמה.

דויד הוסיף תחושת מועצמת כדי לסמל את שליטתו העוצמתית של נפוליאון בצרפת.

דויד הופך את המציאות לאידאלית בכך שנפוליאון היה נמוך ואת האלפים במציאות הוא חצה על פרד ולא על סוס.

מקור השראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלים של קיסרים, ובמיוחד הפסל הרומי של מרקוס ארליוס, הנמצא ברומא. הרכיבה על סוס מזוהה עם הפגנת כוח ושליטה, והנפת היד היא תנועה צבאית של העומד בראש הצבא והמצעיד את צבאותיו קדימה. צורת הנצחה זו של נפוליון מעוותת עובדה היסטורית שהקיסר חצה את האלפים כשהוא רכוב על פרדה.

אמצעים אומנותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קומפוזיציה אלכסונית - מדגישה את התנועה של נפוליאון קדימה.

נקודת מבט מלמטה למעלה - נפוליאון מתואר מנקודת מבט נמוכה, המגדילה אותו ואת הסוס, ומעצימה את דמותו. הדבר יוצר חוסר פרופורציה לנוף ולתותחים של שדה הקרב שמאחוריו ולמרגלותיו.

אור - אור מאוזן, האור מתפרס באופן שווה על פני כל השטח. האור עוזר ליצור נפח. מקור האור טבעי זוהי שעת יום.

אידאליזציה - פירוט רב של הסוס, כובעו ומדיו של נפוליאון מצוחצחים, פניו מאופקות, שיפור תווי פנים, דויד הפך אותו לצעיר גבוה ונאה יותר מכפי שהיה במציאות.

ליטוש - לא מרגישים את יד האומן.

תנועה - תנועה אלכסונית של נפוליאון וסוסו, מבליטה את הדינאמיות של הקרב ושל אישיותו.

ידו מונפת ומצביעה קדימה כדי לשדר שהוא מנהיג שיוליך את עמו לעתיד טוב יותר. הסוס נמצא באמצע תנועה, השער של הסוס והגלימה של נפוליאון מתנופפות מן הרוח ומעוצמת הדהרה.

מונומנטליות - דמותו של נפוליאון שולטת על הפורמט במישור הקדמי וקרובה לצופה, דבר שמעצים את הרושם ואת הקשר הישיר עם הדמות.

תפיסת חלל  - חלל עמוק בפרספקטיבה אווירית.

האוויר צלול ומאפשר ראיה למרחוק.

החיילים המוקטנים הצועדים בערוץ הצר שמאחורי המצוק מעצימים את תחושת המרחק.

צבעוניות לוקאלית – בדמות נפוליון כל צבע מונח בגבולות ברורים ללא השפעות של צבעים שכנים. בחלל הרחוק הצבעים מתמזגים, יש גוונים חמים וקרים המונחים זה על זה בשקיפות, ומתמזגים למרקם עשיר.

מאפיינים נאוקלאסיים ביצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה- דמותו של נפוליאון מתוארת ברגע דרמטי שלא נאמן למציאות, (במציאות רכב על פרדה).

הקפאת הרגע.

אידאליזציה- נפוליאון בתנוחה מלאכותית, מתואר באופן מושלם: איש צעיר חסון, פניו מאופקים ונאים, בגדיו המפוארים מתוחים על גופו.

הרואיות- נפוליאון מיצג את שיא השליטה של האדם בטבע, הוא כל יכול, מתגבר על מכשולי טבע, הוא בריא וחזק ותנועתו מעידה על שליטה עצמית וקור רוח, מבטו מעיד על ביטחון עצמי.

חריגה מהחוקים הניאוקלסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור חורג מערכת החוקים הניאוקלסי, בעיקר בחוסר-האיפוק, הקומפוזיציה של נפוליאון ושל הסוס אינה קפואה ורגועה, למרות הקומפוזיציה המרכזית והקפאת הרגע האלכסון מכניס דינמיות ותנועה ליצירה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jacques-Louis David | French painter, Encyclopedia Britannica