ז'ובנל הבירימנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'ובנל הבירימנה
Juvénal Habyarimana
הבירימנה ב-1980
הבירימנה ב-1980
לידה 8 במרץ 1937
גיסאניי, רואנדה-אורונדי, רואנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 6 באפריל 1994 (בגיל 57)
קיגאלי, רואנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רואנדהרואנדה  רואנדה
מקום קבורה Gbadolite (1994) עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת לובניום עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה התנועה הלאומית הרפובליקנית לדמוקרטיה ופיתוח
בת זוג אגאתה הבירימנה
נשיא רואנדה ה־2
5 ביולי 19736 באפריל 1994
(20 שנה)
פרסים והוקרה
מסדר הדגל הלאומי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'ובנל הבירימנהאנגלית: Juvénal Habyarimana; נולד ב-8 במרץ 1937 - 6 באפריל 1994) היה נשיאה השני של רואנדה, משנת 1973 ועד 1994. הוא זכה לכינוי "קינאני", מלשון המילה "קיניארוונדה" שפירושה "בלתי מנוצח".

הבירימנה היה דיקטטור, ונחשד בהונאת בחירות בגלל מיעוט הקולות המתנגדים לבחירתו: 98.99% מהקולות היו לטובתו ב-24 בדצמבר 1978, 99.97% מהקולות ב-19 בדצמבר 1983, ו-99.98% מהקולות ב-19 בדצמבר 1988. בתקופת שלטונו הפכה רואנדה לטוטליטריזם שבו אוכפי מפלגתו דרשו מאנשים לשיר ולרקוד בהערצת הנשיא באספות המוניות. בעוד שהמדינה בכללותה התרוששה פחות במהלך כהונתו של הבירימנה, הרוב הגדול של הרואנדים נותרו חיים עם עוני קיצוני.

ראשית חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבירימנה נולד ב-8 במרץ 1937, בגיסאניי, רואנדה-אורונדי, למשפחה עשירה משבט ההוטו.

לאחר שרכש השכלה יסודית, למד במכללת סנט פול בבוקאבו שבקונגו הבלגית, שם סיים תואר במתמטיקה ובמדעי הרוח. בשנת 1958 הוא נרשם לאוניברסיטת לובניום, בקינשאסה, גם היא בקונגו הבלגית. לאחר התחלת מהפכת רואנדה בשנה שלאחר מכן, הבירימנה עזב את לובניום ונרשם לבית הספר להכשרת קצינים בקיגאלי. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1961 והפך לעוזרו של מפקד הכוח הבלגי ברואנדה. הוא התחתן עם אגאתה קנזיגה בשנת 1962.

בשנת 1963 מונה הבירימנה, בשל מעמדו המשכיל ואישיותו האטרקטיבית, לראש המשמר הלאומי ברואנדה. באותו ינואר הוא הועלה לדרגת אלוף. שנתיים לאחר מכן הוא התמנה לשר המשמר הלאומי והמשטרה.

הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 ביולי 1973, בעת שכיהן כראש מטה הצבא, תפס הבירימנה את השלטון בהפיכה נגד הנשיא המכהן גרגואר קאייבנדה. ב-1975 הוא הקים את התנועה הלאומית הרפובליקנית לדמוקרטיה ופיתוח. הממשלה נשארה כמעט כולה בידיים צבאיות עד 1978, אז אושרה חוקה חדשה במשאל עם. במקביל, הבירימנה נבחר לכהונה של חמש שנים כנשיא. הוא נבחר מחדש בבחירות כמועמד יחיד ב-1983 וב-1988.

בתחילה הסתיר הבירימנה את קרבתו לשבט ההוטו שאליו השתייך ולא ניכרה אפליה כלפי הטוטסים. עם זאת, לאט לאט החלו להיבלט לעין באוניברסיטאות ובשירותים הממשלתיים מראות המוכיחים את קיפוחם של הטוטסים. עם תחילת הפלישה מאוגנדה על ידי צבא החזית הפטריוטית ברואנדה, צבא מורדים שהורכב ברובו מהטוטסים הפליטים שעזר למוסווני של אוגנדה להשתלט על הנשיאות, תומכיו של הבירימנה התבצרו באקזו.( "בית קטן" או "הבית של הנשיא"), אשר היה מורכב בעיקר מקבוצה בלתי רשמית של קיצונים מההוטו מאזור ביתו.

בין השנים 1975 ל-1990, התנועה הלאומית הרפובליקנית לדמוקרטיה ופיתוח וממשלת רואנדה היו לאחת. ממשלות מקומיות ייצגו במקביל את המפלגה הרשמית כמו גם את הרשות המקומית. המדיניות המשפטית והמפלגתית הועברה ונאכפה מראשי המדינה דרך היחידות המינהליות המקומיות, ובמיוחד המדיניות הכללית של אומוגנדה, בה נדרשו הרואנדים להקצות חצי יום עבודה בשבוע לפרויקטים תשתיתיים. הבירימנה מתואר לעיתים כמתון אם כי אומרים שהמפלגה השתמשה בשיטות תעמולה ימניות, קידמה סדר יום פוליטי שמרני והייתה אנטי-קומוניסטית.

עם זאת, בשנת 1990, לפני פלישת החזית הפטריוטית של רואנדה (RPF) ובגלל הלחץ הגובר ממספר גורמים - בעלת בריתה והתומך הכלכלי העיקרי של רואנדה, צרפת, המממנים העיקריים שלה, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, הסכים הבירימנה לאפשר הקמה של מפלגות אחרות כגון התנועה הדמוקרטית הרפובליקנית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הליברלית והמפלגה הנוצרית-דמוקרטית.

מלחמת האזרחים ברואנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים ברואנדה

באוקטובר 1990 החלה מתקפה על ממשלתו של הבירימנה כאשר מורדים מהחזית הפטריוטית של רואנדה, פליטי רוצ'נדה משבט הטוטסי וגולים אשר שירתו בצבא אוגנדה (רבים בעמדות מפתח), חצו את הגבול מאוגנדה. הבירימנה שהה באותה העת בעיר ניו יורק בפסגת האומות המאוחדות[1]. כאשר התפרסמו הידיעות על המתקפה, ביקש הבירימנה סיוע מצרפת בלחימה בפלישה. ממשלת צרפת הגיבה בהעברת כוחות לעזרתו. נשיא זאיר, מובוטו ססה סקו שלח גם הוא כמה מאות חיילים לסיוע. החיילים הזאירים אנסו אזרחים רואנדיים בצפון המדינה ובזזו את בתיהם, ובשל כך דרש הבירימנה לגרש אותם תוך שבוע מהגעתם.

בסיוע צרפת, צבא רואנדה נהנה מיתרון טקטי גדול. בסוף אוקטובר הם השיבו את כל האדמות שנלקחו על ידי החזית הפטריוטית של רואנדה והסיגו את המורדים כל הדרך חזרה לגבול אוגנדה. הבירימנה האשים את ממשלת אוגנדה באספקת הנשק לחזית. ממשלת רואנדה הודיעה ב-30 באוקטובר כי המלחמה הסתיימה.

ב-4 באוגוסט 1993 ממשלת רואנדה והחזית הפטריוטית הרואנדית חתמו על הסכמי ארושה לסיום מלחמת האזרחים ברואנדה. על פי הקבוע בהסכם, אמורה הייתה להישבע ממשלת המעבר החדשה ב-5 בינואר 1994. הבירימנה הושבע לנשיא זמני בבניין הפרלמנט, אך אז לפתע עזב לפני שקראו לחנוך את ראש הממשלה והקבינט החדשים. הבירימנה חזר באותו אחר הצהריים עם רשימת חברי קבינט חדשים ממפלגת ההוטו הקיצונית, דבר שלא סוכם בהסכמי ארושה. לאחר שלא הוזמן רשמית לטקס שני, השופט הראשי, ג'וזף קווארוגנדה לא הופיע, כמו גם השרים המושעים כשהם מתקוממים כנגד התנהלותו של הבירימנה[2].

חיסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באפריל 1994 הופל מטוסו הפרטי של הבירימנה ליד נמל התעופה הבינלאומי קיגאלי והוא נהרג. יחד איתו מצאו את מותם גם סיפריאן נטריאמירה, נשיא בורונדי, הרמטכ"ל של צבא רואנדה ועוד רבים אחרים. המטוס התרסק בשטח בית הנשיא[3]. תקרית זו היוותה את יריית הפתיחה של רצח העם ברואנדה.

נסיבות ההתרסקות נותרו לא ברורות. באותה תקופה, כלי התקשורת של כוח ההוטו טענו שהמטוס הופל בהוראת מנהיג החזית הפטריוטית של רואנדה, פול קגאמה. אחרים, כולל החזית הפטריוטית של רואנדה, האשימו את ההוטים המיליטנטים מתוך מפלגתו של הבירימנה במעורבות בהתרסקות על מנת לעורר זעם אנטי- טוטסי על מנת לתפוס את השלטון.

מכיוון שבמטוס היה צוות צרפתי, נערכה חקירה צרפתית להתרסקות. בשנת 2006 הגיעו למסקנה כי קגאמה אחראי להרג ודרשו להעמידו לדין. תגובתו של קגאמה, נשיא רואנדה בפועל מאז רצח העם, הייתה שהצרפתים ניסו רק לכסות על חלקם ברצח העם שבא לאחר מכן[4]. בדיקה צרפתית עדכנית יותר בדו"ח מינואר 2012 ניער על אשמה מקגאמה. חברי המעגל הפנימי של קגאמה יצאו בפומבי והצהירו כי ההתקפה הוזמנה על ידי קגאמה עצמו. מעל זה כלל את ראש המטה לשעבר ושגריר ארצות הברית תיאוגן רודאסינגה[5][6], ראש הצבא לשעבר ושגריר הודו גנרל קייומבה ניאמוואסה[7], המזכיר לשעבר ומייג'ור משרד ההגנה ז'אן מארי מיקומברו ואחרים[8].

לאחר המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורל השרידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב כלשהו לאחר הרצח, ב-6 באפריל 1994, שרידיו של הבירימנה נמצטן על ידי צבא זאיר בפיקודו של נשיא זאיר, מובוטו ססה סקו והוחזקו במאוזוליאום פרטי בגדוליט, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מובוטו ססה סקו הבטיח למשפחתו של הבירימנה כי גופתו תובא בסופו של דבר לקבורה ראויה ברואנדה. ב-12 במאי 1997, כאשר מורדי ה-ADFL של לורן קבילה התקדמו עד גדוליט, הוטסו על ידי מובוטו מטוסי המטען לקינשאסה, שם המתינו על המסלול של שדה התעופה נג'ילי במשך שלושה ימים. ב-16 במאי, יום לפני שמובוטו ברח מזאיר ושמה של המדינה שונה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, נשרפו שרידיו של הבירימנה בפיקוחו של מנהיג הינדי הודי[9].

השלכות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם ברואנדה

מותו של הבירימנה הצית מסע רצחני של קיצונים מהרוב ההוטואים נגד הטוטים והוהטים שהתנגדו לממשלה בעבר או שתמכו בהסכמי השלום. תוך 100 יום נטבחו איפשהו בין 800,000 למיליון רואנדים כמה שידוע כרצח העם ברואנדה[10].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו של הבירימנה, אגאתה הבירימנה, פונתה על ידי הכוחות הצרפתיים זמן קצר לאחר מותו. היא תוארה כבעלת השפעה רבה על בעלה ועל הפוליטיקה ברואנדה בכלל[11]. היא הואשמה על ידי שרת המשפטים הרואנדית, תרסיסיס קרוגאראמה, בשותפות לרצח העם וסורבה למקלט בצרפת על סמך עדויות לשותפותה ברצח. היא נעצרה במרץ 2010 באזור פריז על ידי משטרת פריז[12]. בספטמבר 2011 דחה בית משפט בצרפת את בקשתה של רואנדה להסגירה לידיה את אגאתה[13].

ז'ובנל הבירימנה היה רומאי קתולי אדוק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'ובנל הבירימנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Biles, Peter (4 באוקטובר 1990). "Rwanda calls for aid to halt rebels". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020. 
  2. ^ Inside story: How Habyarimana Betrayed Opposition Politicians, KT PRESS, ‏14 באפריל 2015 (באנגלית)
  3. ^ Bonner, Raymond (12 בנובמבר 1994). "Unsolved Rwanda Mystery: The President's Plane Crash (Published 1994)". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020. 
  4. ^ "Rwanda fury at Kagame trial call" (באנגלית). 21 בנובמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020. 
  5. ^ SHIKAMA : Rwanda.RNC Leader Theogene Rudasingwa Testifies Against Rwandan Paul Kagame in Spanish High Court, SHIKAMA
  6. ^ America’s secret role in the Rwandan genocide, the Guardian, ‏12 בספטמבר 2017 (באנגלית)
  7. ^ Rwanda's Untold Story. A reply to "38 scholars, scientists, researchers, journalists and historians" – By Filip Reyntjens, African Arguments, ‏21 באוקטובר 2014 (באנגלית)
  8. ^ Rwanda Opposition Furious Over Habyarimana Plane report, The Rwandan (בצרפתית)
  9. ^ French, Howard W. (16 במאי 1997). "Ending a Chapter, Mobutu Cremates Rwanda Ally (Published 1997)". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020. 
  10. ^ "Rwanda: How the genocide happened". BBC News (באנגלית). 17 במאי 2011. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020. 
  11. ^ "Blazing a trail for Africa's women" (באנגלית). 23 בנובמבר 2005. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020. 
  12. ^ "Rwanda president's widow arrested" (באנגלית). 2 במרץ 2010. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020. 
  13. ^ "Rwanda seeks ex-first lady arrest" (באנגלית). 11 בינואר 2007. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2020.