ז'וזף קאיו

ז'וזף קאיו
Joseph Caillaux

לידה	30 במרץ 1863 לה מאן, צרפת
פטירה	21 בנובמבר 1944 (בגיל 81) Mamers, צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Grave of Caillaux
השכלה	תיכון קונדורסה
מפלגה	המפלגה הרדיקלית
בן או בת זוג	Henriette Caillaux (21 באוקטובר 1911–?)
ראש ממשלת צרפת 27 ביוני 1911 – 11 בינואר 1912 (28 שבועות ו־3 ימים) → ארנסט מוני רמון פואנקרה ←

ז'וֹזֶף קַאיוֹ (בצרפתית: Joseph-Marie–Auguste Caillaux;‏ 30 במרץ 1863 לה מאן - 22 בנובמבר 1944 מאמר ) היה מדינאי צרפתי של הרפובליקה הצרפתית השלישית. הוא היה מנהיג המפלגה הרדיקלית הצרפתית, שר האוצר, ולתקופה קצרה ראש ממשלת צרפת. אך דעותיו המתקדמות בהתנגדות לצבא הרחיקו אותו מגורמים שמרניים. הוא הואשם בשחיתות, אך זוכה על ידי ועדה פרלמנטרית. ניסיונותיו להגיע לפשרה עם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה הובילו למאסרו בטענת בגידה במדינה ולשהות בת 3 שנים בכלא. שמו טוהר לאחר סיום המלחמה.

ביוגרפיה

קאיו היה בנו של שר בממשלות צרפת השמרניות בשנות ה-70 של המאה ה-19. לאחר שלמד משפטים ואחרי שהאזין להרצאות במכון למדע המדינה, הוא הצטרף לשירות המדינה ב-1888 כמבקר כספים, ושהה ברוב הקריירה הרשמית שלו באלג'יר. בהיותו מועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית המתונה (Républicains modérés) בבחירות של 1898 במחוז סארת, נגד הדוכס דה לה רושפוקו-ביזאצ'ה (Duc de la Rochefoucault-Bisaccia), הוא נבחר ללשכת הצירים ב-12,929 קולות מול 11,737. הוא הפך לשר האוצר בממשלתו של פייר ולדק-רוסו , ולאחר נפילתה מונה מחדש לתפקיד שר רק בממשלת קלמנסו של 1906, פעם נוספת כשר האוצר. ב-22 במאי 1907, במהלך מרד הכורמים של לנגדוק , הגיש קאיו הצעת חוק בנושא הונאה ביין. הטקסט שהוגש לפרלמנט קבע הצהרה שנתית על היבול על ידי הכורמים, איסור על המתקת מחזור שני, ובקרה ומיסוי על רכישות סוכר.

ב-1911 הפך לראש ממשלה. בתור מנהיג הרדיקלים, הוא העדיף מדיניות של פיוס עם גרמניה בתקופת ראשות הממשלה שלו מ-1911 עד 1912, שהובילה לשמירת השלום במהלך המשבר המרוקאי השני של 1911. הוא ושריו נאלצו להתפטר ב-11 בינואר 1912, לאחר שנחשף כי ניהל משא ומתן בחשאי עם גרמניה ללא ידיעת הנשיא ארמן פאלייר .

אף על פי כן, הודות לתכונותיו שאינן מוטלות בספק כאיש כספים, הוא נשאר פוליטיקאי חשוב בפוליטיקה הצרפתית. הוא נאבק בהצעת חוק שירות חובה בן שלוש השנים (Loi des Trois ans) בעיקשות מרבית. אף שלבסוף הצעת חוק זו הפכה לחוק, הוא זה שהביא לבסוף, בהיבט הכספי של אותו חוק, לנפילתה של ממשלת לואי בארטו בסתיו 1913.

בזמן שההסכמה הלבבית הייתה בתוקף, לא התאפשר לקאיו לשוב לתפקיד ראש הממשלה, אבל הוא הצטרף לממשלת גסטון דומרג, שקמה לאחר נפילת ממשלת בארטו, כשר האוצר. כמומחה פיננסי, הוא הזדהה זה מכבר עם רפורמה גדולה והכרחית במדיניות הפיסקלית של צרפת - קבלת העיקרון של מס הכנסה. במשך כל חורף 1913, הוא פעל למען עיקרון זה. התמיכה שלו במס הכנסה, ותמיכתו הלא-ודאית והבלתי יציבה ברעיונות פרולטאריים, הדאיגו את כל הגורמים השמרנים במדינה, ולאורך כל החורף הוא הותקף בחריפות הולכת וגוברת מבימת הנואמים ודרך העיתונות. התקפות אלה הפכו חריפות ביותר בסדרת חשיפות בעיתון לה פיגארו שהיו בעלות אופי אישי פחות או יותר.

השער של "Le Petit Journal" הממחיש את ההתנקשות בגסטון קלמט, עורך "לה פיגארו"

בשנת 1914 החל לה פיגארו לפרסם מכתבי אהבה שנשלחו על ידי קאיו לאשתו השנייה אנרייט בזמן שהיה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. במרץ 1914, ירתה מאדאם קאיו למוות בגסטון קלמט , עורך לה פיגארו, וקאיו התפטר מתפקיד שר האוצר. ביולי 1914, זוכתה מאדאם קאיו בטענה שהיא ביצעה פשע תשוקה ("crime passionel").

קאיו הפך למנהיג מפלגת שלום באספת הנבחרים במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר שליחות באמריקה הדרומית, הוא חזר ב-1915, ומיד החל לעשות שתדלנות. הוא מימן עיתונים, ועשה כל שביכולתו מאחורי הקלעים כדי לבסס את מעמדו. הוא התרועע עם אנשים כדוגמת בולו פאשה ולואי מלווי שנחשבו כבוגדים בעיני הציבור הצרפתי. באביב 1917, הוא הפך בעיני הציבור ל"התבוסתן" (l'homme de la défaite), האיש שהיה מוכן להגיע לשלום פשרה עם גרמניה על חשבון בריטניה הגדולה. בסופו של דבר, עלייתו של קלמנסו לשלטון חיסלה את כל תקוותיו. היא הובילה למעצרו בגין בגידה ב-1917 וב-1920, לאחר עיכוב ארוך, הוא הורשע בבגידה מדינית על ידי בית המשפט העליון של הסנאט, ונידון לשלוש שנות מאסר, התקופה שכבר ריצה. כמו כן נאסר עליו להתגורר בשטח צרפת למשך חמש שנים ונשללו ממנו זכויות אזרח למשך עשר שנים.

שמו טוהר שוב בתחילת 1925, והוא מונה שוב לשר האוצר, אך ביולי של אותה שנה הוא פוטר בשל מדיניות שמרנית בתחום הכספים. בשנים 1925–1940 היה יושב ראש ועדת הכספים בסנאט ומילא תפקיד בהפלת ממשלותיו של לאון בלום. הוא דגל בהתקרבות לגרמניה הנאצית ותמך בהסכם מינכן.

ז'וזף קאיו קבור בבית הקברות פר לשז בפריז.

ממשלת קאיו – 27 ביוני 1911 – 11 בינואר 1912

• ז'וזף קאיו - נשיא המועצה ושר הפנים והפולחן
• ז'וסטן דה סלב - שר החוץ
• אדולף מסימי - שר המלחמה
• לואי-לוסיאן קלוץ – שר האוצר
• רנה רנו – שר העבודה והביטוח הלאומי
• ז'אן קרופי - שר המשפטים
• תאופיל דלקאסה - שר הימייה
• תאודור סטג - שר ההוראה הציבורית והאומנויות היפות
• ז'יל פאם - שר החקלאות
• אלבר לברן - שר המושבות
• ויקטור אוגנייר - שר לעבודות ציבוריות, דואר וטלגרפים
• מוריס קוויבה - שר המסחר והתעשייה

לקריאה נוספת

• Binion, Rudolph. Defeated leaders; the Political Fate of Caillaux, Jouvenel, and Tardieu, Columbia University Press, 1960. pp 15–118
• Cooke, W. Henry. "Joseph Caillaux, Statesman of the Third Republic," Pacific Historical Review, Vol. 13, No. 3, September, 1944.
• Gibbons, Herbert Adams. "The Case Against Caillaux." In France and Ourselves: Interpretative Studies, Chap. VIII, The Century Co., 1920.
• Hamilton, Keith A. "The 'Wild Talk' of Joseph Caillaux: A Sequel to the Agadir Crisis," The International History Review, Vol. 9, No. 2, May, 1987.
• Johnston, Charles. "Caillaux's Secret Power Through French Masonry," The New York Times, 24 February 1918.
• Latzarus, Louis. "Joseph Caillaux: A Character Sketch," The Living Age, 6 December 1919.
• Lauzanne, Stephane. "A Lost Force: M. Joseph Caillaux," The Forum, January 1923.
• Raphael, John. The Caillaux Drama, Max Goschen Ltd., 1914.
• Seager, Frederic. "Joseph Caillaux as Premier, 1911-1912: The Dilemma of a Liberal Reformer," French Historical Studies, Vol. 11, No. 2, Autumn, 1979. online
• "The Road to Peace: An Interview," The Living Age, 8 March 1924.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'וזף קאיו בוויקישיתוף

• ז'וזף קאיו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ז'וזף קאיו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• Time Magazine, 7 September 1925