ז'וזפ פלה
 | |
| לידה |
8 במרץ 1897 פלפרוז'ל, ספרד  |
|---|---|
| פטירה |
23 באפריל 1981 (בגיל 84) Llofriu, ספרד |
| מדינה |
ספרד |
| מקום קבורה |
Cementiri de Llofriu |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת ברצלונה |
| שפות היצירה |
קטלאנית, ספרדית |
| סוגה |
רומן, מסה |
| יצירות בולטות |
The Grey Notebook |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ז'וּזֵפּ פְּלָה אִי קָאזָאדָוָואל (בקטלאנית: Josep Pla i Casadevall, פאלאפרוז'ל, 8 במרס 1897 – 23 באפריל 1981) היה סופר ועיתונאי קטלאני.
יצירתו הספרותית המקיפה, המשתרעת על-פני שישה עשורים וכוללת יותר מ-30,000 עמודים, הייתה מכרעת בחידוש השפה הקטלאנית, בשימור מנהגי המקומיים ובהנצחת מסורותיהם. מאמרי הדעה שפרסם, רשימותיו העיתונאיות וסקירותיו על המתרחש בארצות שונות הם עדות ייחודית לאירועים שעיצבו את פני המאה ה-20. גם שנים רבות לאחר מותו, ז'וזפ פְּלָה הוא אחד הסופרים החביבים ביותר על קהל הקוראים במולדתו, דבר שהציב אותו בשורה אחת עם חשובי הכותבים בספרות הקטלאנית העכשווית.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלה הוא הבכור מבין ארבעה אחים למשפחת איכרים. את לימודיו התיכוניים עשה בבית-ספר דתי בז'ירונה, שם למד בתנאי פנימייה, אך סולק ממנה בשנה האחרונה ללימודיו. בשנת 1913 הוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת ברצלונה, אך באמצע השנה עבר ללימודי משפטים מתוך כוונה להיות נוטריון. הוא לא גילה עניין רב בלימודיו ועבר משנה לשנה בלי הרבה התלהבות.
כבר בצעירותו הרבה לקרוא ולכתוב. את היובש האקדמי והריקנות שספג באוניברסיטה הפיג במפגשים באתנאום של ברצלונה שהעמיד לרשות חבריו ספרייה אדירה ואיפשר לו מפגש מתמיד עם דמויות ידועות כגון ז'וזפ מריה סגארה, אאוז'ני ד'אורס או פרנססק פוז'ולס. אותם ימים הלך שבי אחר יצירותיו של פיו ברוחה, שהיווה מודל לחיקוי עבור בני דורו. כן הושפע מאוד מסגנונו של אלכסנדרה פלאנה, חבר ילדות ומורה רוחני, לזכותו זקף את החלטתו להפנות עורף לסגנון הכתיבה המפותל של הנואוסנטיזמו ולדבוק בסגנון "מובן, נהיר ופשוט המתאים לכל אדם באשר הוא".
בחרות, כתבים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1919 סיים את לימודי המשפטים והחל לעבוד כעיתונאי, תחילה בעיתון Les Notícies ולאחר זמן קצר עבר למהדורת הערב של La Publicidad. בתחילת דרכו שימש כתב ביעדים שונים (פריז, מדריד, פורטוגל, איטליה, ברלין).
בשנת 1924 בעקבות מאמר בו מתח ביקורת על מדיניותה הצבאית של ספרד באזור החסות במרוקו נערך לו משפט צבאי ונאסר עליו לשוב לספרד למשך שנים אחדות. בתקופת גלותו בפריז, התחבר עם ראשי המתנגדים לדיקטטורה של פרימו דה ריברה, בהם פרנססק מסיה.
הוא המשיך לנסוע ברחבי אירופה, ברית המועצות ואנגליה ובשנת 1925 פרסם את ספרו הראשון, Coses vistes (דברים נראים) אוסף תיאורי נוף, סיפורים קצרים, דיוקנאות ספרותיים, אירועים משפחתיים. הספר הזה זכה לשבחי הביקורות ולאהדת קהל הקוראים, והמהדורה הראשונה שלו אזלה תוך שבוע. היה זה מבוא ראוי לאסתטיקה הספרותית שלו: "כתיבת הדברים כפי שראיתי במו עיניי".
תקופת הרפובליקה השנייה ומלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר ההכרזה על כינון הרפובליקה הספרדית השנייה באפריל 1931, הוא נשלח על ידי פרנססק קמבו למדריד ככתב פרלמנטרי של העיתון La Veu de Catalunya וסיקר את ימיו הראשונים של המשטר החדש. היומן שניהל בחודשים ששהה במדריד, הוא בעל ערך היסטורי רב וכונס בספרו "מדריד. לידתה של רפובליקה". הוא נותר בבירה הספרדית משך כמעט כל תקופת הרפובליקה (1931–1936), במסגרת תפקידו ככתב פרלמנטרי. במהלך התקופה עלה בידו ליצור קשרים עם האליטות הפוליטיות והתרבותיות בספרד. פלה, שנקט עמדות פרגמטיות בענייני המשטר בספרד, הפגין תחילה אהדה מסוימת כלפי הרפובליקה והאמין שהרפובליקה תהיה טובה לספרד אם תעוצב על-פי מודל הרפובליקה הצרפתית. אלא שככל שחלפו הימים חדל מהלך האירועים לשאת חן בעיניו והוא ראה ברפובליקה אפילו "טירוף מערכות הרסני".
חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת האזרחים בספרד הוא נטש את מדריד שהפכה עיר מעוררת פלצות ומסוכנת מאוד, לטענתו, מסיבות בריאותיות. גם ברצלונה לא נראתה לו בטוחה דיה והוא נמלט בספינה מקטלוניה הרפובליקנית למרסיי, בספטמבר 1936 בחברתה של עדי אנברג, אזרחית נורווגית ילידת ברצלונה עמה קיים אותן שנים קשר זוגי (משך שנים אחדות, הציגו עצמם השניים אפילו כזוג נשוי). עדי אנברג עבדה עבור שירות המידע בגבול הצפון (SIFNE), שירות ריגול פרנקיסטי שמומן על ידי פרנססק קמבו. לפי מקורות אחדים בוצעו חלק ממשימותיה בשיתוף פעולה עם פלה (בעת שהותם של השניים במרסיי, למשל). פלה המשיך את גלותו ברומא שם הוא כתב בהזמנת קמבו חלק נכבד מיצירתו המונומנטלית "תולדות הרפובליקה הספרדית השנייה", שראה אור בשנת 1939. בבוא היום סירב פלה לכלול אותו במסגרת כל כתביו. בסתיו 1938 עברו אנברג ופלה לביאריץ ומשם הם הצליחו להגיע לסן סבסטיאן ולחבור לכוחות הפרנקיסטים. בינואר 1939 הוא נכנס לברצלונה בחסות כוחותיו של פרנקו, יחד עם מנואל אסנאר ועיתונאים נוספים. בין פברואר לאפריל 1939, עם סיום מלחמת האזרחים, הוא הפך להיות סגן העורך בעיתון לה ונגוארדיה, תחת שרביטו של אסנאר.
התקופה שלאחר המלחמה, שנות ה-40 וה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל עומס האירועים ונוכח כישלון תוכניותיו בעיתון "לה ונגוארדיה", הוא פרש לאזור אמפורדא, צור מחצבתו, במעין גלות פנימית ונפרד מעדי אנברג. בספטמבר 1939 הוא פרסם את מאמרו הראשון בשבועון "דסטינו" שייסדו ידידיו הקטלאנים בבורגוס, והחל מפברואר 1940 החל כותב בו טור שבועי. אותן שנים הרבה לטייל באזור כפר הולדתו הסמוך לגירונה, מגלה מחדש את נופיו ותושביו, את הכפרים הזעירים וכמובן את הים. לאחר מות הוריו הוא עבר להתגורר בבית שירש באחוזת המשפחה, ומאז לא שב עוד להתגורר בברצלונה.
הודות לתרומתו הסדירה לכתב העת "דסטינו", הפך ברבות השנים לעורכו הראשי. הוא שב לנסוע בעולם, כבר לא כשליח העיתון אלא כאדם פרטי וכעיתונאי הצופה במתרחש. את חוויותיו סיכם במאמרים מעולים. הוא ביקר בצרפת, בישראל, בקובה, בניו יורק, במזרח התיכון, בדרום אמריקה ובברית המועצות. ביקורו בישראל בשנת 1957 הותיר בו רושם עז, והוליד עדות ייחודית על שנות קיומה הראשונות של המדינה הצעירה: הוא הגיע לתל אביב באוניה שיצאה ממרסיי, מאלה העושות את דרכן עמוסות יהודים מן הגולה שהיו חדורי תקווה. הוא צפה בהשתאות במדינה הקורמת עור וגידים, נסחף בהתלהבותו של המפעל הציוני, עד לערים ולתשתיות העבריות שצצו יש מאין מפריחות את השממה.
הוא העדיף מסעות איטיים כמו למשל הפלגה במכלית נפט איטית, שתאפשר לו לכתוב בנחת ולהתעלם מרעשי הרקע שמסב המגע עם תיירים.
כינוס יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-50, בין נסיעה אחת למשנייה, החל לערוך את כל כתביו, משימה שהקדיש את מלוא עיתותיו גם בשנות ה-60. זהו שלב מכריע בקריירה שלו שחייב אותו לכתוב כמעט מחדש את מרבית יצירותיו. הוא הבין שעליו להתעלות מעבר לסגנון העיתונאי ולגבש לעצמו סגנון עצמאי. תושבי קטלוניה ששאפו להחזיר עטרה ליושנה ולשוב לימי הזוהר של הרנאישנסה החלו רואים את תרבותם כנבדלת מזו של ספרד בעיקר בשל ההקשר הלשוני בו היא מתפתחת. ההתנגדות הקטלאנית לשלטון פרנקו החלה לדחוק את פלה לשוליים, אף שכבר היה אז הסופר הנקרא ביותר בקטלאנית: לא סלחו לו על תמיכתו בכוחות הפשיסטיים במהלך מלחמת האזרחים, ועל ההשלמה עם משטר פרנקו וקבלת דרכו ללא ביקורת (פלה האמין בהתפתחות הדרגתית בדרכי שלום לעבר משטר דמוקרטי), או על הבוז שרחש לכתיבה ספרותית.
יחס הבוז שרחש כלפי השמאל הפוליטי וכלפי פוליטיקאים ואנשי תרבות התומכים בעצמאות החבל, הביא לכך שיימנעו ממנו אותות כבוד ופרסים, אף שהסירוב להעניק לו את אות הכבוד לספרות קטלאנית, תואר ההצטיינות האולטימטיבי המוענק מטעם הממסד לסופרים בקטלוניה, עוררה ויכוח ותרעומת. בשנות ה-70 פערי העמדות הפוליטיים בינו לבין מי שקיבלו לידם את השליטה במוקדי הכוח הרחיקו אותו גם מכתב-העת שהיווה לו בית: המו"ל, ז'וּזֵפ וֶרְגֵ'ס, מכר את דסטינו לבנקה קטלאנה שהיה בבעלותו של ז'ורדי פוז'ול, הלה צנזר לו מאמר ביקורת שכתב על פורטוגל המהפכנית, ופלה עזב את כתב-העת בטריקת דלת בשנת 1976, לאחר 36 שנים בהן תרם לו בקביעות מכישרונו. הממסד התנכר לו ולא הכיר בערכו כלל עד כמה שנים לאחר מכן.
ערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערוב ימיו בשנת 1980, העניק לו נשיא הז'נרליטט דה קטלוניה ז'וזפ טרטלייס את מדליית הזהב מטעם הז'נרליטט.
בשנת 1981 נפטר פלה באחוזה בה נולד, מותיר אחריו 38 כרכים של כתביו ושפע מאמרים שטרם ראו אור ופורסמו בהדרגה לאחר מותו. בשנת 1997 במלאת מאה שנה להולדתו נערכו אין סוף טקסי הוקרה וטקסים רשמיים, בהם סוף-סוף זכה פלה להכרה הנכספת בתרומתו המכרעת לספרות הקטלאנית במאה ה-20.
חשיבות יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'וזפ פלה כתב תמיד עבור הקוראים בני זמנו, ולא עבור הדורות הבאים. יצירתו מעניקה סקירה מקיפה על החברה בתקופתו, כמעט תמיד בכתיבה עיתונאית כמו הרשימות מאיטליה, מן הבלקן ומסקנדינביה שפרסם בשנות ה-20 כטור בעיתון El Sol. את חלק הארי של יצירתו כתב בקטלאנית, השפה בה חש הכי נוח, אלא שמתוקף הנסיבות נאלץ מפעם לפעם לעשות זאת בספרדית (בגלל צנזורה או פשוט מסיבות כלכליות).
חלק נכבד מחייו נאלץ פלה לחיות תחת צנזורה: בתקופת הדיקטטורה של פרימו דה ריברה, לאחר מכן באיטליה ובגרמניה (לשם נשלח ככתב בתקופת עלייתם של המשטרים הפשיסטיים באירופה) וכמובן במהלך שלטונו של פרנקו שהפעיל צנזורה אכזרית. אף שתחילה הזדהה עם הדיקטטורה של פרנקו וכתב שהיא עולה בקנה אחד "עם האינטרס הציבורי", היה זה למשך חודשים ספורים בלבד. עד מהרה החל מקנן בו ספק, במיוחד לאור האיסור להמשיך לפרסם בקטלאנית. אף שהיה נטוע תמיד בסביבה שאפשרה לו לעשות זאת, הסבה לו הצנזורה הפרנקיסטית הבלתי-נלאה אי-נוחות מרובה ("הייתה זו הגרועה ביותר שהכרתי" שבוצעה בידי "פקידי החושך" כתב פעם באחד מיומניו. הוא תיעב את הבוז של המשטר הטוטליטרי כלפי הלשון והתרבות הקטלאנית ואי-נכונותו העיקשת אפילו להעמיד פנים של דמוקרטיה, גם אם מוכוונת ונשלטת מלמעלה.
סגנונו של פלה ניחן בפשטות, באירוניה ובבהירות רבה, זהו סגנון צנוע באופן קיצוני, ורגיש לגיחוך, הוא תיעב את העמדת הפנים המתוחכמת לכאורה ואת הרטוריקה הריקה. משך כל חייו הספרותיים נותר נאמן לסגנונו: "הנחיצות בכתיבה בהירה מדויקת ומפוכחת". הוא הפגין חוסר עניין בכתיבה ספרותית בדיונית, ופיתח סגנון יבש, פשוט לכאורה, פרגמטי ונצמד לעובדות. הוא היה צופה חד-מבט במציאות לפרטי פרטיה והעניק עדות נאמנה של החברה בת זמנו. יצירותיו משקפות ראייה סובייקטיבית ודיבורית, "אנטי ספרותית", בה ניכר, עם זאת, מאמץ סגנוני עצום לקרוא לדברים בשמם "ולהתמודד עם שם התואר המדויק", שהייתה אחת מן האובססיות הספרותיות העיקשות ביותר שלו. כתבן בלתי נלאה, להשקפתו החיים הם כאוס, לא הגיוניים, נעדרי צדק, והכמיהה לשוויון ולמהפכות היא טירוף המביא לפורענויות גרועות שלא ניתן לשלוט בהן. הוא היה שמרן ורציונלי, לא התעמק בפעולה, אלא נהה דווקא אחר החושניות היצרית. איש נעים שיחה, שאהב להתענג על ארוחה טובה, ובעיקר, ליהנות ממשקה משובח (בערוב ימיו עדיין המשיך הוויסקי להוות חלק מן התפריט שלו). הוא היה מעשן כפייתי, חדור אידיאלים, בצעירותו נהג לחבוש מגבעת, שמאוחר יותר המיר אותה בבארט איכרים, הוא תיעב את הבנאליות, את העמדת הפנים התרבותית הנפוחה מחשיבות עצמית, ואת אלה "המדברים תוך שהם מקשיבים לעצמם" לא יכול היה לסבול. "יותר קשה לכתוב מלהביע דעה", כתב, "זו הסיבה שכולם מביעים את דעתם". הוא עצמו הרבה לקרוא בכתבי הקלאסיקונים, אך לעיתים נדירות שיבץ ציטוטים מהם ביצירותיו.
יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
את כל חייו הקדיש פלה לכתיבה. כתביו משתרעים על-פני 46 כרכים וכמעט 30,000 עמודים וכוללים יומנים, כתבות, מאמרים, מסות, ביוגרפיות, "רומנים", וכמה שירים מרמזים על כושר עבודתו המרשים בה בעת שהם מקשים להציבו כיוצר של תקופה כלשהי. רבות מן היצירות הן פרי תהליך קשה של שכתוב טקסטים מנעוריו, וממאות המאמרים שפרסם מדי שבוע, משך כמעט ארבעים שנה, בדסטינו ובעיתונים אחרים וכן שפע של תכתובת. גם המיון התמאטי שלו אינו קל, שכן מאמרים רבים מופיעים במקומות שונים בשינויי נוסח קלים. הרפרטואר התמאטי שלו נרחב מאוד והגבולות בין הסוגות בהם יצר, אינם תמיד ברורים. אף-על-פי-כן, ניתן לנסות לסדר את יצירתו לפי סוגות (השנים המצוינות הן אלה בהן פורסמה היצירה לראשונה, לא שנת התרגום ולא פרסומה מחדש במסגרת כל כתביו):
סיפורים: Coses Vistes (דברים נראים, 1925), Llanterna Màgica (פנס קסם, 1926), Relacions (יחסים, 1927) מתאפיינים בפרוזה סיפורית אבל מרמזים ומשרטטים ז'אנרים אחרים שלאחר מכן יהיו יסודיים מאוד ביצירתו. La vida amarga (החיים המרים), El carrer estret (הרחוב הצר, 1952) ו- Aigua de mar (מי ים) הם סיפורים מאוחרים יותר.
יומנים וזכרונות: היומן מעניק לפלה חירות רבה בשימוש המשולב בז'אנרים שונים: היומן האישי, התיאור, הסיפור, הדיאלוג, ההגיגים האישיים, העצה לקורא, הדיוקן וניתוח מנהגי הבריות והעמים. El quadern gris (המחברת האפורה) הוא יומן שביסס את מעמדו של פלה. אין זה יומן אותנטי, אלא יומן "ספרותי", שנכתב לאחר זמן. הנושאים המרכזיים ביומן הם הנוף והגאוגרפיה של אזור אמפורדה (מחוז הולדתו), תיאור חיי היומיום והאובססיה לכתיבה של הסופר-המספר. יצירות נוספות אוטוביוגרפיות לכאורה הן: Girona (גירונה, 1952), Primera volada (מעוף ראשון), Notes Disperses (פתקים פזורים), Notes del capvesprol (פתקים לפנות ערב, חתן פרס העיר ברצלונה לשנת 1979) ו- Notes per a Silvia (פתקים לסילביה).
מסה אנתרופולוגית (מסת מנהגים): Els pagesos (האיכרים, 1952), El pagès i el seu mon (האיכר ועולמו) ו- Les hores (השעות, 1953).
ביוגרפיה: Vida de Manolo (חיי מנולו, 1928), Santiago Rusiñol i el seu temps (סנטיאגו רוסיניול ותקופתו, 1955), Francesc Cambó פרנסס קאמבו, 1928-1930), Homenots (טיפוסים גדולים), Retrats de passaport (תמונות דרכון), Tres senyors (שלושה אדונים).
סיפורי מסעות: Les Illes (האיים), Viatge a la Catalunya Vella (מסע בקטלוניה הישנה), Itàlia i el Mediterrani (איטליה והים התיכון), Les Amèriques (אמריקה: שתי יבשות), Sobre París i França (על פריס וצרפת), Cartes de lluny (מכתבים ממרחק, 1947), Israel, 1957 (ישראל 1957, פורסם 1958).
רשימות פוליטיות: Polèmica. Cròniques parlamentàries (פולמיקה, רשימות פרלמנטריות, 1929-1932), Madrid. El adveniment de la República (מדריד. לידתה של רפובליקה, 1933) ו-Cròniques parlamentàries (רשימות פרלמנטריות, 1933-1934 ו- 1934–1936).
בשנותיו הראשונות של המשטר הפרנקיסטי, ובשל האיסור המוחלט לפרסם בקטלאנית, פרסם בספרדית את היצירות הבאות: Guía de la Costa Brava(מדריך לקוסטה בראווה, 1941), Las ciudades del mar (ערי הים, 1942), Viaje en Autobús (נסיעה באוטובוס, 1942), נחשבת לאחת מיצירותיו החשובות, והמוכיחה את שליטתו המבריקה בספרדית, Rusiñol y su tiempo (רוסיניול ותקופתו, 1942), El pintor Joaquin Mir (הצייר חואקין מיר, 1944), Un señor de Barcelona (גביר מברצלונה, 1945), La huida del tiempo (מנוסת הזמן, 1945) זמן קצר אחר-כך, בשנת 1947, כאשר הצנזורה אפשרה לו זאת, שב לפרסם בקטלאנית: Cadaqués (קדאקס, אחד מספריו שזכו להצלחה הרבה ביותר). בין 1950 ל-1956 הוא מפרסם בהוצאת Selecta כמה מיצירותיו הידועות ביותר כגון: El carrer estret (הרחוב הצר), Girona (גירונה) ו- Cartes d'Itàlia (מכתבים מאיטליה).
החל משנת 1956 החל ללקט ולערוך יחד עם הוצאת Selecta של ז'וזפ מריה קרוּזֵט את החלק הראשון של "כל כתביו", שמנה 29 כרכים ובהם החל לפרסם את דיוקנותיו המופלאים המכונים Homenots (טיפוסים גדולים). בשנת 1962 נפסק שיתוף הפעולה בינו ובין קרוזט, ולאחר שנים אחדות ללא עורך, בשנת 1966 הוא שב לפרויקט "כל כתביו" בהוצאת Destino, בעריכת ז'וזפ ורג'ס. הכרך הראשון במהדורה הסופית החדשה של "כל כתביו" הייתה יצירה שטרם ראתה אור, El quadern gris (המחברת האפורה) יומן שנכתב בתחילת שנות העשרים (שוכתב והורחב לאחר מכן באופן משמעותי), ושהיווה נקודת מפנה בהתייחסות הספרותית לפלה. שבחי הביקורת וההצלחה לה זכתה היצירה בקרב קהל הקוראים עודדה את ורג'ס להמשיך בהוצאה לאור של "כל כתביו", המונים כיום 46 כרכים, ובהם כתבי-יד שטרם ראו אור, כגון: Notas para un diario (פתקים ליומן), שנכתב באמצע שנות ה-60. יצירה זו הייתה מושא למרב חיצי הביקורת, בשל החירות הרבה מדי שנטל לעצמו ורג'ס להכניס בטקסט שינויים ותיקונים כביכול, (כנראה, כדי לחסוך מן הקורא קטעים גסים מסוימים). עם פרישתו של ז'וזפ ורג'ס מונה פרנק קירל (Keerl) לעמוד בראש ההוצאה שביקש להפיק מן הכתבים רווחים כלכליים במקום להעמידם לרשות החוקרים או למסרם לידי אגודת ז'וזפ פלה.
אף שלא כתב מחזות סיפקו חייו ויצירתו השראה ליצירות תיאטרון חשובות, כגון: Ara que els ametllers ja estan batuts (עתה כשעצי השקד חבוטים), שהועלה בשנת 1990, בו הרכיב ז'וזפ מריה פלוטאטס את דיוקנו של פלה מתוך קולאז' של רשימותיו. ו- La increíble història del Dr. Floït & Mr. Pla (הסיפור שלא יאמן על ד"ר פלואיט ומר פלה) הפקה של להקת Els Joglars שהועלתה בשנת 1997, שיוצרת מחדש את דמויותיו הידועות של סטיבנסון, בה לובשים ד"ר ג'קל ומר הייד את דמותו של תעשיין קטלאני החדור דחף להשגת עושר ולאחר שהוא לוגם מן האפטר שייב "פלויד", הוא הופך לסופר אינטלקטואל, רגיש ומשכיל, הלא הוא ז'וזפ פלה ומגלם ערכים מנוגדים לאלה של איש העסקים.
מאז מותו, הגותו הליברלית והשמרנית כאחד, המטילה ספק ונטולת משוא פנים, גדושת אירוניה ושכל ישר עודה חיה, אקטואלית מאי-פעם, אף שיצירותיו הולכות נגד הזרם של הממסד התרבותי כיום, עדיין ממשיכות לראות אור מהדורות מחודשות של ספריו, והן הביקורת הספרדית כמו גם זו הקטלאנית גמרו עליו את ההלל והגדירו אותו פה אחד כאחד הסופרים הספרדים הגדולים של המאה ה-20.
מבחר מיצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקטלאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1925: דברים נראים (Coses vistes)
- 1925: רוסיה. ידיעות מברית המועצות. סקר עיתונאי (Rússia. Notícies de l'URSS. Una enquesta periodística)
- 1926: פנס הקסם (Llanterna màgica)
- 1927: יחסים (Relacions)
- 1928: חייו של מנולו (Vida de Manolo)
- 1928: מכתבים ממרחק (Cartes de lluny)
- 1929: מכתבים מן הדרום (Cartes meridionals)
- 1929: מדריד, 1921 (פרקי יומן) (Madrid, 1921 Un dietari)
- 1928-1930: פרנסס קמבו (Francesc Cambó)
- 1931: עשרים וחמש שנים של פוליטיקה קטלאנית (יצירתו של קמבו) (Vint-i-cinc anys de política catalanista, L'obra d'en Cambó)
- 1931: מדריד, לידתה של רפובליקה (Madrid. L'adveniment de la República)
- 1934: מסע בקטלוניה (Viatge a Catalunya)
- 1947: קדאקס (Cadaqués)
- 1950: טבע דומם עם דגים (Bodegó amb peixos)
- 1951: אי עצי הערמון (L'illa dels castanyers)
- 1951: לחם וענבים (Pa i raïm)
- 1951: גביר מברצלונה (Un senyor de Barcelona)
- 1952: הרחוב הצר (El carrer Estret)
- 1952: חסילון ועוף (Llagosta i pollastre)
- 1952: רוח דרום-מערבית (El vent garbí)
- 1952: גירונה (Girona)
- 1952: האיכרים (Els pagesos)
- 1953: נוקטורן אביב (Nocturn de primavera)
- 1953: השנים (Els anys)
- 1953: השעות (Les hores)
- 1954: הברחה (Contraban)
- 1954: דגים מטוגנים (Peix fregit)
- 1954: אמפורדא תחתית (L'Empordanet)
- 1955: מכתבים מאיטליה (Cartes d'Itàlia)
- 1955: סנטיאגו רוסיניול ותקופתו (Santiago Rusiñol i el seu temps)
- 1955: הרגעים (Els moments)
- 1955: סופשבוע קיצי בניו יורק (Week-end d'estiu a Nova York)
- 1956: מאמפורדא תחתית לברצלונה (De l'Empordanet a Barcelona)
בספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1941: מדריך לקוסטה בראווה (Guía de la Costa Brava)
- 1942: ערי הים (Las ciudades del mar)
- 1942: נסיעה באוטובוס (Viaje en autobús)
- 1942: רוסיניול ותקופתו (Rusiñol y su tiempo)
- 1944: הצייר חואקין מיר (El pintor Joaquín Mir)
- 1945: גביר מברצלונה (Un señor de Barcelona)
- 1945: מנוסת הזמן (La huida del tiempo)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'וזפ פלה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)