ז'וטה הרטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'וטה הרטמן, בסביבות 1941

ז'וּטָה הרטמןפולנית: Ziuta Hartman; י"ג בתשרי תרפ"ג, 5 באוקטובר 1922ב' בסיוון תשע"ה, 20 במאי 2015) הייתה לוחמת הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) במרד גטו ורשה, וממנחילות מורשת השואה בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'וטה הרטמן לבית רוטנברג נולדה בעיר קיילצה שבפולין.

בתקופת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית החל ב-1 בספטמבר 1939. הרטמן חייתה עם משפחתה בקיילצה עד שנת 1941.

הרטמן ומשפחתה נצטוו על ידי השלטונות הנאצים לעבור לגטו, יחד עם כל בני הקהילה היהודית בקיילצה. היא נתפסה מחוץ לגטו של קיילצה ללא הטלאי הצהוב, בעת שחיפשה מזון לבני משפחתה, והצליחה למלט עצמה. תחילה לגטו ראדום. ואחר כך הגיעה אל קרובי משפחתה בגטו ורשה.

גיוסה ותפקידיה באצ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1942 החלו הגרמנים ביישום תוכניתם להשמדת הגטו על ידי מבצע, שכונה "האקציה הגדולה", של משלוחים מזורזים של אלפי יהודים ברכבות מטען למחנה ההשמדה בטרבלינקה. במהלך "האקציה הגדולה" פגשה הרטמן באקראי את בן עירה אברהם רודאל, חבר אצ"י. אחיו ליאון היה ממפקדי אצ"י הבכירים, והוא גייס אותה לארגון בפיקודו של פאוול פרנקל. אברהם אמר להרטמן: "למה לך לעבוד ב'טבנס' [מפעל לטקסטיל ולפרוות שהוקם בתחום הגטו לייצור מדים עבור הצבא הגרמני בהנהלתו של אזרח גרמני, אשר העסיק את יהודי הגטו בתנאים מחפירים], בואי אלינו [לאצ"י] תהיה לך עבודה אצלנו. מה שיהיה אתנו יהיה אתך".[1] רוב חברי אצ"י הגיעו משורות תנועת הנוער בית"ר, והיו חברי תאי האצ"ל והתנועה הרביזיוניסטית. אולם בשורותיו היו גם חברים רבים מתנועות אחרות, או יהודים שאינם חברי מפלגה. הרטמן הייתה אחת מהם.

במרד גטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת גטו ורשה בזמן המרד. הצבעים מסמנים את שטחי הגטו המיושבים לאחר האקציה הראשונה. הנקודות מראות מקומות לחימה בזמן המרד. לפירוט נוסף, לחצו על התמונה.
מורדי גטו ורשה מובלים על ידי שוביהם הנאצים, אפריל 1943

הרטמן מלאה באצ"י תפקיד של קשרית, והשתתפה בהברחת תרופות, מכתבים, נשק ואמצעי לחימה באמצעות שני דליים, אשר בתחתיתם היו החומרים המוברחים, ועליהם המוני דגים קטנים, אשר הפיצו סירחון ומנעו מהנאצים לשאול שאלות נוספות לגבי תכולתם של הדליים. היא קישרה את הגטו המוקף בחומה עם ורשה. הרטמן השתתפה במבצעים רבים של רכישת נשק והברחתו לגטו. בהדרגה נקלטה בקרב חברי אצ"י והייתה לאחת מהם. היא ערכה ביקורים בעמדות אצ"י, והכירה כל אחת מהן, ואת החברים ששהו בהן לצורך הצטיידות ואימונים. בין השאר, שהתה באחת מדירות אצ"י ברחוב נאלבקי 34. "בדירה זו התקיימו אימונים צבאיים בקבוצות בנות חמישה-עשר עד עשרים איש. כאן גם היו נאספים לפעמים עד שישים איש. אך כל זה בתקופה יותר מאוחרת".[1]

ביולי 1942 מצאה הרטמן בדירה זו לוחמים בודדים שברשותם נשק.[1] היא העידה שהחברים נהגו לצאת ולקנות נשק ב"אוסטבנהוף" (בגרמנית: "Ostbahnhof"), תחנת הרכבת המזרחית של ורשה, מידי פולנים וגם מידי גרמנים. היא ביקרה במטה הראשי של אצ"י בכיכר מוראנובסקה 7–9, שם למדה מקרוב על הפעילות הרוחשת לקראת המרד בגטו ורשה. לדבריה: "דיברו החבר'ה ביניהם, שארגונם כבר מונה כחמש מאות לוחמים מאורגנים".[2]

סמוך לפרוץ המרד, ערב חג הפסח תש"ג 1943, שהתה הרטמן עם כשלושים צעירים באחד הבונקרים של אצ"י. היא הופתעה לראות אותם לבושים במדי הצבא הגרמני, כדי להסוות את פעולתם. מטרתם של חברי אצ"י הייתה להשמיד את הטנקים הגרמניים, ולהטיל בלבול בקרב הכוחות הגרמנים. עם פרוץ המרד בגטו ורשה, לחמה הרטמן באזור ה"מברשתנים", בו גם שכן מפעל "טבנס".[3] ביום השלישי למערכה, 21 באפריל 1943, שהתה בבונקר ברחוב שביטוירסקה 38, וטיפלה בפצועים מהתקפת הגרמנים.

במחנות הריכוז וההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר דיכוי המרד, במחצית מאי 1943, הסתתרו היא וחבריה בבונקרים. חלק מהם היו מגיחים מפעם בפעם בלילות, כדי להביא מזון ונשק, ולהתנקש במשמרות, שסיירו בלילה בחורבות הגטו. הבונקר בו שהתה נתגלה על ידי הגרמנים. הם פוצצו אותו ורבים מהמסתתרים בו נהרגו. השורדים נשלחו אל מחנה הריכוז וההשמדה מיידאנק. התנאים ששררו בו היו קשים ואכזריים. במיידאנק קיבלה הרטמן עונש של 25 מלקות משום שלא עמדה, לדעת החייל גרמני שארגן מסדר, כפי שצריך היה לעמוד. "ספרתי רק 17 והתעלפתי" – סיפרה הרטמן.[4] באחד הימים נשלחה על ידי הגרמנים אל מחנה העבודה בסקרז'יסקו-קמיינה (בפולנית: Skarzysko), וממנו עברה בשנת 1944 לעבודת כפייה במפעל נשק במחנה ליפסק (מחנה משנה של בוכנוואלד).

לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא האדום כבר התקרב לגבולות הרייך הגרמני, שלחו הגרמנים את הרטמן ואלפי יהודים אחרים אל גרמניה בצעדות המוות. עשרות אלפים מתו במשך המלחמה בצעדות אלו, אולם היא שרדה גם פרק זה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המלחמה חזרה הרטמן לקיילצה, עיר הולדתה, וגילתה שאביה נפטר ב-1943 ברוסיה, ואמה מתה במחנה טרבלינקה. כמו כן, נודע לה שאחיה חי בארץ ישראל. היא עזבה את קיילצה לפני הפוגרום שנערך בעיר, ואת פולין, יחד עם בעלה משה הרטמן, אותו הכירה באחד המחנות. יחד עברו לגרמניה, ובהמשך לצרפת.

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרטמן עלתה עם בעלה ובנה בן השלוש לארץ ישראל בשנת 1952. בן נוסף נולד בישראל. לאחר חבלי קליטה קשים קבעה משפחת הרטמן את ביתה בשכונת תל גיבורים בחולון.

מעטים היו הניצולים משורות אצ"י ששרדו את המרד בגטו ורשה. הרטמן הייתה אחת מהם ועשתה רבות כדי שסיפור גבורתם לא ישכח. היא הופיעה והרצתה בקרב תלמידים, בני נוער וחיילים, וסיפרה על גבורתם של חבריה, צעירים רעבים אבל עם אמונה גדולה, אשר יצאו להגן על כבוד בני עמם – החיים והמתים – ולנקום בגרמנים ובעוזריהם.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת תשס"ח (2008), שנת השישים להקמת מדינת ישראל, התכבדה ז'וטה הרטמן בהדלקת משואה לזכרם של לוחמי הגטאות במלחמת העולם השנייה.

בשנת 2010 הוענקה לה אזרחות כבוד מעיריית ורשה, אולם היא סירבה לנסוע לשם ולקבל תעודה זו, משום שנדרה, לא לחזור ל"מקום הארור" ההוא לעולם.[5]

ב–2011 הדליקה משואה בעצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות.

הרטמן, שהאריכה חיים מקרב השורדים הספורים של המרד מבין לוחמי האצ"י, היא גיבורת סרטם התיעודי של יובל חיימוביץ'־זוסר וסימון שכטר "ונזכור את כולם?" (2016). זעקתה מאיימת להצית מחדש את אחד הוויכוחים הטעונים והרגישים ביותר שמתנהלים בישראל על זיכרון השואה בישראל, ויכוח, שבמרכזו השאלה מדוע הודר מהזיכרון הלאומי חלקם של לוחמי האצ"י במרד גטו ורשה.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדם הלפרין, האמת על מרד גיטו ורשה, הוצאת מחלקת ההסברה של שלטון בית"ר בארץ ישראל, 1946, עמ' 24–25.
  • חיים לזר-ליטאי, מצדה של ורשה, הארגון הצבאי יהודי במרד גטו ורשה Z.Z.W, תל אביב: הוצאת הוועדה לציון יום השנה ה-20 למרד גטו ורשה שעל יד תנועת החרות, 1962 (הוצאה מחודשת ב-1983).
  • רחל אוירבך, מרד גטו ורשה, תל אביב: הוצאת מנורה, 1963.
  • יוסף קיסטר (עורך), גבורה ביום עברה – לקחים מן השואה, תל אביב: היקב – מועדון לתרבות לאומית, תשמ"ה – 1985.
  • אפרים ויכסלפיש, אלף לוחמי בית"ר, 1945-1939, בהוצאת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, 1989, עמ' 484–486.
  • חיה לזר, הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, 50 שנה למרד, פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, ח 7 (77), תל אביב, 1993.
  • שרה אוסצקי-לזר וחיה לזר, "אור חדש על הז.ז.וו במרד גיטו ורשה", האומה, 144, קיץ 2001.
  • מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה - התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2004.
  • משה ארנס, "מרד גטו ורשה – הערכה מחדש", יד ושם, ל"ג, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2005.
  • משה ארנס, דגלים מעל הגטו, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009.
  • שרון גבע, "הפוליטיזציה של מרד גטו ורשה בשנות המדינה הראשונות", האומה, 188, חורף 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'וטה הרטמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 חיים לזר-ליטאי, מצדה של ורשה, עמ' 221
  2. ^ חיים לזר-ליטאי, מצדה של ורשה, עמ' 223
  3. ^ ראו: הריסות גטו ורשה, אזור טבנס-שולץ לאחר המרד והפצצות, פולין, 1943 (תמונה דיגיטלית), באתר ספריית יונס וסראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה
  4. ^ מסמך בהוצאת ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות, תל אביב
  5. ^ ניר (שוקו) כהן, ז'וטה מרדה בגטו ורשה: "נדרתי נדר, לא אשוב", באתר ynet
  6. ^ עופר אדרתמורדים בזיכרון הקולקטיבי: הוויכוח על מורשת גטו ורשה מתעורר לתחייה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2017