ז'ורז' בטאיי

ז'ורז' בטאיי
Georges Bataille
לידה	10 בספטמבר 1897; בילום, צרפת
פטירה	9 ביולי 1962 (בגיל 64); פריז, צרפת
מקום קבורה	וזלה
השקפה דתית	אתאיזם
מקום לימודים	École Nationale des Chartes
זרם	פילוסופיה קונטיננטלית, ניטשיאניות צרפתית
תחומי עניין	ארוטיקה, מטאפיזיקה, כלכלה, אנתרופולוגיה, ביקורת הספרות, סוציולוגיה, דת
עיסוק	ספרן, שרטט, סופר, פילוסוף
הושפע מ	גאורג וילהלם פרידריך הגל, קרל מרקס, פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, אלכסנדר קוז'ב, אמיל דורקהיים, המרקיז דה סאד, לב שסטוב, מרסל מוס
השפיע על	מישל פוקו, ז'אק דרידה, ז'יל דלז, ז'אק לאקאן, מוריס בלאנשו, ז'אן בודריאר, גי דבור, ג'ורג'ו אגמבן, מישל ליריס, רולאן בארת, ז'וליה קריסטבה
מדינה	צרפת
יצירות ידועות	סיפור העין
בן או בת זוג	סילביה בטאיי (1928–1934); ; Diane Kotchoubey de Beauharnais (1951–1962) Colette Peignot (1934–1938); ; Denise Rollin (1939–1943) ;
צאצאים	Laurence Bataille, Julie Bataille
חתימה

ז'ורז' אלבר מוריס ויקטור בטאיי (בצרפתית: Georges Albert Maurice Victor Bataille;‏ 10 בספטמבר 1897 – 9 ביולי 1962) היה פילוסוף ואינטלקטואל צרפתי שעסק בפילוסופיה, ספרות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, צרכנות והיסטוריה של האמנות. כתיבתו, שכללה מאמרים, רומנים ושירה, חקרה נושאים כמו אירוטיקה, מיסטיקה, סוריאליזם ופריצת גבולות (transgression). ליצירותיו הייתה השפעה רבה על התפתחותן של אסכולות שונות בפילוסופיה ובביקורת התרבות, במיוחד על האסכולה הפוסט-סטרוקטורליסטית.^[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' בטאיי נולד ב-10 בספטמבר 1897 בבילום שבצרפת. בשנת 1898 משפחתו עברה לריימס, שם הוטבל.^[2] בטאיי למד בבית ספר בריימס, ואף על פי שלא חונך באופן דתי, המיר את דתו לקתוליות ב-1914, והיה לקתולי אדוק במשך כתשע שנים. הוא פנה ללימודי כמורה ואף השתתף בסמינר בסנט-פלור, אך עזב אותו לאחר זמן קצר ונעשה לארכיבאי-פליאוגרף. ב-1920 שקל שוב את האפשרות להפוך לכומר, והצטרף לבנדיקטים באיל-דה-וייט, אך בסופו של דבר עזב אותם, כנראה על-מנת לפרנס את אמו. בכך בטאיי נטש את הנצרות באופן סופי.^[3]

באטיי למד באקול נשיונל דה שרטס שבפריז, שם סיים בפברואר 1922. עבודת הגמר שלו בתואר הראשון הייתה בשם "L'ordre de la chevalerie, conte en vers du xiiie siècle, avec introduction et notes". הוא עבד כארכיונאי בספרייה הלאומית של צרפת באוספי המדליונים וכך, פרסם מאמרים מלומדים בנושא נומיסמטיקה.

התזה שלו עסקה בשחזור של שיר צרפתי מימי הביניים, אותו הפיק ישירות על ידי סיווג שמונת כתבי היד שממנו שיחזר את השיר. לאחר סיום לימודיו עבר לבית הספר ללימודי ספרדית מתקדמים במדריד. כצעיר הוא התיידד עם האקזיסטנציאליסט הרוסי לב שסטוב והושפע רבות ממנו.

בטאיי ייסד מספר כתבי-עת וקבוצות ספרותיות, והיה למחברם של עבודות גדולות ומגוונות: ספרים, שירים, מאמרים על נושאים שונים (המיסטיקה של הכלכלה, שירה, פילוסופיה, אמנות, אירוטיקה). הוא זכה להתעלמות יחסית במהלך חייו, ולבוז על ידי בני דורו כמו ז'אן-פול סארטר, שראה בו מי שמצדד במיסטיקה. עם זאת, לאחר מותו, כתביו השפיעו רבות על מחברים שהיו קשורים לכתב העת "Tel Quel", כמו מישל פוקו, פיליפ סולרס, וז'אק דרידה. השפעתו באה לידי ביטוי באופן מפורש בעבודתו הפנומנולוגית של ז'אן-לוק ננסי, אך היא משמעותית גם בעבודתו של ז'אן בודריאר, והתיאוריות הפסיכואנליטיות של ז'אק לאקאן^[4] ויוליה קריסטבה, ועבודות אנתרופולוגיות עדכניות, כגון אלה של מייקל טאוסיג.

אף על פי שבתחילה נמשך לסוריאליזם, יחסיו עם מייסד התנועה אנדרה ברטון דעכו, וכך גם יחסיו עם התנועה. אך בטאיי והסוריאליסטים חידשו את יחסיהם לאחר מלחמת העולם השנייה. באטיי היה חבר במכללה לסוציולוגיה שכללה כמה עריקים סוריאליסטים נוספים. הוא הושפע מאוד מגאורג וילהלם פרידריך הגל, פרויד, מרקס, מרסל מוס, המרקיז דה סאד, אלכסנדר קוז'ב ובמיוחד פרידריך ניטשה,^[5] עליו הגן במסה בולטת שפרסם נגד הניכוס של עבודותיו מצד הנאצים.^[6]

בטאיי היה מוקסם מהרעיון של קורבן אדם, והקים חברה סודית - "Acéphale", שסמלה היה אדם חסר ראש. על פי שמועות, בטאיי ושאר חברי הקבוצה הסכימו כל אחד להיות הקורבן כתנאי קבלה לחברה, אך איש מהם לא הסכים להיות בתפקיד המקריב. אף על פי שהוצע תשלום כספי למי שיסכים לשמש כמקריב, אף אחד מחברי הקבוצה לא הסכים לכך, והניסיונות למצוא מקריב המשיכו עד לפירוק ה-"Acéphale" זמן קצר לפני המלחמה. הקבוצה פרסמה גם סקירה של הפילוסופיה של ניטשה, שניסתה לתאר את מה שדרידה כינה לאחר מכן "אנטי-ריבונות". משתפי הפעולה בפרויקטים הללו כללו את אנדרה מאסון, פייר קלוסובסקי, רוג'ר קילואה, ז'ול מונרו, ז'אן רולין וז'אן וואהל.

ההשפעה על בטאיי הגיעה ממגוון אופני שיח שונים, בהם השתמש כדי ליצור את עבודותיו. יצירתו "סיפור העין" ("Histoire de l'oeil"), שפורסמה תחת השם הבדוי לורד אוש (Lord Auch), נקראה בתחילה כפורנוגרפיה. אך פורשה בהדרגה כבעלת עומק פילוסופי ורגשי משמעותי, דבר המאפיין סופרים אחרים בסוגת "הספרות של פריצת הגבולות". דימויי הרומן בנויים על סדרת מטאפורות המתייחסות למבנים פילוסופיים שפותחו בעבודתו: העין, הביצה, השמש, האדמה, האשך.

יצירות מפורסמות אחרות כוללות את הרומן "אמי", שפורסם לאחר מותו של בטאיי, "הבלתי אפשרי", ו"כחול של צהריים", שכולל תיאורים של גילוי עריות, נקרופיליה,^[7] פוליטיקה ואלמנטים אוטוביוגרפיים.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפיק בטאיי את "Summa Atheologica - מכלול האתאולוגיה" (הכותרת מקבילה למכלול התאולוגיה של תומאס אקווינס) המורכבת מיצירותיו "החוויה הפנימית", "אשם", ו"על ניטשה". לאחר המלחמה הוא חיבר את "החלק הארור" ("La Part maudite"), שלדבריו מייצג שלושים שנות עבודה. התפיסה הייחודית של "ריבונות" שפיתח בחיבור זה עתידה להפוך לנושא דיון חשוב ביותר עבור ז'אק דרידה, ג'ורג'ו אגמבן, ז'אן-לוק ננסי ואחרים. באטיי הקים גם את כתב העת המשפיע "Critique" ("ביקורת").

נישואיו הראשונים של בטאיי היו עם השחקנית סילביה מקלס, בשנת 1928; הזוג התגרש בשנת 1934, ומקלס התחתנה עם הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן בהמשך. בטאיי גם ניהל רומן עם קולט פיינוט, שמתה בשנת 1938. בשנת 1946 התחתן בטאיי שוב, ונולדה לו בת.

הוא נפטר ב־9 ביולי 1962.

עבודותיו שראו אור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור העין [1928] ת"א: הוצאת בבל, מצרפתית מור קדישזון, 1997
תיאוריה של הדת [1948] ת"א: הוצאת רסלינג, מצרפתית עידו בסוק, 2003
הבלתי אפשרי, ת"א: הוצאת רסלינג, מצרפתית אביבה ברק, 2005
החוויה הפנימית [1943], ת"א: הוצאת רסלינג, מצרפתית דניאלה יואל, 2010

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Prévost, Pierre : Georges Bataille et René Guénon, Jean Michel Place, Paris. (ISBN 2-85893-156-9).
Creech, James, "Julia Kristeva's Bataille: reading as triumph,"Diacritics, 5(1), Spring 1975, pp. 62–68.
Michael Richardson, Georges Bataille: Essential Writings, SAGE, 1998, p. 232.
This fact is not mentioned in the biography by Michel Surya, but see the Chronology in Georges Bataille, Romans et récits, Pléiade, 2004, p. xciv.
Michel Surya, Georges Bataille: an intellectual biography, 2002; Georges Bataille, Choix de lettres (Paris: NRF), 1997.
Amine Benabdallah, "Georges Bataille et le fascisme: Vers une approche psychanalytique du concept d'Homo Sacer".
In an 'Autobiographical Note', Bataille describes his encounter with Nietzsche's writings in 1923 as "decisive" (Georges Bataille, My Mother, Madame Edwarda, The Dead Man, trans. A. Wainhouse, London, 1989, p. 218 as quoted in Michael Weston, Philosophy, Literature and the Human Good, Routledge, p. 19).
Bataille, Georges. "Nietzsche and Fascists", Acéphale, January 1937'
Surya, Michel. Georges Bataille: An Intellectual Biography, 2002, p. 474.
Georges Bataille, The Accursed Share, Volume 1: Consumption, trans. Robert Hurley (New York: Zone Books, 1991). ISBN 9780942299205.
Georges Bataille, Madame Edwarda in Œuvres complètes, tome III, Paris, Gallimard, 1971, notes, p. 491.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ז'ורז' בטאיי בוויקישיתוף

ז'ורז' בטאיי, ברשת החברתית Goodreads
ז'ורז' בטאיי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ז'ורז' בטי (1897-1962), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Michael Richardson, Georges Bataille: Essential Writings, SAGE, 1998, p. 232.
^ This fact is not mentioned in the biography by Michel Surya, but see the Chronology in Georges Bataille, Romans et récits, Pléiade, 2004, p. xciv.
^ Michel Surya, Georges Bataille: an intellectual biography, 2002; Georges Bataille, Choix de lettres (Paris: NRF), 1997.
^ Amine Benabdallah, "Georges Bataille et le fascisme: Vers une approche psychanalytique du concept d'Homo Sacer".
^ In an 'Autobiographical Note', Bataille describes his encounter with Nietzsche's writings in 1923 as "decisive" (Georges Bataille, My Mother, Madame Edwarda, The Dead Man, trans. A. Wainhouse, London, 1989, p. 218 as quoted in Michael Weston, Philosophy, Literature and the Human Good, Routledge, p. 19).
^ Bataille, Georges. "Nietzsche and Fascists", Acéphale, January 1937'
^ Kendall, Stuart (2007). Georges Bataille (1. publ. ed.). London: Reaktion Books. p. 206. ISBN 978-1861893277. נבדק ב-27 באוגוסט 2014. {{cite book}}: (עזרה)

[1] Michael Richardson, Georges Bataille: Essential Writings, SAGE, 1998, p. 232.

[2] This fact is not mentioned in the biography by Michel Surya, but see the Chronology in Georges Bataille, Romans et récits, Pléiade, 2004, p. xciv.

[3] Michel Surya, Georges Bataille: an intellectual biography, 2002; Georges Bataille, Choix de lettres (Paris: NRF), 1997.

[4] Amine Benabdallah, "Georges Bataille et le fascisme: Vers une approche psychanalytique du concept d'Homo Sacer".

[5] In an 'Autobiographical Note', Bataille describes his encounter with Nietzsche's writings in 1923 as "decisive" (Georges Bataille, My Mother, Madame Edwarda, The Dead Man, trans. A. Wainhouse, London, 1989, p. 218 as quoted in Michael Weston, Philosophy, Literature and the Human Good, Routledge, p. 19).

[Bataille-6] Bataille, Georges. "Nietzsche and Fascists", Acéphale, January 1937'

[kendall-7] Kendall, Stuart (2007). Georges Bataille (1. publ. ed.). London: Reaktion Books. p. 206. ISBN 978-1861893277. נבדק ב-27 באוגוסט 2014. {{cite book}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]