ז'ורז' וילסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת, רשימת מכולת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ז'ורז' וילסון
Georges Wilson
לצד אירן שברייה בתיאטרון TNP
לצד אירן שברייה בתיאטרון TNP
לידה 16 באוקטובר 1921
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בפברואר 2010 (בגיל 88)
ראמבוייה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקן תיאטרון
במאי ומנהל תיאטרון
שחקן קולנוע וטלוויזיה
צאצאים לאמבר וילסון, שחקן תיאטרון וקולנוע וזמר
ז'אן-מארי וילסון, נגן סקסופון ומלחין ג'אז
פרסים והוקרה
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (21 בפברואר 1983)
  • Molière Award for Best Supporting Actor (2001) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'ורז' וילסוןצרפתית:Georges Wilson, בשמו האמיתי Georges Willson ‏, 6 באוקטובר 1921 שמפיני -סור-מארן (מחוז ואל-דה-מארן - 3 בפברואר 2010 רמבוייה, איוולין) היה שחקן ובמאי צרפתי. היה מרשים בקומתו, בקולו ובתשוקותיו[1]. עבד עם ז'אן וילאר ובשנים 1963–1972 ניהל את התיאטרון הלאומי העממי TNP מיסודו של וילאר בפריז. בשנים 1978–1999 היה מנהל אמנותי של התיאטרון דה ל'אוור בפריז.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' וילסון נולד בשנת 1921 מקשר זוגי בין אמו, בת לכימאי אנגלי בשם וילסון ממחוז לסטר שהגיע לצרפת כדי לעבוד במפעלי הסוכר שבחבל פיקרדיה ולפסנתרן צרפתי נשוי, שנודע כ"אדון אנרי". ויסלון גדל בשמפיני-סור-מארן בבית שבו גרו אמו, דודתו ובת דודה. מאוחר יותר התברר לו שבת דודתו היא גם כן בת אביו. בגיל 11 אמו נפטרה ובגיל 13 אביו. בילדותו ניגן בסקסופון במסגרת תזמורת קטנה[1]

הקריירה התיאטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שנת 1945 למד למשך שנתיים בבית הספר למשחק של פייר רנואר ברחוב בלאנש בפריז[1]. בתום הלימודים התקבל ללהקת התיאטרון גרנייה-איסנו (Grenier-Hussenot).בשנים 1950–1952 שיחק התיאטרון "קומדי דה ל'ווסט" (Comédie de l'Ouest). ב־1952 התקבל על ידי ז'אן וילאר וז'ראר פיליפ בתיאטרון הלאומי העממי TNP. שמו נקשר לתיאטרון זה למשך שלושים שנה. הוא והופיע באותה תקופה גם פסטיבל אביניון אותו הקים וילאר. בשנת 1963, לבקשת שר התרבות אנדרה מלרו[1], ירש מווילאר את ניהול התיאטרון TNP שפעל בככר טרוקדרו, תפקיד שבו נשאר עד שנת 1972. וילסון שיחק וביים מחזות קלאסיים רבים. בלט בדנטון במחזה "דנטון" של גאורג ביכנר וב"לורנצאצ'ו" מאת אלפרד דה מיסה שלדבריו היה "הזיכרון היפה ביותר בחייו"[1]. זיכרון אחר שהיה עבורו בלתי נשכח היה המופע "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט משנת 1981 שבו שיחק את ולדימיר לצד רופוס, מישל בוקה ואנדרה מרקון[1]. נודע גם בבימוי "בית הספר לנשים" מאת מולייר וביים, בין היתר, את המחזה של סארטר "בדלתיים סגורות" ואת האופרה "פלסטף" מאת ורדי ויסלון יזם את בניית האולם ז'מייה הקטן בארמון שאיו בפריז, שבו הציג מחזאיים מודרניים כמו טנקרד דורסט ומרטין ולזר. החל משנת 1957 ועד יום מותו לימד וילסון בבית הספר לתיאטרון של שארל דולן. ב-1978 התמנה למנהל אמנותי של "תיאטר דה ל'אוור" שבניהולו של ז'ורז' ארבר ושבו שיתף פעולה בצורה מושלמת עם השחקן ז'אק דופיו[1]. וילסון הופיע גם בכמה סרטי טלוויזיה, כמו La Nuit des rois ("ליל המלכים" ) מאת קלוד לורסה (1957) ו "השוער של פייר צ'רניה" (1990). אחר כך הקדיש את זמנו לכתיבה ולבימוי סרט הקולנוע. La Vouivre, לפי מרסל אמה, שבו שיחק בנו, לאמבר וילסון. סרט זו היווה תפנית לטובה ביחסים בין השניים[1]. משחקו נשאר בלתי נשכח גם בתפקידו ב"בגד לחורף" מאת קלוד ריש וב"הנריק הרביעי" מאת פירנדלו. אחרי משחקו ב-2003 ב "רוח הצפצפות" מאת ז'ראלד סיבלרא, השוואה אותו ז'אן-ז'אק גוטייה עם הרי בור ורמי[1]. וילסון שיחק במספר רב של סרטי קולנוע וטלוויזיה. הוא נפטר בשנת 2010 בבית החולים ברמבוייה, כשהוא בן 88. אחרי טקס לווייה בכנסיית סן רוק בפריז, נטמן בבית הקברות של היישוב קלרפונטן-אן-איוולין.

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקולנוע קיבל וילסון את תפקידו הגדול הראשון בשנת 1954 - בינה (Binet) בסרט של קלוד אוטאן-לארה Le rouge et le noir "האדום והשחור" לפי הרומן של סטנדאל. הוא הופיע אז לצד ז'ראר פיליפ ודניאל דארייה. פיליפ דה ברוקה בחר בו בשנת 1960 לשחק לצד ז'אן-פייר קאסל בסרט Le Farceur. בהמשך ב-1960 הופיע יחד עם ז'אן מורו ב "דיאלוגים של הכרמליטיות" וב-1961 כצד שכנגד פרננדל בסרט Le Caïd . תפקידו החשוב ביותר היה ב-1961 הקלושאר בסרטו של אנרי קולפי היעדרות כה ארוכה - Une très longue absence, לפי תסריט מאת מרגריט דוראס, לצידה של אלידה ואלי. הסרט זכה לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן לצד וירידיאנה של לואיס בוניואל. הופיע לעיתים גם בהפקות מסחריות כמו בתפקיד אלכסנדר רנו ב"יום הארוך ביותר", בסרט "איזבלה היפה" עם סופיה לורן ובסרט "ביאטריצ'ה צ'נצ'י" של לוצ'ו פולצ'י. הצטיין גם במשחקו ב"טנטן וגיזת הזהב". בשנות ה-1970 נראה מגלם את הבוס של מישל פיקולי בסרט של קלוד סוטה "מקס וסוחרי הגרוטאות", את אדון דה טרוויל ב"שלושת המוסקטרים" בבימוי ריצ'רד לסטר, וכלורסיי ב"כבש הפרא" אחד מתפקידיו המרשימים היה זה של ראש לשכת עורכי הדין בדרמה המשפטית "כבודו של קפטן" שבה סינגר אחרי המוות על קצין ,(משוחק על ידי ז'אק פרן) שנפל במלחמת אלג'יריה והואשם בדיעבד בעינויים, כשלצדו אלמנתו (ניקול גרסיה) ועורכת דין (קלוד ז'אד) מול משפטן צבאי (המגולם על ידי שארל דנר). סרטו הגדול האחרון היה ב-1985 "טנגוס, הגלות של גרדל" בבימוי פרננדו א. סולאנס, שבו שיחק בתפקיד ז'אן-מארי. ב-2005 שיחק את האבא של פטריק שנה "אינני נמצא כאן כדי שיחאהבו אותי " הסרט האחרון שבו השתתף היה "מסרין 2: אויב הציבור מספר אחד" בתפקיד איש עסקים שנחטף.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' וילסון היה נשוי לניקול מילון (Mulon), (נפטרה ב-2009) אם שני בניו, נגו הסקסופון והמלחין ז'אן-מארי וילסון ושחקן התיאטרון והקולנוע והזמר לאמבר וילסון. וילסון התנגד בחריפות בהתחלה לקריירה התיאטרונית של בנו.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1962 - פרס שחקן המשנה הטוב ביותר בפסטיבל הבינלואומי לקולנוע של סן פרנסיסקו - עבור משחקו בסרט Il Disordine (יחד עם נואה מוראיאמה עבור תפקידו בסרט "טלאיוקאן")
  • 21 בפברואר 1983 - אות מסדר האמנויות והספרות בדרגת מפקד
  • אות ליגיון הכבוד של צרפת בדרגת אביר
  • 2001 - פרס מולייר לתפקיד משנה - עבור משחקו בתפקיד Big Daddy במחזה "חתול על גג פח לוהט" מאת טנסי ויליאמס
  • 2001 - בית ז'אן וילאר באביניון הקדיש תערוכה לכבודו
מועמדויות לפרס האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה ׁ (BAFTA)
  • 1963 - לפרס השחקן הזר הטוב ביותר בסרט Une si longue absence בבימוי אנרי קולפי לפי תסריט של מרגריט דוראס
מועמדויות לפרס מולייר לתיאטרון:
  • 1988 - מועמדות לפרס לבימוי עבור ההצגה "אינני רפופורט"
  • 1991 - מועמדות לפרס לבימוי עבור ההצגה "ארידיס" (אורידיקה) מאת ז'אן אונוי
  • 1991 - מועמדות לפרס לשחקן קומי משני - עבור משחקו ב"ארידיס" מאת ז'אן אנוי
מועמדויות לפרס סזאר לקולנוע:
  • 2006 - מועמדות לפרס לשחקן המשנה הטוב ביותר עבור משחקו בסרט "אינני נמצא כאן כדי שיאהבו אותי"
מועמדויות לפרס FANTASPORTO
  • 1990 - מוטעמדות לפרס סרט הפנטזיה הטוב ביותר - על הסרט Le Vouivre

תפקידי משחק בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאטרון הלאומי עממי ו בפסטיבל אביניון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה שלז'אן-פייר דארא
הפקה של ז'ראר פיליפ :

בפסטיבל אביניון והתיאטרון שאיו

הפקות של ז'אן ויאלר

הצגות תיאטרון בהפקתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסטיבל אביניון ותיאטרון שאיו

הצגות בבימויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאטרון הלאומי העממי בפריז 1952–1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1953 - המטפלת מאת אנרי מונייה, בפסטיבל אביניון ותיאטרון שאיו
  • 1957 - The Shoemaker's Holiday "חגיגת הסנדלר" מאת תומאס דקר ומישל וינאבור בתיאטרון שאיו
  • 1958 - המלך אובו מאת [[אלפרד ז'ארי] בתיאטרון שאיו
  • 1959 - בית הספר לנשים מאת מולייר, תאיטרון שאיו
  • 1960 - העלייה הנמנעת של ארטורו אוי מאת ברטולט ברכט, תיאטרון שאיו
  • 1962 - חיי גלילאו מאת ברטולט ברכט, תיאטרון שאיו
  • 1962 - בן ערודה מאת ברנדן ביאן, תיאטרון אודיאון, ארמון האפיפיורים באביניון, פסטיבל אביניון
  • 1963 - "אורות בוהמיים" מאת רמון מריה דל ואייה-איקלאן
  • 1963 - ילדי השמש - מאת מקסים גורקי, בתיאטרון שאיו
  • 1964 - רומולוס הגדול מאת פרידריך דירנמאט, בארמון האפיפיורים, פסטיבל אביניון, תיאטרון שאיו
  • 1964 - אדון פונטילה ומאטי משרתו מאת ברטולט ברכט, תיאטרון שאיו
  • 1964 - לותר מאת ג'ון אוסבורן, ארמון האפיפיורים באביניון, פסטיבל אביניון, תיאטרון שאיו
  • 1965 - האשליה (האשליה הקומית) מאת פייר קורניי, ארמון האפיפיורים, פסטיבל אביניון, תיאטרון שאיו
  • 1965 - המלט מאת ויליאם שייקספיר, בארמון האפיפיורים, בפסטיבל אביניון, בתיאטרון שאיו
  • 1965 - המשוגעת משאיו מאת ז'אן ז'ירודו, בתיאטרון שאיו
  • 1966 - אבק הארגמן Purple Dust מאת שון או'קייסי
  • 1966 - עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני מאת ברטולט ברכט וקורט וייל
  • 1966 אל, קיסר ואיכר מאת יוליוס האי, בארמון האפיפיורים, בפסטיבל אביניון, בתיאטרון שאיו
  • 1966 - המלך ליר מאת ויליאם שייקספיר, תיאטרון שאיו
  • 1967 - הקללה הגדולהמול חומות העיר מאת טנקרד דורסט - בתיאטרון דורסט
  • 1967 - עץ אלון וארנבי אנגורה מאת מרטין ולזר, תיאטרון שאיו
  • 1968 - השטן והאל הטוב מאת ז'אן פול סארטר, תיאטרון שאיו
  • 1969 - העלייה הנמנעת של ארטורו אוי מאת ברטולט ברכט, תיאטרון שאיו
  • 1970 - השטן והאל הטוב מאת ז'אן פול סארטר,, ארמון האפיפיורים, פסטיבל אביניון
  • 1970 - בוקר מוקדם מאת אדוארד בונד, ארמון האפיפיורים, פסטיבל אביניון, תיאטרון שאיו
  • 1971 - טורנדוט או כנס המכבסות - מאת ברטולט ברכט, בתיאטרון שאיו

בתיאטר דה ל'אוור ותיאטראות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1973 - המסע הארוך אל תוך הלילה - מאת יוג'ין או'ניל, תיאטרון דה ל'אטלייה
  • 1974 - אובו באופרה -לפי אלפרד ז'ארי - במנזר הסלסטינים בפסטיבל אביניון,
  • 1975 - אותלו מאת ויליאם שייקספיר - בארמון האפיפיורים, בפסטיבל אביניון,
  • 1978 - פקחי האוויר מאת בריאן פילן, התיאטר דה ל'אוור, עם פבריס אברהרד
  • 1979 - מגדל חורף מאת קלוד ריש, תיאטר דה ל'אוור
  • 1980 - זיגפריד מאת ז'אן ז'ירודו, תיאטר דה לה מדלן
  • 1981 - פא - מאת יו לאונרד, בתיאטר דה ל' אוור
  • 1981 - דלתיים סגורות - מאת ז'אן פול סארטר - תיאטר דה מטורן
  • 1982 - פלסטף אופרה מאת ג'וזפה ורדי, באופרה בפריז
  • 1982 - שרה או קריאת הלובסטר מאת ג'ון מרל, תיאטר דה ל'אוור, עם דלפין סריג (Delphine Seyrig)
  • 1983 - K2 מאת פטריק מיירס בתיאטרון דה לה פורט סן מרטן
  • 1984 - בן ערובה מאת ברנדן ביאן, תיאטר דה לה מדלן
  • 1985 - המדרגות מאת צ'ארלס דייר, תיאטרון דה ל 'אוור, עם ז'אק דופיו
  • 1985 - לאופולד האהוב - מאת ז'אן סארמאן, תיאטר דה ל'אוור - עם ז'אק דופיו וסוזאן פלון
  • 1988 - אינני רפפורט מאת הרב גארדנר, תיאטר דה ל'אוור, עם ז'אק דופיו
  • 1989 - המטפל מאת הרולד פינטר, תיאטר דה ל'אוור
  • 1991 המטאור מאת פרידריך דירנמאט, תיאטר דה ל'אוור
  • 1991 - אורידיקה (אורידיס) מאת ז'אן אנוי, תיאטר דה ל'אוור - עם לבמר וילסון וסופי מרסו
  • 1992 - רוי בלאס מאת ויקטור הוגו - עם בנו לאמבר וילסון - בתיאטרון בוף דו נור
  • 1992 - היכנס כאדם חופשי" (Les Dimanches De Monsieur Riley) מאת טום סטופרד בתיאטר דה ל'אוור
  • 1993 - החזרה לטורן מאת פרנסואז דורן, תיאטר דה ל'אוור
  • 1994 הנריק הרביעי (Enrico IV) מאת לואיג'י פירנדלו, תיאטר דה ל'אוור
  • 1994 Broadway Bound (Show Bis) מאת ניל סיימון, בתיאטר דה בוף פריזיין
  • 1999 גן הדובדבנים מאת אנטוון צ'כוב, המרחב פייר קארדן
  • 2001 - האגם המוזהב מאת ארנסט תומפסון, תיאטרון דה לה מדלן
  • 2009 - פשוט מסובך מאת תומאס ברנהרד, תיאטר דה בוף דו נור

מבחר פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון (משמאל) בסרט "שליחות סודית ביותר" Mission ultra secrète 1961

ז'ורז' וילסון שיחק במעל חמשים סרטים[1].

  • Martin Roumagnac (1946) - צעיר בשיירת לווייה
  • Maître après Dieu (1951) - בבימוי לואי דאקן - נוסע יהודי
  • La môme vert-de-gris (1953) - דאנקן או מלאנדר, האדם שנרצח בתא הטלפון
  • האדום והשחור (1954) בבימוי קלוד אוטאן-לארה - מר בינה, המאהב של אמאנד
  • Les Hussards (1955) בבימוי אלכס ז'ופה - הקפטן ז'ורז'
  • Bonjour Toubib (1957) -בבימוי לואי קיני - טמברל
  • הסוסה הירוקה (1959) בבימוי קלוד אוטאן-לארה- ז'ול אודואן
  • הדיאלוגים של הכרמליטיות (1960) בבימוי פוליפ אוגסוטיני ורמון -לאופולד ברוקברז'ה - הכומר של הכרמל
  • Le Farceur (1960) בבימוי פיליפ דה ברוקה -גיום ברלון
  • Terrain vague (1960) בבימוי מרסל קרנה - כבוד השופט הצעיר רואייה
  • Le Caïd בבימוי ברנאר בורדרי (1960) - האדון 'A'
  • Une aussi longue absence (1961) (היעדרות כה ארוכה) בבימוי אנרי קולפי - הקלושאר (הסרט זכה בפרס דלק הזהב)
  • Mission ultra-secrète (1961) -בבימוי לוצ'אנו סאלצ'ה - פרופ' ארמיניו בונאפה
  • טנטן ומסתורי גיזת הזהב (1961) בבימוי ז'אן-ז'אק ויירן- קפטן הדוק
  • שבעת החטאים (1962) בבימוי פיליפ דה ברוקה - ולנטן (בקטע "Gourmandise, La" - החמדנות )
  • Le Désordre (1962) -בבימוי פרנקו בורזאטי - דון ג'וזפה
  • Leviathan (1962) -בבימוי לאונאר קייגל - הבעל
  • Carillons sans joie (1962) - אבא של לאה
  • Le Diable et les Dix Commandements (1962) (הקטע "כבד את אביך ואת אמך") (השטן ועשרת הדברות) בבימוי ז'וליין דיוויווה - מרסל מסאז'ה
  • The Longest Day (1962) (היום הארוך ביותר) בהפקת דאריל זאנוק - אלכסנדר רנו
  • ארבעת ימי נאפולי (1962) בבימוי נאני לוי - מנהל המתקן לחינוך מחדש
  • Mandrin, bandit gentilhomme (1962) (מנדרן, בנדיט גנ'טלמן)בבימוי ז'אן-פול לה שאנואה - בליסאר
  • (1963) - (מנגינה במרתף) Mélodie en sous-sol בבימוי אנרי ורניי - ואלטר
  • (1963) - Dragées au poivre (כדורים עם פלפל) בבימוי באראטייה - קזימיר
  • Chair de poule (1963) - (עור ברווז) בבימוי ז'וליין ביוויווייה - תומא
  • השעמום La noia (1963) בבימוי דמיאנו דמיאני - אבא של צ'צ'יליה
  • Faites sauter la banque! (1964) -תפוצצו את הבנק! בבימוי ז'אן ז'ירו - השוטר
  • Lucky Jo ' (1964) בבימוי מישל דוויל - סימון
  • Un mondo nuovo (1966) - הבוס
  • L'étranger (1967) הזר - בבימוי לוקינו ויסקונטי - השופט החוקר
  • C'era una volta (1967) ' בבימוי פרנצ'סקו רוזי - ז'אן-ז'אק בושה מונזי
  • Beatrice Cenci (1969) - ביאטריצ'ה צ'נצ'י - בבימוי לוצ'ו פולצ'י - פרנצ'סקו צ'נצ'י
  • Max et les Ferrailleurs (1971) - (מקס וסוחרי הגרוטאות ) הקומיסר
  • Blanche (1971) (בלאנש) בבימוי ולריאן בורובצ'יק- המלך
  • L'istruttoria è chiusa: dimentichi (1971) - החקירה נסגרה. תשכח מזה - בבימוי דמיאנו דמיאני - קמפוליני
  • La violenza: quinto potere (1972) - (האלימות:הרשות החמישית) בבימוי פלורסטנו ונצ'יני - קרופי
  • ' Non si sevizia un paperino (1972) -(אסור לענות ברווזון) בבימוי לוצ'ו פולצ'י - פרנצ'סקו
  • Il generale dorme in piedi ' (1972) (הגנרל ישן בעמידה) בבימוי פרנצ'סקו מסארו - הגנרל בוטה
  • Sono stato io! (1973) (זה הייתי אני!) בבימוי אלברטו לאטואדה
  • (1973) שלושת המוסקטרים - בבימוי ריצ'רד לסטר - טרוויל
  • E di Saul e dei sicari sulle vie di Damasco (1973) בבימוי ג'אני טוטי - שאול
  • Les Chinois à Paris (1974) - (הסינים בפריז) בבימוי ז'אן יאן - לפראן
  • Le Mouton enragé (1974) (כבש הפרא) - לורסיי-
  • La Gifle (1974) - Pierre - הסטירה - בבימוי קלוד פינוטו - פייר
  • L'età della pace (1975) - (עידן השלום) - בבימוי פלוסטנו ונצ'יני - האחר
  • ' (1977) השוליה הרשע '- בבימוי מישל דוויל, מסטר שפרדון, אדון מרסל, היורש המגושם, המומחה הנוכל
  • Tendre Poulet (1977) (עוף רך) בבימוי פיליפ דה ברוקה - אלכסנדר מיניונאק
  • Ecco noi per esempio (1977) (למשל, אנחנו) - מלאנו מלאני
  • Les Ringards (1978) - (חנונים) - הקומיסר גרמיש
  • Lady Oscar (1979) - ליידי אוסקר בבימוי ז'אק דמי - הגנרל דה בוייה,
  • Au bout du bout du banc (1979) -בבימוי פטר קסוביץ - אריק אופנהיים
  • Le bar du téléphone (1980) - בר הטלפון - לאופולד קרצ'מן
  • סוס הגאווה Le cheval d'orgueil (1980) -בבימוי קלוד שברול - הקריין (קול)
  • Asphalte (1981) - - אספלט -בבימוי דני עמר - פרופ' קלנדריאן
  • Cserepek (1981) -(עציצים) בבימוי אישטוואן גאל
  • Fruits of Passion (1981) - פירות התאווה - קריין (קול)
  • Nudo di donna (1981) (עירום של אישה) בבימוי נינו מנפרדי- זאנטו
  • (1982) - כבוד של קפטן, בבימוי פייר שנדורפר - ראש לשכת עורכי הדין
  • Itinéraire bis (1983) מסלול חלוטפי - שארל
  • Tangos,el exilio de Gardel (1985) - בבימוי פרננדו סולאנס - ז'אן-מארי
  • (1988) Gandahar גנדהר - מטאמורפ (קול)
  • La Passion de Bernadette (1989) - תשוקתה של ברנאדט - בבימוי ז'אן דלנואה - המונסניור דיפאנלו
    • (1990) טירת אמי בבימוי איב רובר - הרוזן קולונל l
  • La Tribu (1991) (השבט ) בבימוי איב בואסה - קאסטן
  • Mayrig (1991) - מאיריג - בבימוי אנרי ורניי -
  • Cache Cash (1994) - Louis - בבימוי קלוד פינוטו - לואי
  • Marie de Nazareth (1995) (מרים מנצרת)- קריין (קול)
  • Marquise ' (1997) המרקיזה - פלורידור - בבימוי ורה בלמון
  • (2000) - גורלות סנטימנטליים בבימוי אוליבייה אסאיאס - רובר בארנרי
  • (2005) אינני כאן כדי שיאהבו אותי' -בבימוי בריזה - אבא של ז'או-קלוד
  • (2008) L'Ennemi public nº 1 - אויב הציבור מס. 1 - אנרי לליאוור (תפקידו האחרון בסרט)

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

DVD[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Master class : une leçon de comédie avec Georges Wilson, film réalisé par Francis Duquet et Dominique Montel, Sombrero productions, Paris, 2006

(כיתת אמן:שיעור משחק עם ז'ורז' וילסון - סרט בבימוי פרנסיס דיקה ודומניק מונטל)

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2007 - " Le Fil d'or (חוט הזהב) - שיחות עם קלוד בנייר וסילבי פרז, בסדרה " Témoignages pour l'Histoire" הוצאת פאיאר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'ורז' וילסון בוויקישיתוף

Armelle Héliot Georges Wilson, un grand roi du théatre, Le Figaro 4 .02.2010

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 A.Héliot