ז'יל ברנהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'יל אוריאל ברנהיים
Gilles Bernheim
Legion d'honnuer à l'Elysée pour le Grand Rabbin de France.jpg
ברנהיים מעוטר כאביר לגיון הכבוד, על ידי נשיא צרפת - ניקולאי סרקוזי, מרץ 2010
לידה 1952 (בן 67 בערך)
אקס-לה-בן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות צרפת
השתייכות יהדות אורתודוקסית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק מחשבה יהודית, הלכה ורפואה, תורה וחברה
תפקידים נוספים חבר בקונסיסטוריה בפריז
חיבוריו "מענה יהודי לאתגרי זמננו", "הרב והקרדינל: דיאלוג יהודי-נוצרי בן זמננו"
פרסים והוקרה שבלייה בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'יל אוריאל ברנהייםצרפתית: Gilles Uriel Bernheim; נולד ב-1952 ב-אקס-לה-בן, צרפת) הוא רב צרפתי, כיהן מינואר 2009 ועד התפטרותו באפריל 2013 כרב הראשי של צרפת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנהיים נולד בשם אוריאל אברהם מאיר למשפחה ממוצא מזרח אירופי מיהדות אלזס. אביו, סוחר עצים, נפטר בהיותו בן 14, ואמו ברט (נולדה: בלימה קליין) הייתה מורה למתמטיקה.[1] למד בתיכון הכללי בעיר הולדתו, והשתתף בשיעורים בשבת תוך שמירה על ההלכה. לאחר התיכון למד בבית המדרש הרבני של צרפת בפריז ובשנת 1974 הוסמך לרבנות. לאחר מכן למד בישיבה בנתיבות, ובישיבת בריסק בירושלים במשך כשנתיים.

בין השנים 19911997 היה פעיל בקונסיסטוריה בפריז, המוסד הרבני המרכזי של צרפת, תוך שפעל לערב את הקונסיסטוריה בסוגיות חברתיות מעשיות. הוא ייסד בה ועדת אתיקה רפואית, ומחלקת "תורה וחברה", המוציאה לאור עלון שעוסק בסוגיות חברתיות-אקטואליות.[1] בשנת 1994 התמודד על משרת הרב הראשי בצרפת, כמייצג פן אלטרנטיבי לחוגים אולטרא-שמרניים שעמדו בראשות הקהילה, אך הפסיד בהתמודדות. בשנת 1997 מונה לרב בית הכנסת הגדול בפריז.

בתחילת שנת 2008 התמודד שוב על משרת הרב הראשי, והפעם נבחר לכהונה בת 7 שנים, ברוב של 180 תומכים לעומת 80 שתמכו ברב יוסף סיטרוק, שקיבל את תמיכת הממסד החרדי-רבני בישראל,[2] וכיהן בתפקיד 21 שנה ברציפות.

ברנהיים נשוי ואב לארבעה, שנים מילדיו מתגוררים בישראל.

כהונתו כרב הראשי לצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנהיים כיהן כרב אורתודוקסי המתאפיין בפתיחות יחסית לעולם החיצוני. הביע את דעתו ברמה בנושאים מגוונים: עוני, איידס, נכות, היחס לאסלאם והיחס לחילוניות. היה פעיל נמרץ בהידברות בין-דתית, בייחוד עם העולם הנוצרי. גישתו הליברלית עוררה כלפיו ביקורת וחשדנות "לנוכח איום ההתייוונות" מצד חרדים שמרנים. לאחר שנבחר, דחה ברנהיים את סיווגו כ"ליברל" על ידי מתנגדיו, וציין כי "ביהדות, ליברל הוא אדם שמקפיד פחות על שמירת מצוות: זה אינו המצב שלי", ואף הדגיש את העובדה שאשתו, פסיכואנליטיקאית במקצועה, שומרת מצוות כמותו ו"לובשת פאה נכרית מבוקר עד ערב".[3]

זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, התייחס ברנהיים למלחמת עזה, בראיון ללה פיגארו:

כשיעקב בא לפגוש את עשיו אחיו, הפסוק אומר שיעקב נבהל מפניו. כל המפרשים דורשים בעניין ומסיקים שהוא פחד להיהרג אך יותר מכך פחד להגיע להרג אחרים. החמלה שלי, כמו זו של כל אנשי דתי, נתונה לאזרחים הפלסטינים, וצר לי על כך שלוחמי החמאס נכנסו לטירוף רצחני שמתגבר עליהם וקורע אותם לגזרים.[4]

בתחילת כהונתו גינה בחריפות את החלטת האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר לקדם את קדושת פיוס ה-12, ואת הסרת החרם מהבישוף הבריטי מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. באפריל 2010 ערך ביקור היסטורי בעיר וישי, על מנת לכבד את זכר היהודים שנשלחו למחנות ריכוז בשואה, ואת זכר חסידי אומות העולם. הוא הניח זר על האסטלה שליד ההוטל דה פארק, מקום מושבו של אנרי פיליפ פטן אשר שיתף פעולה עם המשטר הנאצי.[5]

באוקטובר 2012 נקט ברנהיים, יחד עם מנהיגי דתות אחרות, עמדה נחרצת נגד חוק להתרת נישואים חד-מיניים בצרפת שקידם הממשל הסוציאליסטי. במאמר שכותרתו "נישואים חד מיניים, חד הוריות ואימוץ: דברים שאנו שוכחים לעיתים לומר", כתב כי "הבעיה בחוק המוצע, הוא הנזק שהוא עלול לגרום לחברה שלנו בכללותה למען טובתו הבלעדית של מיעוט קטן, לאחר שישבש באופן בלתי הפיך שלשה דברים: את הגנאלוגיה על ידי החלפת ההורות באבהות ובאמהות, את מעמדו של הילד, שיהפוך להיות חפץ שכל אחד רשאי להחזיק בו...".[6] המאמר עורר הדים בעולם הנוצרי ואף צוטט בהבלטה בנאום שנשא האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בקוריה הרומאית.[7]

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 2013 הואשם על ידי העיתונות הצרפתית בגניבה ספרותית. הוא הודה שקטעים שלמים בספרו "40 מחשבות יהודיות" הועתקו מספרי מחברים אחרים, בהם הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר והסופר אלי ויזל. במקביל הואשם גם בהעתקת חלקים בספרו "הדאגה לזולת ביסוד ההלכה היהודית", וכן במאמרו נגד נישואים חד מיניים, שחלקים ממנו הופיעו במאמר שפרסם במרץ 2012 המטיף הקתולי ג'וזף מארי ורלנד.[8] בנוסף, תחקיר שפורסם גילה כי אין רישום במשרד החינוך שמעיד על השתלמותו בפילוסופיה בסורבון, כפי שצוין בקורות חייו.[9]

בעקבות ההאשמות אולץ להתפטר מתפקידו.[10] לאחר ניסיונות הכחשה הודה ברנהיים במיוחס לו וביקש סליחה על הסבל שנגרם לקהילה היהודית. בין היתר טען להגנתו שהשתמש לעיתים בכתיבת אחרים מבלי כוונה לפגוע בזכויות הכותבים, לאחר שהוסיף את דבריהם כהערות שוליים במהלך הכנת שיעורים ועם השנים נחשבו בעיניו כהערותיו שלו. כמו כן טען שבעקבות "אירוע טראגי ואישי" מחוץ לחייו האינטלקטואליים, "אי הכחשת העובדה" שהוא מוסמך לפילוסופיה איפשרה לו "להניח תחבושת על הפצע הקשה" ולחיות עמו לאורך זמן.[11]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו שתורגם לעברית
בצרפתית
  • Un Rabbin dans la Cité, Calmann-Levy, 1997
  • Le Souci des Autres au fondement de la loi juive, Calmann-Levy, 2002
  • Réponses juives aux défis d'aujourd'hui, Textuel, 2003
  • Le rabbin et le cardinal, Stock, 2008. Avec le cardinal Philippe Barbarin, prix Spiritualités d'Aujourd'hui 2008
  • Quarante méditations juives", Stock, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'יל ברנהיים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]