ז'קט חליפה
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה. | |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. | |
ז'קט חליפה (אנגלית: Suit jacket גרמנית: Sakko) הוא סוג של ז'קט לגברים שמקורו במדינות המערב. כמו כל בגד עליון, הוא מכסה את פלג הגוף העליון והזרועות. האלמנטים המרכזיים הם המבנה של הז'קט והדשים. הוא נרכס מלפנים באמצעות כפתורים, ולעיתים רחוקות בעזרת סגירת קישור (link Closure).
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הז'קט היה במקור בגד עבודה שנהיה אופנתי בעקבות המהפכה הצרפתית, הוא היה פופולרי במיוחד בקרב מלחים, ובמאה ה-19 כבר נלבש על ידי הציבור הרחב. בשנות ה-70 של המאה ה-19 חליפות עם ז'קט "קצר" (בניגוד לפראק ומעילי הזנבות) החלו להופיע, אבל הן היו שונות מאלו של ימינו ונלבשו עם ניקרבוקרים. במהלך החצי הראשון הראשון של המאה ה-20 החליפות היו הלבוש היומיומי של גברים בעולם המערבי, אך הן דעכו במהלך החצי השני של אותה המאה.
זקט חליפה, בלייזר ומעיל ספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיים בלבול בין שלושת סוגי הז'קטים אך ז'קט חליפה הוא כל ז'קט שנתפר כחלק מחליפה, לרוב הוא יהיה רשמי יותר ולא יתאים ללבישה עם מכנסיים אחרות מאלה של החליפה, בלייזר מגיע בלי מכנסיים עם כפתורים מתכתיים, סמל על כיס החזה או דוגמה של פסים עבים (כמו אלה של רביעיות מספרה). מעיל הספורט כולל בתוכו את כל הז'קטים שלא מתאימים לשתי ההגדרות הקודמות.[1]
חומרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באופן מסורתי, הז'קט חליפה עשוי מצמר. במאה ה-21 נוספו גם תערובת של מקסימום 5% של סיב סינתטי כמו אלסטן, מה שהופך את הבד לגמיש יותר ופחות נוטה להתקמט. סיבים טבעיים אחרים הם כותנה או פשתן. שניהם מתאימים במיוחד לז'קטי קיץ. צורות צמר קלות כמו מוהיר וקשמיר משמשות גם הן בעונה זו. בפלח המחירים הנמוך ביותר ישנם גם ז'קטים העשויים מסיבים סינתטיים, במיוחד פוליאסטר, או תערובות של סיבים טבעיים ופוליאסטר.
חיתוך וצורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הז'קט חליפה הוא המרכיב הקשה ביותר בעבודתו של חייט.[2] המשימה היא לדמות את הבד השטוח מעל גוף תלת-ממדי של האדם. החזה, הצווארון והשרוולים חייבים להתאים את מידות הלובש. צורת הגוף והיציבה קובעים את מה שנקרא איזון, הפרש האורך בין החלק הקדמי לאחורי.[3]
באופן מסורתי, ז'קטי חליפה יוצרו על ידי חייטים עבור הלקוח הבודד. בגדים לפי מידות קבועות מראש החלו עם המפעלים, וייצור סדרתי שלהם החל בסוף המאה ה-18, והתרחב עם מדי הצבאות ההמוניים במאה ה-19; תקופה של שימוש נרחב במדים מסוף המאה ה-19. במאה ה-19, הוא הפך בהדרגה פופולרי גם בלבוש אזרחי. שיטה מעורבת היא "בגדים למדידה אישית", שבה דוגמאות מוכנות מראש מותאמות רק במעט על סמך מידותיו האישיות של הלקוח ורצונותיו האישיים.
אלמנטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'קטי חליפה מורכבים מחלק קדמי, צדדים, גב, שרוולים, וצווארון. ניתן לעצב גם את החזית וגם את הצד כאחד. החלק הקדמי צמוד, הבד המחויט בעל חיתוך מחודד שמתחיל בערך בגובה אמצע החזה ומגיע עד לכיס. הוא נסגר בתפר במהלך הייצור כך שהבד שוכב שטוח על החזה והמותניים למרות ההיקפים השונים.
חזית הז'קט המסורתי מחוזקת בתוספות כדי להבטיח התאמה ללא קמטים גם עם בדים קלים. שיבוץ מלא על פני כל החזית, כולל הדש, וחלק נוסף באזור החזה והכתפיים, נפוץ.[4] בין לבין, ניתן לשלב מה שנקרא תומך כתף, אשר מחזק את שקע אזור הכתף. באופן מסורתי השיבוץ היה עשוי מפשתן נוקשה או שיער סוס, והפלאק היה עשוי משיער סוס. שניהם חוברו לחומר העליון באמצעות אינספור תפרים עדינים. בייצור סדרתי, התפירה כמעט תמיד הוחלפה בהדבקה עם חומר קיבוע, מאז שנות ה-60.[5] בהתאם לגזרה או כדי לפצות על האנטומיה האישית של הלקוח, נוסף כרית כתף שטוחה או עבה, קשיחה או קלה העשויה מאלמנטים או ריפוד מוכנים מראש.[6]
בשנת 1975, ג'ורג'ו ארמני יצר את הז'קט חליפה "המפורק", אשר מוותר על כל חיזוק של החזית והכתפיים ומשיג את צורתו אך ורק באמצעות הגזרה, ובמידת הצורך, על ידי גיהוץ הבד.[7] סגנון זה התפרסם בעולם בזכות ריצ'רד גיר, שלבש ארמאני, בסרט "הג'יגולו האמריקאי" משנת 1980.[8] לאחר מכן, ארמאני הוסיף את סדרת הטלוויזיה מיאמי וייס, ויצר מראה שנחשב איטלקי טיפוסי.[9] עיצובים מפורקים נמצאים מאז בשימוש נרחב בז'קטי קיץ העשויים כותנה או פשתן.
סגנונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחינים בין ז'קט חלפיה מסורתי בעל רכיסה אחת (כפתורים בשורה אחת) לבין ז'קט חליפה כפול בעל רכיסה כפולה (מכופתרים, כלומר חזיתות חופפות עם כפתורים בשתי שורות). לז'קטים עם רכיסה כפולה כמעט תמיד יש מכפלת ישרה, בעוד לז'קטים עם רכיסה אחת, למעט למדים, נגזרים לרוב עם מכפלת עגולה.
מספר הכפתורים תלוי בעומק הצורה. ז'קטי חליפה עם שני כפתורים, נחשבים שמרניים ואמריקאים, בעוד שאלו עם שלושה כפתורים משויכים לגזרה האנגלית. עם זאת, עבור סגנון קצר, ניתן לשקול ארבעה כפתורים או יותר.
הדש מאפשר כמה וריאציות. בנוסף לצורת הדש היורד, או השבור העולה, או צווארון השאל, רוחב הדש קובע במידה רבה את מראה הז'קט.
ככל שהשרוול מוכנס גבוה יותר לתוך הז'קט, כך יש ללובש יותר חופש תנועה, אך יחד עם זאת הכתף חייבת להתאים בדיוק לגוף וליציבה. כשמדובר בז'קטים מוכנים, צריך לעשות כמה פשרות כאן. ישנן אפשרויות שונות לחיבור השרוול לכתף: צורות שטוחות או משופעות בעדינות הן הסוג הנפוץ ביותר. כתפיים עם חבלים - סגנון בריטי - הן כתפיים שבהן השרוול בולט משמעותית מעבר לכתף עקב חוט משולב. בשילוב עם קו כתף מעוקל פנימה, נוצרת כתף פגודה. בדים קלים במיוחד ניתנים לעיבוד בכתף נפוליטנית, המכונה גם spalla camicia, כאן בד חור הזרוע מוכנס לכתף עם קפלים קטנים כמו חולצה.[10]
כשמדובר בחריצים בגב, מבחינים בין החריץ האחורי, האמצעי (גזרה אמריקאית), לבין הגזרה הקלאסית עם שני חריצים צדדיים (גרסה אנגלית). מעילים ללא חריצים בגב זמינים לרכישה יותר ויותר. עם זאת, אלה משמשים לעיתים רחוקות בפלח המחירים היקר יותר (במיוחד עבור חליפות בהתאמה אישית).
ישנם שני כיסים חיצוניים המחוברים או משולבים בצד הז'קט, לעיתים רחוקות יותר כיסים עם פטמות, בדרך כלל כיסים עם דש, בתוספת כיס חזה בצד שמאל של החזה, וכיס חזה למטפחת. כיס כרטיסים נוסף הוא אופציה מיוחדת.
רק בתלבושות מסורתיות יש לז'קטים קפל בגב, בדרך כלל כקפל קופסה כמו בחליפה הסטירית או בתלבושת מיסבאך.
פיתוח ואופנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיתוח הלבשה עליונה רשמית ובלתי רשמית לגברים, כמו גם ז'קט החליפה, הושלם למעשה בתקופת גרונדרצייט בסביבות שנת 1880.[11] הז'קט והמכנסיים היו לבושו האמיתי של הג'נטלמן, בעוד שהחולצה שימשה כחלק תחתון להגנה על הבגדים החיצוניים מפני לכלוך פנימי (זיעה וכדומה). מאז, האופנה קבעה את העיצוב, אם כי למעט כמה יוצאים מן הכלל, אופנת הגברים מעולם לא השיגה שוב את הגיוון של אופנת הנשים.
עד שנות ה-20 של המאה ה-20, גברים בלבוש רשמי לבשו מעילי פראק. מקורו של הטוקסידו בסביבות 1880, כאשר ג'נטלמנים פרשו לעשן לאחר ארוחת הערב והחליפו את מעילי הפראק שלהם בז'קט קצר כדי שהנשים לא יופרעו מריח העשן בהמשך. בתחילת המאה, ווסטים, שהיוו ניגוד לז'קטים, הפכו לאופנתיים; ווסט לבן עם חליפה אפורה או שחורה נחשב לאלגנטי במיוחד. במקביל, צווארון ההרים הפך פופולרי על חולצות, וצווארונים עומדים הפכו נדירים, מלבד חולצת המעיל עם צווארון ה-"פאטרמורדר" שלה.[11]
לפני מלחמת העולם הראשונה, דשים עלו וירדו עם האופנה: בסביבות 1910 היו סגנונות קצרים מאוד, ובשנת 1913 הדשים הגיעו כמעט עד המותניים, מה שהדגיש את האפוד. לאחר המלחמה, בגדי הגברים הפכו ללא פורמליים יותר, וז'קט חליפה או בלייזר הפכה פופולרית כלבגד יומיומי, אפילו בחוגים פורמליים יותר. יורש העצר אלברט אדוארד ונכדו אדוארד וינדזור היו בעלי השפעה. שניהם לבשו לעיתים קרובות חליפה בעלת חזה אחד עם ז'קט בעל שני כפתורים, שלעיתים קרובות הייתה עשויה מבדים ספורטיביים, אפילו בעניינים רשמיים. בגלל גודלו, אלברט אדוארד הפך את הכפתורים התחתונים הפתוחים על ווסטים וז'קטים לאופנתיים. אדוארד וינדזור העדיף כתפיים צרות ומעוגלות באופן טבעי ובד בהיר, והוא היה גם הראשון שלבש סוודרים מתחת לז'קט החליפה שלו. בדי גלנצ'ק המועדפים על שניהם נודעו כדוגמאות נסיך ויילס.[11]
המלחמה הפכה את הכושר הגופני לאידיאל; גברים לעיתים קרובות התעמלו וכך פיתחו גופים חטובים יותר. האופנה התאימה את עצמה והפכה מחויטת יותר והמותניים עלו, הכתפיים היו מרופדות לעיתים קרובות והשרוולים היו רחבים יותר. הדש עלה וירד עם האופנה; בשלב מסוים החולצה והעניבה הודגשו על ידי דש עמוק, ובשלב אחר חליפות בעלות צווארון גבוה ושלושה כפתורים או יותר נחשבו לאופנתיות.[11]
במהלך מלחמת העולם השנייה והמחצית השנייה של שנות ה-40, ז'קטי חליפות באירופה הפכו צמודים יותר עקב מחסור בבד, ללא קפלים במכנסיים ודשים צרים. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובמיוחד זמן קצר לאחר המלחמה, צצה בארצות הברית חליפת הזוט, עם ז'קטים ארוכים וגדולי ממדים, כאופנה של תרבות נגד שהורכבה משחורים, לטינים וצעירים; אופנה זו נקשרה לראשונה לסגנונות מוזיקליים, ובמיוחד לג'אז. גישות דומות היו קיימות בתת-תרבויות אירופאיות כמו "לה זזו" בצרפת וה"סווינגניוגנד" הגרמנית.[11]
שנות ה-50 היו שמרניות למדי, האופנה האנגלית התכוונה לסגנונות של התקופה שבין המלחמות, וז'קט החליפה גבר לבסוף על מעילי הפראק. הגזרות היו נוחות, הבדים די כבדים.[11]
מאמצע שנות ה-60, ובאופן גובר בשנות ה-70, צצה אופנה ניסיונית שהתמקדה בגופים צעירים. סגנונות השתנו מהר יותר, בדים, גזרות וצבעים רצו לבלוט. חליפות נחתכו צמודות לגוף, אך לעיתים היו להן דשים רחבים במיוחד, אשר נלבשו לאחר מכן עם צווארוני חולצות ועניבות מתאימים. חומרים חדשים כמו פוליאסטר צצו.[11]
כתנועה נגדית, ז'קטי חליפות ירדו בשנות ה-80, ובגדי ספורט כמו חליפות טרנינג הפכו מתאימים לשימוש יומיומי. בחיי העסקים, הז'קט חליפה והבלייזר נותרו דומיננטיים, אך צצו גזרות רחבות יותר והחליפה הוחלפה לעיתים קרובות בשילובים. קורדרוי, טוויד ובדים בעלי טקסטורה אחרים היו אופנתיים. בארצות הברית, חליפות רשמיות הפכו לאופנתיות כבלוג רשמי יותר והופצו בכל רחבי העולם בסרטים ובטלוויזיה. הם עוצבו לייצוג עם כתפיים רחבות ומרופדות, גזרות ישרות ובדים כבדים בצבעים כהים.[11]
מאז שנות ה-90, החליפה איבדה מחשיבותה. במקומות בהם עדיין נלבש, נעשה שימוש בחומרים יקרים יותר. חוטים בהירים, קשמיר או מוהייר, גזרות קלאסיות ואלגנטיות שולטות בתמונה. אופנת גברים בינלאומית נשלטת על ידי גזרות איטלקיות צמודות. המסורת האנגלית נחשבת שמרנית.[12]
אופן הישיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'קט חליפה שמתאים היטב אינו מתקמט בעמידה זקופה, לא על השכמות והצווארון ולא על הדש. הזרוע מסתיימת בכתף הז'קט. בעבר, כאשר החולצה שימשה כתחתון ושימשה להגנה על הבגדים החיצוניים מפני לכלוך מהגוף, הגיעה המסורת של מתן קצה השרוול לבלוט כ-1.5 ס"מ מתחת למכפלת השרוול. אפילו עם מעילים שמתאימים היטב, ייתכן שיהיה צורך להתאים את אורך השרוול על ידי חייט. הז'קט צריך לכסות את רוב הישבן בעמידה. האורך המדויק משתנה בהתאם לאופנה.
אופן הלבישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באופנה גברית קלאסית, הז'קט חליפה נסגר בעמידה. בישיבה, הכפתורים בז'קט בעל חזה אחד פתוחים, בעוד שבז'קט בעל חזה כפול נשארים סגורים. בשימוש פחות רשמי, ז'קטי חליפה לרוב נלבשים פתוחים.
כאשר הכפתורים סגורים, התחתון נשאר תמיד פתוח מאז ימי המלך אדוארד השביעי בגלל שומן גופו. כיום, ז'קטים בדרך כלל נגזרים בצורה כזו שלא ניתן לסגור את הכפתור התחתון מבלי ליצור קפלים. אם יש יותר משני כפתורים, ניתן ללבוש את העליון פתוח או סגור.
שילוב עם בגדים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
מבחינת קוד לבוש, הז'קט חליפה הוא בגד לא רשמי, אפילו כחליפה. באירוע רשמי לובשים רק מעיל פראק, או גזרה קצרה במהלך היום. הטוקסידו נחשב לחצי-רשמי. חליפה כהה מתאימה רק לאירועים לא רשמיים.
מאז התרופפות הנימוסים במהלך המאה ה-20, חליפה עם חולצה ועניבה כבר לא הייתה הלבוש היחיד שלבש ג'נטלמן בציבור. עם זאת, חליפות עדיין חלק מלבוש עסקי בתעשיות מסוימות, גם אם העניבה עצמה מאבדת חשיבות שם. במקצועות אחרים, מצופה חולצה וז'קט, גם ללא מכנסי חליפה תואמים, אלא בשילוב עם מכנסי צמר או מכנסי צ'ינו . את הז'קט לובשים לעיתים קרובות גם עם סוודר או, בקיץ, עם חולצת פולו או חולצת טריקו . ז'קט או בלייזר עם ג'ינס נחשבים רגילים וניתן ללבוש אותם ביומיום.
אדרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]צורה מיוחדת היא מעיל הז'קט, הידוע יותר בשם אַדֶרֶת, אשר בעבר נלבש בתדירות גבוהה יותר על ידי גברים. האדרת אינו מעיל עבה, אלא כיסוי עירוני אלגנטי עשוי מבד חליפה. זהו בעצם ז'קט חליפה המוארך עד אורך המעיל ונלבש מעל הז'קט.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'קט חליפה, בביצוע Wie man ein Sakko schneidert, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Suit Jackets, Sport Coats, And Blazers: What's The Difference?, www.gentlemansgazette.com, 2020-02-02 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Ruth Sprenger: Die hohe Kunst der Herrenkleidermacher – Tradition und Selbstverständnis eines Meisterhandwerks. Böhlau Verlag, 2009, ISBN 978-3-205-77757-1, S. 221 f.
- ^ Matthias Becker: Atelier – Fachwissen Tailormade. Herausgeber Deutsche-Bekleidungs-Akademie, Rundschau Verlag 2010, ISBN 978-3-929305-38-8, S. 13.
- ^ Ruth Sprenger: Die hohe Kunst der Herrenkleidermacher – Tradition und Selbstverständnis eines Meisterhandwerks. Böhlau Verlag, 2009, ISBN 978-3-205-77757-1, S. 121–125.
- ^ "Anatomie des Sakkos: Die Front. • Stilmagazin.de". Stilmagazin.de (בגרמנית). 2010-07-07. נבדק ב-2025-06-08.
- ^ "Anatomie des Sakkos: Die Schulter. • Stilmagazin.de". Stilmagazin.de (בגרמנית). 2010-07-28. נבדק ב-2025-06-08.
- ^ Men's Folio, 40 years of Giorgio Armani : A tribute to the "unconstructed" jacket, Men's Folio, 2015-04-30 (באנגלית אמריקאית)
- ^ "Panorama: Giorgio Armani: Kosmos der Klarheit und Harmonie". Der Tagesspiegel Online (בגרמנית). ISSN 1865-2263. נבדק ב-2025-06-08.
- ^ Max Walbersdorf: Die Qualität beim Anzug – darauf muss Mann achten. Auf: GQ – Gentlemen’s Quarterly, Februar 2018.
- ^ Signals of a Handmade Suit : A Shoulder That Sings, www.parisiangentleman.com
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Ruth Sprenger: Die hohe Kunst der Herrenkleidermacher – Tradition und Selbstverständnis eines Meisterhandwerks. Böhlau Verlag, 2009, ISBN 978-3-205-77757-1, S. 30–40.
- ^ Ruth Sprenger: Die hohe Kunst der Herrenkleidermacher – Tradition und Selbstverständnis eines Meisterhandwerks. Böhlau Verlag, 2009, ISBN 978-3-205-77757-1, S. 47.