זאב מקסיקני

זאב מקסיקני
מצב שימור
	מצב שימור: בסכנת הכחדה סכנת הכחדה (EN)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
תת־סדרה:	דמויי כלב
משפחה:	כלביים
סוג:	כלב
מין:	זאב אפור
תת־מין:	זאב מקסיקני
שם מדעי
	Canis lupus baileyi; ‏נלסון & Goldman, 1929
תחום תפוצה

זאב מקסיקני (שם מדעי: Canis lupus baileyi) הידוע בכינויו "לובו", הוא תת-מין של זאב אפור, הקטן ביותר מבין זני הזאבים האפורים של אמריקה הצפונית. הזאב המקסיקני הוא מין טורף ממשפחת הכלביים ששכן בעבר בעיקר בצפון מקסיקו ובדרום-מערב ארצות הברית: דרום-מזרח אריזונה, בדרום ניו מקסיקו ובמערב טקסס.

תיאור כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזאב המקסיקני הוא תת-המין הקטן ביותר, הנדיר ביותר והברור יותר מבחינה גנטית של זאבים אפורים באמריקה הצפונית. משקלם של הזאבים המקסיקניים הוא בדרך כלל בין 23–41 ק"ג וגובהם מהקרקע עד כתפיהם הוא 65–80 סנטימטרים, ואורכו 170 סנטימטרים (כולל הזנב). צבע פרוותו של הזאב המקסיקני הוא אפור, שחור וגוון של חלודה. תוחלת חייו בשבי היא 15 שנים. לזאבים אלו יש חוש ריח מצוין ומחודד מאוד, שמיעה מצוינת וחזון רגיש מאין כמותו- כלומר הם צופים סכנות מראש, יודעים להתמקם במקומות הנכונים ויודעים להיות במקום הנכון בזמן הנכון. הם אינטליגנטיים מאוד וחיים בדרך כלל בלהקות.^[1]

טקסונומיה ואבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד והתיאור הראשון של תת-המין היה בשנת 1929 על ידי אדוארד נלסון (Edward William Nelson‏; 1934-1855) ואדוארד גולדמן (Edward Alphonso Goldman‏; 1946-1873). הם זיהו את הגולגולת הקטנה והצרה, ואת פרוותו הכהה של הזאב המקסיקני. ממחקרים גנטיים עולה כי הזאב המקסיקני הוא הבסיס הגנטי הברור של זאבים אפורים בצפון אמריקה.^[1]

הכלאה עם זאבים והזאב האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לזאבים מזרחיים וזאבים אדמוניים, לעיתים נדירות הזדווג מין הזאב המקסיקני עם זאבי ערבות בטבע. הכלאה ישירות בין זאבי ערבות וזאבים מקסיקניים לא נצפו במפורש. עם זאת, במחקר שניתח את ה-DNA של זאבי הערבות לעומת הזאבים האדמוניים ההיסטוריים והזאבים המקסיקניים מטקסס, כמה סימנים גנטיים של זאבי ערבות נמצאו בדגימות של כמה מהזאבים האדמוניים, פרט לאחד. מחקר זה הראה כי הזאב המקסיקני פחות נוטה להיכלא עם זאבי ערבות לעומת הזאב האדמוני, אך עדיין לעיתים נדירות נעשו הכלאות כאלה.^[2]

חיים בלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם זאבים מקסיקניים בעלי מבנה חברתי מורכב מאוד הכולל מערכת תקשורתית מורכבת של ריח סימון, תנוחות גוף וקולות רבים כמו יללות, נביחות, התבכיינות ונהימות. הם חיים בקבוצות משפחתיות מורכבות או בלהקה המורכבת מזוג מבוגר שהזדווג וצאצאיהם, לעיתים קרובות במשך כמה דורות. צמדי האלפא בדרך כלל מונוגמיים, והם אלו שמזדווגים וממליטים בלהקה. בעדת זאבים מקסיקנית טיפוסית ישנם 4–8 זאבים והם חיים בשטח של כמעט 100 קמ"ר. זאבים מקסיקניים מתרבים בחודש פברואר וממליטים בסביבות חודש אפריל או בתחילת מאי. תקופת הריונן של הנקבות היא 63 ימים ובסופה הן ממליטות ארבעה עד שישה גורים. המבוגרים מאכילים את גוריהם לעיתים קרובות בבשר חזיר שצדו בעצמם, והם מאוד סובלניים בזמן שהגורים גדלים. הם מלמדים אותם כל פרט ופרט על ההישרדות בטבע עד שיגדלו ויהפכו לעצמאיים. הגורים מקימים מדרג חברתי ולומדים כיצד לצוד, כיצד להתנהג וכיצד לחיות בעזרת משחקים. כשמונה עד עשרה שבועות לאחר הלידה, הגורים מועברים מאתר המאורה שלהם ל"אתר מפגש", שם הם שוהים בזמן שהמבוגרים צדים ולעיתים קרובות אחד מחברי הלהקה נשאר איתם כדי לשמור עליהם.^[1]^[2]

ציד[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאבים מקסיקניים צדים בשיתוף פעולה בדרך כלל על מנת להפיל ולהרוג טרף שגדול מהם מבחינה גופנית ופיזית. מטרה זו מושגת בדרך כלל על ידי אלו שרודפים את הטרף שלהם על פני מרחקים גדולים. עם זאת, אופן הציד, ההתנהגות וסבירים להשתנות בהתאם לשטח שבו הם נמצאים, לגודל ולזמינות הטרף. מזון הזאבים המקסיקניים כולל איילים, ארנבות ויונקים קטנים אחרים.

סביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאבים מקסיקניים נמצאים במגוון בתי גידול מעורבים. עם זאת, הם לא שוכני מדבר כפי שהיה נהוג לחשוב בעבר. הם מעדיפים יערות הרריים מפני שמתקיים בהם השילוב של הסוואה טובה, מים בשפע וטרף זמין.

היסטוריה ומידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום המחיה ההיסטורי של הזאבים המקסיקניים הוא ברחבי אזורים הרריים בצפון מקסיקו, בדרום-מזרח אריזונה, בדרום ניו מקסיקו ובמערב טקסס. מהמידע האחרון שהתקבל מבדיקת דגימות זאב היסטוריות טוען כי ייתכן שזאבים מקסיקניים ישוטטו בעתיד צפונה. הזאב המקסיקני היה נפוץ בכל תחום המחיה במהלך המאה ה-19. לעומת זאת, כתוצאה מירידה משמעותית באוכלוסיית הטרף המקומית כמו צבאיים ואיילים נגרם מיגור רב של זאבים מקסיקניים באזורים רבים. עד המאה ה-20, זאבים רבים נוטרלו בארצות הברית ובמקסיקו הופחתו אוכלוסיות זאבים מקסיקניים באופן דרסטי וחמור. בעקבות חקיקת חוק המינים בסכנת הכחדה בשנת 1973, נרשמו הזאבים המקסיקניים בשירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית כתת-מין שנמצא בסכנת הכחדה חמורה ואף כנכחד גם כתוצאה מחוסר מזון, וגם בעקבות ציד, לכידה, הרעלה ולקיחה של גורים מהמאורות שלהם. לאחר שנרשם כי הזאב המקסיקני נמצא בסכנת הכחדה חמורה, ארצות הברית ומקסיקו שיתפו פעולה כדי ללכוד כל זאב שנשאר בטבע. צעד קיצוני זה מנע במקצת את הכחדת הזאב המקסיקני. בין השנים 1977–1980, נתפסו חמישה זאבים מקסיקניים פראיים החיים בטבע, בהם חמישה זכרים ונקבה אחת בהריון. זאבים אלה שימשו להתחלה של תוכנית רבייה בשבי, במטרה לשקם את אוכלוסיית הזאבים בטבע. מתוכנית זו שוחררו זאבים מקסיקניים בשנת 1988 לתחומים שונים ואזורי התאוששות באריזונה ובניו מקסיקו, על מנת לסייע לשחזור והחיה של המגוון ההיסטורי הקודם שלהם.^[1]^[2]