זהב לבן עבודה שחורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זהב לבן עבודה שחורה
בימוי טלי שמש
הופק בידי מפיקים: ראודור בנזימן, אילן דה-פריס, אילת הראל[1]
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה גשם תקשורת[1]
הקרנת בכורה 2004 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זהב לבן עבודה שחורה הוא סרט טלוויזיה דוקומנטרי בהפקת מערכת תוכנית "עובדה" עם אילנה דיין, בבימוייה של טלי שמש ששודר ביוני 2004[2].

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מבקר את מפעלי ים המלח. נטען בו שכאשר החל המפעל בתהליך הפרטה הוא אמנם התחזק, אבל חילק את העובדים לשתי קבוצות עיקריות: עובדים הנהנים מזכויות ועובדי קבלן העובדים בלי זכויות סוציאליות ואפשר לפטרם בכל רגע. חלוקה זו השליכה על העיר דימונה ותושביה וגרמה להתפוררות יחסים חברתיים בין תושבי העיר. תהליך זה החל לפני המכירה והתעצם אחריה, בשל מיעוט מקורות הפרנסה באזור וההגמוניה של מפעלי ים המלח וחברות הקשורות אליהם על שוק העבודה באזור. בסרט רואים כיצד עובדי הקבלן מעמיסים שקי מלח בחום של 50 מעלות, עובדים עם חומרים מסוכנים, בתמורה לשכר מינימום.

רק בודדים מהפועלים, בהם יצחק ג'קי אדרי, הסכימו להיחשף למצלמה. זמן קצר לאחר הקרנתו של הסרט הוא פוטר[3]. אחרים הסכימו לדבר רק בתנאי שלא יזוהו. הפועלים דיברו על משטר של פחד, על איומים, על חלוקת העובדים לשתי קבוצות ועוד.

עוד טוען הסרט כי מדינת ישראל נתנה "במתנה" את ים המלח למשפחת עופר, אחת המשפחות העשירות בישראל, כחלק מתהליך מכירת מפעלי ים המלח.

הסרט היה בין חמשת המועמדים לפרס אופיר לשנת 2005 בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרי ביקורת על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]