זהרה שץ

זהרה שץ
לידה	1916; ירושלים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1999 (בגיל 83 בערך); ירושלים
מקום קבורה	הר המנוחות
מדינה	ישראל, האימפריה העות'מאנית
תחום יצירה	פיסול
השכלה	בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות הקישוט
פרסים והוקרה	פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול; פרס ישראל (1955) ;

זהרה שץ (20 ביולי 1916 – 4 באוגוסט 1999) הייתה פסלת ישראלית, כלת פרס ישראל לציור ופיסול. בתו של מייסד "בצלאל", בוריס שץ.

ביוגרפיה

נולדה לד"ר אולגה פבזנר-שץ ופרופ' בוריס שץ, מייסד "בצלאל". את לימודיה התיכוניים בגימנסיה העברית בירושלים סיימה ב-1933 והמשיכה בלימודי אמנות באקדמיה גראנד שומיאר בפריז. בשנת 1937 השתתפה בעיצוב הביתן הארצישראלי בתערוכה העולמית שם. ב-1938 הצטרפה לאחיה הבכור, בצלאל, בקליפורניה, והתגוררה בארצות הברית עד שנת 1951.

ב-1960 עיצבה את מנורת יד ושם. הפסל זכה בפרס השני בתחרות לעיצוב סמל יד ושם,^[1] דגם מוגדל שלו הוצב ביד ושם ב-1985, ולימים אומץ הפסל בתור סמל יד ושם. בשנה זו עברה לקליפורניה ונישאה לפסל והצייר אליוט פרנסיס סנדו (Elliott Franz Sandow), אותו הכירה בלוס-אנג'לס עוד בראשית שנות הארבעים. לאחר פטירת בעלה ב-1978, שבה לירושלים. במקביל לפעילותה בשטחי אמנות שונים, עסקה גם בהוראת האמנות בישראל ובארצות הברית, ושימשה יועצת לעיצוב תעשייתי במשרד המסחר והתעשייה.

הציגה בתערוכות יחיד רבות בישראל ומחוצה לה,^[2] ביניהן במוזיאון תל אביב לאמנות, בבית האמנים בירושלים^[3] ובמוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית. כמו כן השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות במוזיאונים וגלריות בעולם. ב-1954 הוצגה במוזיאון תל אביב "תערוכת שץ", בה הציגו זהרה שץ, אחיה בצלאל ואשתו לואיז.^[4]

בין היתר יצרה עבודות חדשניות בפרספקס, תחריטים, תכשיטים, עטיפות לספרים, קירות מסך למוסדות ציבור ומסעדות, פנלים וקירות באוניית צים שלום, תשמישי קדושה, פסלים בתנועה (מוביילים), דלתות ושערים, ציורי שמן ופיסול סביבתי. הם הוצגו במקומות רבים בישראל ומחוצה לה.

זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס דיזנגוף, פרס יד ושם, פרס המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ופרס הזהב בטריאנלה מילאנו. בשנת 1955 הוכתרה ככלת פרס ישראל לציור ופיסול.

זהרה שץ, האחרונה בשושלת שץ, נפטרה ב-1999 בירושלים. נטמנה בהר המנוחות.

מנימוקי ועדת השופטים לפרס ישראל

החלטת ועדת השופטים לפרסי ישראל לאמנות לשנת תשט"ו-1955:

מרת זהרה שץ תרמה תרומה חשובה לאמנות הכללית, בהכניסה שיטה חדשה בשטח האמנות המופשטת באמצעות חומרים חדשים תוך שיתופם בחומר פלסטי.
ליצירותיה של מרת זהרה שץ יצאו מוניטין בכל העולם והיא גרמה להתפתחות אסכולה שלמה של אמנים ויוצרים במלאכת-מחשבת שפיתחו ענף אמנותי זה.
על פרי כפיה חופפת רוחה היוצרת של ארץ ישראל וחן הארץ נסוך עליו. עם שובה לישראל העלתה לתנופה חדשה את מלאכת המחשבת בארץ בשתפה פעולה עם אחיה בצלאל שץ ועם גיסתה מרת לואיז שץ.
במלאכת מחשבת זו נתרמה תרומה נכבדה שהביאה לתחייתם של כמה מענפיה וביחיד במתכת - מלאכה עתיקת ימים ובעלת מסורת יהודית בכל ארצות המזרח התיכון.
מרת זהרה שץ וחבריה לעבודה אשר אביהם הדגול פרופסור ב. שץ ז"ל שמש להם דוגמה ומופת מצאו אף הם את הדרך לעולים חדשים לעדותיהם המביאים עמם את מסורת מלאכת-המחשבת היהודית - הם חדשו מסורת ברוח תקופתנו ושיוו למלאכתם פרצוף ישראלי.

— מרדכי ארדון, מרסל ינקו ומרדכי נרקיס, חברי ועדת השופטים לפרס ישראל לאמנות, תשט"ו-1955

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זהרה שץ בוויקישיתוף

בית שץ (אורכב 02.01.2021 בארכיון Wayback Machine) אתר הבית של "בית שץ", המנציחה את פעילותו של משפחת שץ בירושלים
סרט "הבית ברחוב בצלאל", קישור לסרט המספר על פעילותה של משפחת שץ
רטרוספקטיבה בבית האמנים ירושלים, קישור לתערוכתה של זהרה במלאת 100 שנים ליסוד בצלאל, 2006
בוריס שץ כהן האמנות, מתוך אתר תערוכה במוזיאון ישראל
פרופ' רחל אלבוים-דרור, גן עדן, גן האהבה ועמק רפאים (על בוריס שץ וספרו "ירושלים הבנויה"), פורסם ב"עת־מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל" - גיליון 186, 2006, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
אמנות לעם, תולדות חייו של בוריס שץ במדור זקנות ציון בנענע
מונוגרפיה, באתר "המחסן של גדעון עפרת"
ראיון עמה בערוץ 2, באתר "יוטיוב"

הערות שוליים

^ כתב העת "ידיעות יד ושם", שבט תשכ"א, פברואר 1961
^ זהרה שץ, באתר מוזיאון ישראל
^ The Jerusalem Artists House – בית האמנים בירושלים - זהרה שץ – רטרוספקטיבה 2006
^ תערוכת שץ במוזיאון תל אביב / צבי גלי | the schtaz house, באתר בית שץ

[1] כתב העת "ידיעות יד ושם", שבט תשכ"א, פברואר 1961

[2] זהרה שץ, באתר מוזיאון ישראל

[3] The Jerusalem Artists House – בית האמנים בירושלים - זהרה שץ – רטרוספקטיבה 2006

[4] תערוכת שץ במוזיאון תל אביב / צבי גלי | the schtaz house, באתר בית שץ

[1]

[2]

[3]

[4]

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)