זה היה בחנוכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זה היה בחנוכה או: נס גדול היה פה היא יצירה ספרותית מאת המשורר נתן אלתרמן שראתה אור במוסף "דבר לילדים" בחנוכה 1933. במקורה, נועדה היצירה להיות מסכת לחג[1].

היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליצירה מבנה שירי. השיר מכיל 28 בתים בני 4–8 שורות כל אחד. השורות מתחרזות זו עם זו בחלקן בחריזה צמודה ובחלקן בחריזה מסורגת.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכן היצירה, ברובד הגלוי, עוסק בארגון של "משחק חנוכה" - אירוע שבתחילה טיבו לא ברור אך מתברר בהמשך העלילה. ליצירה שלושה חלקים ניכרים: הרקע למשחק, חלוקת התפקידים ומשחק החנוכה.

הרקע למשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע למשחק מתרחש כמשתמע בכיתה בבית הילדים או בבית ספר בקיבוץ, בו נהוגה לינה משותפת[2]. החפצים הדוממים שבכיתה - כלי מטבח, כלי ניקוי, עציצים וכדומה, מוצאים עצמם באווירה מפחידה ולאחר ריב מילולי מחליטים על קיום "משחק חנוכה".

חלוקת התפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה מתברר כי משמעות המשחק תהיה מכבים נגד יוונים. המטאטא לוקח על עצמו את תפקיד מנהל המשחק ומתתיהו החשמונאי ומחלק את התפקידים לשאר הנוכחים בחדר. לתפקיד יהודה המכבי הוא בוחר את הפרימוס, העציצים ללוחמיו, והמשפך לתפקיד "בכיין". מאידך, חלוקת התפקידים לצד שמנגד נתקלת בקשיים, אך לבסוף מתגייסים הכיסאות לתפקיד היוונים והקומקומים לתפקיד הפילים, בעוד שהכלבלב נבחר בניגוד לרצונו לתפקיד אנטיוכוס.

משחק החנוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חלוקת התפקידים מתחיל קרב דרמטי - שראשיתו בנאום מתלהם של יהודה המכבי ובהמשכו קרב "לחיים ולמוות" בין הפרימוס והעציצים ובין הכיסאות והקומקומים. הקרב מתואר כמבולבל, אך בסיומו חל מפנה שסיבתו אינה ברורה והמחנה היווני נמלט. המילה האחרונה היא של הסביבון, המכריז על ניצחון המכבים.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שעון - קינטורו הוא אשר מעיר את הכלים למשחק החנוכה.
  • כלבלב - נלקח בניגוד לרצונו בידי הקומקומים למלא את תפקיד אנטיוכוס.
  • מטאטא - מנהל את חלוקת התפקידים ומשחק בתפקיד מתתיהו.
  • פרימוס - משחק בתפקיד יהודה המכבי.
  • עציצי צבר - משחקים את תפקיד המכבים.
  • כיסאות - משחקים את תפקיד היוונים.
  • קומקומים - משחקים את תפקיד פילי המלחמה.
  • סביבון - משקיף נייטרלי, מכריז על תוצאת המשחק.

אמצעים פרוזאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה עושה שימוש במגוון רחב של אמצעים פרוזאיים. מלבד החריזה המוקפדת, משתמש אלתרמן בשפה גבוהה ואף גולש לעברית מקראית. הטקסט רומז לפסוקים ידועים מהתנ"ך (למשל בנאומו של יהודה). אמצעי נוסף הוא השימוש בהאנשה, ודילוג בין שימוש בשם הכלי המואנש לבין הדמות ההיסטורית אותה הוא מייצג המגביר את ההקשר ההיסטורי של היצירה.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובד הגלוי, היצירה היא כאמור מסכת לחנוכה שמותאמת להעלאה על ידי ילדים. אך לקוראים בוגרים זוהי אלגוריה הנפרשת על תחומים רבים, מהם היסטוריים ומהם אקטואליים.

רעיונות ומסרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובד הגלוי, כאמור, היצירה בנויה כאפוס המספר סיפור גבורה אודות המאבק האקטואלי לעצמאות ישראל תוך שימוש בסיפור ההיסטורי של חנוכה, אותו מחיה המשורר באמצעות מגוון כלי בית, על רקע של כיתה ריקה. המסר הגלוי לילדים הוא מסר של גבורה, של מאבק לעצמאות.

אולם היצירה בנויה בצורה פארודית - ה"גיבורים" כלל אינם גיבורים, התנהגותם מגוחכת, וגם ה"ניצחון" מושג ללא כל פעולה מצדם וכנגד כל הגיון. מדובר במסכת שהיא פרודיה הן על תרבות המָסַכות, והן על גבורה ומלחמות. היצירה עמוסה בפרדוקסים ואוקסימורונים: מחנה הטובים, הם "בני האור", מצוי בחשיכה ובפחד. את יהודה המכבי מייצג הפרימוס - בעל השם היווני המובהק (פרימוס=ראשון), המטאטא נעלב מכך שהוא מכונה "כלים כבודים" (והרי המטאטא מכבד את הרצפה) וכשהוא מטיח בשעון את המשפט המפורסם "שתוק טיפש אמרת שטות,/בעצמך אתה סמרטוט" הרי שהוא בבירור פוסל במומו.

משמעויות מפורשות וסמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר מקשר את הכלים לתפקידיהם בצורה מובנת לילדים: שילוב של זקן וצליל דומה הופך את המטאטא למתתיהו, הפרימוס בעל בלורית הלהבה אשר אישו מציתה את הקרב הוא יהודה המכבי, עציצי הצבר הדוקרניים, שמזוהים בתרבות הישראלית עם ילידי ישראל, הם צבא המכבים, הקומקומים השמנים ובעלי האפים המתעקלים הם פילי המלחמה.

אולם, בפני המבוגרים מתגלה תמונה שונה לגמרי. היצירה מתארת תהליך של הפקת הצגה - ההכנות הנעשות מאחורי הקלעים, הליהוק, פעולותיו של מנהל התיאטרון והבמאי הראשי. היצירה מציגה את "הדרמה שמאחורי הדרמה". האנלוגיה לעולם התיאטרון מתגלית גם בבחירתו את הנפשות הפועלות, שם רומז אלתרמן ליריבות שהתקיימה בעת כתיבת היצירה בין שני תיאטראות סאטיריים - הקומקום והמטאטא.

הרקע לכתיבת היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את היצירה פרסם אלתרמן לראשונה לאחר שובו מארבע שנות לימודים בצרפת. באותה התקופה, ניסה אלתרמן להשתלב באווירה הקלה והתוססת של "תל אביב הקטנה". אלתרמן עסק הן בתרגום ספרי ילדים, והן בכתיבה לקהל התל אביבי הנהנתן (למשל, פזמונים לתיאטרון הסאטירי המטאטא), כתיבה שברבות הימים הפכה לאחד מסימני ההיכר שלו - שילוב של תמימות מחד, וניוון ונלעגות מאידך. הייתה זו גם תקופה שוחרת שלום בכתיבתו של אלתרמן, בהשפעתו של אברהם שלונסקי, ומכאן הלעג לכל הקשור במלחמה המשתקף ביצירה.

מעמד בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר להעלאת היצירה כמסכת, או כחלק ממסכת חנוכה, היצירה הפכה לנכס צאן ברזל בקרב ישראלים רבים שהתחנכו עליה. משפטים כמו "שתוק טיפש אמרת שטות/ בעצמך אתה סמרטוט" שגורים על פיהם של בני הדורות השונים.

בשנת 2001 הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד את היצירה כספר, מלווה באיוריו של דני קרמן שצוירו בהשראת ציוריו של יוסל ברגנר.

השיר נלמד בבתי ספר בישראל לקראת חג החנוכה[3].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעל דר, עכבר העיר אונליין, אלתרמן נכנס למרחב המשפחתי, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2009.
  2. ^ סיגל חסון, יחידת הוראה סביב "זה היה בחנוכה"
  3. ^ סרטון הדרכה: יחידת " זה היה בחנוכה" סרטון באתר YouTubeסרטונים.