זיגורד הראשון, מלך נורווגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זיגורד הראשון
Sigurd Magnusson
Øystein-Sigurd mynt.png
מטבע שמיוחס לתקופת המלוכה המשותפת של זיגורד ואייסטיין ולפיכך מתוארכת בין השנים 1123-1115
לידה 1090
נורווגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 במרץ 1130 (בגיל 40 בערך)
אוסלו, נורווגיה
שם מלא זיגרוד מגנוססון
מדינה נורווגיהנורווגיה  נורווגיה
מקום קבורה כנסיית הלווארד, אוסלו, נורווגיה
עיסוק איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג מלפרידה מקייב
שושלת הרדרדה
כינוי "הצלבן"
אב מגנוס השלישי
אם תורה
צאצאים כריסטין
מגנוס
מלך נורווגיה
110326 במרץ 1130
(כ־27 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זיגורד מגנוססוןנורווגית: Sigurd Magnusson; היה ידוע גם בכינוי זיגורד הצלבן, בנורדית עתיקה: Sigurðr Jórsalafari, בנורווגית: Sigurd Jorsalfar;‏ 109026 במרץ 1130) היה מלך נורווגיה מ-1103 ועד מותו תחת השם זיגורד הראשון. תקופת שלטונו, יחד עם אחיו אייסטיין הראשון, עד למותו של זה ב-1123, נחשבה על ידי היסטוריונים כתור הזהב של ממלכת נורווגיה של ימי הביניים. בנוסף הוא התפרסם כמי שהוביל את מסע הצלב הנורווגי בין השנים 11071110, וכך הוא קנה לעצמו את הכינוי "הצלבן".

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגורד היה אחד משלושת בניו של מגנוס השלישי, מלך נורווגיה. השניים האחרים היו אייסטיין ואולף. שלושתם נולדו לאימהות שונות והיו ילדים לא חוקיים. למרות זאת, לכל שלושת בניו של המלך הייתה זכות שווה לרשת את כס המלכות וכדי להימנע מסכסוכים וממלחמות, מלכו השלושה במשותף על הממלכה החל משנת 1103.

בתחילה חלק זיגורד את המלוכה עם שני אחיו, אך לאחר מות אולף ב-1115 ומות אייסטיין ב-1123, הוא נותר כמלך יחיד. עוד לפני הכרזתו כמלך הוא נשא את התארים מלך האיים ורוזן אורקני, למרות שלאחר מכן הוא העביר את תואר הרוזן מאורקני להוקון פאולסון, בנו של פול תורפינסון.

היסטוריונים רבים רואים את תקופת מלכותם של זיגורד ושל אייסטיין כתור הזהב של ממלכת נורווגיה בימי הביניים. הממלכה פרחה והתרחבה והשיגה הכרה בינלאומית הודות להשתתפותו של זיגורד במסע הצלב.

המסע יחד עם אביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1098 התלווה זיגורד לאביו, מגנוס השלישי, במסעו לאיי אורקני, לאיים ההברידיים ולים האירי. באותה שנה הוענק לו התואר רוזן אורקני, בעקבות הדחתם המהירה של מי שנשאו קודם את התואר, האחים פול וארלנד תורפינסון. בנוסף הוא הוכרז כמלך האיים, בעקבות הפלתו של המלך הקודם על ידי אביו של זיגורד. למרות שמגנוס לא היה אחראי באופן ישיר למותו של מלך האיים הקודם, הומלך זיגורד על הממלכה עקב כיבושה על ידי אביו. הייתה זו הפעם הראשונה בה הייתה ממלכת האיים בשליטה ישירה של מלך נורווגי. לא ברור אם זיגורד שב לנורווגיה יחד עם אביו ב-1098, אך ידוע שהוא היה באורקני כאשר מגנוס שב לשם ב-1102 במסעו השני. בהיותו שם, התנהל משא ומתן על ברית נישואים בין מגנוס לבין מוריכרטך או בראין, המלך העליון של אירלנד, אחד השליטים רבי העוצמה ביותר של אירלנד ושליט דבלין. זיגורד היה אמור לשאת לאישה את בתו של מוריכרטך. אף על פי כן, כאשר נהרג מגנוס במארב שטמן לו הצבא האירי, שב זיגורד בן ה-14 לנורווגיה עם שארית הצבא הנורווגי, הותיר מאחור את כלתו המיועדת שהייתה עדיין ילדה והוכרז כמלך נורווגיה יחד עם שני אחיו, אייסטיין ואולף. המסעות שנוהלו על ידי מגנוס הביאו תועלת כלשהי לנורווגיה, שכן איים רבים היו אז תחת שלטון נורווגיה והניבו עושר, כוח אדם והיוו נכס אסטרטגי. עם זאת, האיים ההברידיים והאי מאן השיגו עד מהרה את עצמאותם לאחר מותו של מגנוס.

מסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגורד ובלדווין הראשון בדרכם לנהר הירדן.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב הנורווגי

ב-1107 הוביל זיגורד את מסע הצלב הנורווגי כדי להעניק תמיכה לממלכת ירושלים שנוסדה אז לאחר מסע הצלב הראשון. לרשותו של זיגורד עמד כוח של כ-5,000 איש וכ-60 ספינות, כפי שמתואר בסאגות. שני המלכים, אייסטיין וזיגורד, היו חלוקים ביניהם בתחילה מי יוביל את חיל המשלוח ומי יישאר למשול על הממלכה. בסופו של דבר נבחר זיגורד להוביל את מסע הצלב, ככל הנראה בשל העובדה שהוא צבר ניסיון רב יותר במסעות כאשר התלווה לאביו. הוא היה המלך האירופאי הראשון שהוביל מסע צלב והישג זה הקנה לו את הכינוי Jorsalafari ("הנוסע לירושלים", אך בתרגום הבלתי הרשמי לאנגלית הוא כונה the Crusader – "הצלבן"). זיגורד ניהל לחימה בליסבון, בכמה איים בים התיכון ובארץ ישראל. ברוב המקרים הוא השתתף באופן פעיל בלחימה, לצד חייליו הנאמנים וקרובי משפחתו. דרכם צלחה להם והם נחלו שורה של ניצחונות. בעקבות זאת הם צברו כמות ניכרת של שלל, שככל הנראה לא הגיע בסופו של דבר לנורווגיה, מאחר שזיגורד העביר כמעט את כולו לקונסטנטינופול. בדרכו לירושלים הוא ביקר אצל רוג'רו השני, מלך סיציליה במצודתו בפלרמו. עם הגיעו לארץ הקודש הוא התקבל בברכה על ידי בלדווין הראשון, מלך ירושלים שאירח אותו בנדיבות ויחד הם בילו זמן לא מועט. השניים רכבו אל נהר הירדן וייתכן אף שזיגורד הוטבל שם, אך אין על כך מידע ודאי. לאחר מסעם זה ביקש בלדווין מזיגורד לסייע לו לכבוש את צידון והוא השיב לו, "באנו לכאן כדי להקדיש את עצמנו לשירותו של המשיח". זיגורד התלווה לבלדווין במצור על צידון, שב-1098 בוצרה מחדש על ידי הפאטמים. המצור היה מוצלח מבחינתם של הצלבנים וב-5 בדצמבר 1110 היא נכבשה. על פי הוראתם של בלדווין ושל הפטריארך של ירושלים, נלקח שבב מהצלב האמיתי והוענק לזיגורד לאחר המצור כאות ידידות וכסמל להשתתפותו ההרואית במסע הצלב. לאחר מכן שב זיגורד לספינותיו והתכונן לעזוב את ארץ הקודש. הצי הפליג לקפריסין, שם בילה זיגורד זמן מה. לאחר מכן הוא הפליג לקונסטנטינופול ונכנס לעיר דרך השער שהיה קרוי שער הזהב כשהוא רוכב בראש אנשיו. הוא נשאר שם זמן מה ובילה בחברתו של הקיסר.

החזרה לנורווגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגורד נכנס בשערי קונסטנטינופול

לפני שעזב את קונסטנטינופול, העביר זיגורד את כל ספינותיו ואוצרותיו לרשותו של הקיסר. בתמורה הוא קיבל סוסים חזקים רבים לו ולאנשיו. זיגרוד תכנן לשוב לנורווגיה בדרך היבשה, אך בדעתם של מעטים מאנשיו היה לשוב אתו. רבים מהם נשארו בקונסטנטינופול והצטרפו למשמר הורנגי, יחידת העלית של קיסר ביזנטיון. המשך המסע ארך זמן רב ובדרכו עבר זיגורד על פני ארצות רבות. דרכו חזרה הבייתה עברה דרך בולגריה, הונגריה, פאנוניה, שוואביה ובוואריה, שם הוא פגש את לותאר השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בהמשך הוא הגיע לדנמרק, שם הוא התקבל בברכה על ידי המלך נילס, שבסופו של דבר העניק לו ספינה שבה הוא הפליג בחזרה לנורווגיה.

עם שובו למולדתו ב-1111, מצא זיגורד ממלכה פורחת ומשגשגת. אחיו אייסטיין השקיע את כל כוחו ומרצו לבסס ולחזק את הממלכה ובמיוחד את הכנסייה. זיגורד קבע את בירתו בקוגנגהאלה (כיום קונגלב שבשוודיה) ובנה שם מצודה חזקה שבה התגורר ושם שמר את שריד הצלב שהוענק לו על ידי בלדווין. ב-1123 יצא זיגורד שוב למלחמה בשמה של הכנסייה, הפעם בסמולנד שבשוודיה, שם המקומיים התכחשו לאמונתם הנוצרית ושבו לסגוד לאלים הנורדים. במהלך תקופת מלכותו של זיגורד הונהג בנורווגיה מתן מעשר לטובת הכנסייה, שבעקבות כך התחזקה באופן משמעותי. זיגורד גם ייסד את הדיוקסיה של סטוונגר, בעקבות סירובו של הבישוף של ברגן להתיר לו להתגרש.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגורד הראשון מת ב-1130 ונקבר בכנסיית הלווארד שבאוסלו. לזיגורד ולרעייתו מלפרידה (בתו של מסטיסלאב הראשון, נסיך קייב ונכדתו של אינגה הזקן, מלך שוודיה), הייתה בת אחת, כריסטין, אך לא בן אחד חוקי. מצב זה הוביל לתחילתו של מאבק כוחות בין שורה של בנים בלתי חוקיים וטוענים לכתר לאחר מותו של זיגורד, שהסלים למלחמת אזרחים ארוכה ומתישה.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים הנורווגית

במהלך מלחמת האזרחים הנורווגית, שהתמשכה ממותו של זיגורד ב-1130 ועד 1240, התנהלו עימותים משולבים ברמות שונות של עצימות. הרקע לעימותים אלו היה סדר הירושה הנורווגי שהיה בלתי ברור, המצב החברתי והמאבקים בין קבוצות שונות של אצילים שנאבקו אלה באלה. בסופו של דבר נוצרו שתי מפלגות, ה"בגלר" וה"בירקביינר". דמות המפתח שסביבה התקבצו הצדדים הייתה בדרך כלל בנו של המלך, או מי שתומכיו טענו שהוא בנו של המלך. במאבקי ירושה אלו לא עמדה כלל השאלה אם אותו בן מלך הוא בן חוקי או לא חוקי. יכולותיהם והפופולריות של היורשים בכוח היו השיקולים לבחירתם. מצב זה הניח את הבסיס למאבקים ארוכים על השליטה בממלכה במהלך המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]