זינאידה סרבריאקובה
 | |
| לידה |
28 בנובמבר 1884 (יוליאני) נסקוצ'נויה, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
19 בספטמבר 1967 (בגיל 82) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Зинаида Евгеньевна Лансере |
| מקום קבורה |
בית הקברות הרוסי סן-ז'נביאב-דה-בואה |
| לאום | רוסי |
| מקום לימודים |
אקדמיה גראנד שומיאר |
| תחום יצירה | ציור |
| זרם באמנות |
אימפרסיוניזם |
| הושפעה על ידי |
אוסיפ בראז, איליה רפין |
| בן או בת זוג |
Boris Serebryakov |
| צאצאים |
אלכסנדר סרבריאקוף, קתרין סרבריאקוף |
  | |
זינאידה יבגניבנה סרבריאקובה (ברוסית: Зинаи́да Евге́ньевна Серебрякова; 28 בנובמבר 1884 (יוליאני) – 19 בספטמבר 1967) הייתה ציירת רוסיה, אחת הציירות הרוסיות הראשונות שהגיעו לפרסום בינלאומי.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפחתה של סרבריאקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זינאידה סרבריאקובה נולדה בנסקוצ'נויה, הסמוכה לחרקוב (כיום באוקראינה) למשפחת בנואה שנודעה בכישרונות האמנותיים אשר יצאו ממנה. סבה היה האדריכל ניקולאי בנואה, חבר האקדמיה הרוסית למדעים. דודה אלכסנדר בנואה היה אמן מפורסם, וייסד את קבוצת האמנים מיר איסקוסטבה. אביה, יבגני לנסריי היה פסל ידוע, ואימה ציירת ידועה. אחיה ניקולאי לנסריי היה אדריכל מוכשר, ואח נוסף, יוג'ין לנסריי צייר ואמן גרפי.
שנות נעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1900 סיימה זינאידה את לימודיה בגימנסיון לנשים (בית הספר התיכון, בו למדו נשים בלבד), והתקבלה לבית הספר לאמנות שנוסד על ידי הנסיכה טנישבה. זינאידה למדה תחת איליה רפין בשנת 1901 ותחת בראז בין השנים 1903- 1905. בין השנים 1902–1903 שהתה באיטליה ולמדה שם אמנות. בין השנים 1905–1906 למדה ב- Académie de la Grande Chaumière בפריז שבצרפת.
בשנת 1905 נישאה לבן דודה, מהנדס הרכבות בוריס סרבריאקוב.
בציוריה שאפה סרביאקובה להראות את אהבתה לעולם ואת יופיו של העולם. בין יצירותיה המוקדמות ניתן לראות את "נערת הכפר" (1906, המוזיאון הרוסי) ו"הפרדס בפריחתו" (1908) המנסים להראות את יופיו של הטבע, ושל הנוף הרוסי, וכן את רוח אנשיה של רוסיה.
פרסומה של סרבריאקובה החל עם הצגת הדיוקן העצמי שלה: "לצד שולחן האיפור" (1909, גלריית טרטייקוב) אשר הוצג לראשונה בתערוכת איגוד אמני רוסיה בשנת 1910. בעקבות הצלחת דיוקן זה ציירה את "נערה מתרחצת" (1911, המוזיאון הרוסי) ואת "דיוקנו של לאנקריי" (1911), וכן את דיוקן אימה "יקטרינה לאנקריי" (1912).
סרביאקובה הצטרפה לתנועת "מיר איסוסטבה" בשנת 1911 אולם בשונה מיתר חברי הקבוצה העדיפה לצייר תמות פופולריות המתארות הרמוניה עם הטבע.
בין השנים 1914-1917 זכתה סרבריאקובה לשיא הצלחתה. בשנים אלה ציירה סדרת תמונות המתארת את חיי הכפר הרוסיים, חיי האיכרים ופשוטי העם. בין יצירות אלה זכו להצלחה: "איכרים" (1915, המוזיאון הרוסי), ו-"נערת כפר ישנה".
היצירה "הלבנת בדים" משנת 1917 (גלריית טרטייקוב) נחשבת לשיא סדרה זו.
בשנת 1916 הוזמן אלכסנדר בנואה לעטר את תחנת הרכבת קזן שבמוסקבה, הוא הזמין את בוריס קוסטודייב, מסטיסלב דובוז'ינסקי ואת סרבריאקובה לסייע לו. סרבריאקובה התמקדה בתמת "ארצות המזרח" וציירה את "הודו", "יפן", "טורקיה" ו"סיאם" כאשר כל מדינה הוצגה בצורה אלגורית באמצעות תיאורה כאישה יפה.
המהפכה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית מהפכת אוקטובר, בשנת 1917, סרבריאקובה שהתה באחוזת משפחתה בנסקוצ'נויה. בעקבות המהפכה נכלא בעלה על ידי הבולשביקים, ונפטר בעקבות מחלת הטיפוס בה חלה בעת שהותו בכלא. בעקבות מות בעלה, נאלצה סרבריאקובה לפרנס את ארבעת ילדיה ואימה החולה. כל נכסי המשפחה נבזזו על ידי הבולשביקים, והמשפחה הייתה על סף רעב. סרבריאקובה נאלצה להפסיק לצייר בצבעי שמן בשל מחירם, ועברה לצייר בעיפרון ובפחם.
בתקופה זו ציירה את היצירה הטראגית "בית הקלפים", המתארת את ארבעת ילדיה היתומים משחקים בקלפים.
סרבריאקובה סירבה לשנות את סגנונה הריאליסטי לסגנון הפוטוריזם הרוסי הפופולרי באותה עת, וכן סירבה לצייר דיוקנאות של קומיסרים סובייטיים. סרבריאקובה מצאה עבודה במוזיאון הארכאולוגי של חרקוב בו ציירה רישומי עיפרון של המוצגים.
בדצמבר 1920 עברה לדירת סבה שבסנקט פטרבורג. באותה עת השלטונות הסובייטים חייבו את בעלי הדירות לחלוק אותן עם חסרי דירות שהיגרו מהכפרים. סרבריאקובה היה בת מזל, וחלקה את דירתה עם אמנים מתיאטרון מוסקבה, ומרבית יצירותיה מאותה תקופה מתארות אמנים אלה, ואת התיאטרון. במקביל, בתה, טטיאנה, הצטרפה לאקדמיה לבלט וסרבריאקובה ציירה סדרת ציורי פסטל שנושאם תיאטרון מריאינסקי.
פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסתיו 1924 נסעה סרבריאקובה לפריז, לאחר שהוזמנה לצייר ציור קיר רחב היקף. עם סיום ביצוע העבודה, התכוונה לשוב לברית המועצות (בה נשארו אימה וילדיה), אולם לא הורשתה לשוב. היא הצליחה להביא את שני ילדיה הקטנים, אלכסנדר ויקטרינה לפריז בשנת 1926 ו-1928 בהתאמה, אולם לא הצליחה להביא את שני ילדיה הגדולים, יבגני וטטיאנה ולא ראתה אותם שנים רבות.
בשנת 1928 ו-1930 נסעה לצפון אפריקה וביקרה במרוקו. במסעות אלה צירה את הרי האטלס, וכן נשים ערביות ואפריקאיות בבגדים מקומיים. במקביל ציירה סרבריאקובה סדרה של ציורים שנושאה דייגים ברטונים.
בשנת 1947 קיבלה סרבריאקובה אזרחות צרפתית. רק לאחר מותו של יוסיף סטלין ועלייתו לשלטון של ניקיטה חרושצ'וב הורשתה סרבריאקובה ליצור קשר עם ילדיה, ובשנת 1960, לאחר 36 שנים בהן לא ראתה אותה, נפגשה עם ביתה הגדולה טטיאנה.
בשנת 1966 הורשתה הצגתן של יצירותיה של סרבריאקובה, וכ-200 מיצירותיה נשלחו לברית המועצות, הוצגו במוסקבה, לנינגרד וקייב, וזכו להצלחה רבה. ספרי יצירותיה נמכרו במיליוני עותקים, והיא הושוותה לבוטיצ'לי ורנואר.
סרבריאקובה נפטרה בפריז ב-19 בספטמבר 1967, בהיותה בת 82. היא נקברה בבית הקברות הרוסי סן-ז'נביאב-דה-בואה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זינאידה סרבריאקובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קורות חיים
- יצירותיה של סרבריאקובה
- קורות חיים (ברוסית)