זכות הגישה הציבורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוהל שהוקם בנורווגיה, בה ניתן להקים אוהלים בחלקים נרחבים מהמדינה, כולל באזורים שנמצאים בבעלות פרטית, בשל החוקים הקיימים שנוגעים לזכות הגישה הציבורית

זכות הגישה הציבורית קיימת במדינות שונות בעולם. היא קובעת כי זכותו של הציבור הרחב לגשת לכל האדמות, האגמים, הנהרות, גם אם הם נמצאים בבעלות פרטית, לישון באותם האדמות באופן זמני באוהלים, ולקטוף באותם האדמות פירות יער, ופטריות וכמה צמחים אחרים. זכות הגישה הציבורית שמה גם דגש על התחשבות ודאגה לטבע ולחיות בר, לבעלי האדמות ולאנשים אחרים. בפועל זכות הגישה הציבורית מוגדרת מעט שונה ממדינה למדינה.

זכות הגישה הציבורית קיימת כיום במדינות נורווגיה, שוודיה, פינלנד, איסלנד, סקוטלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, אוסטריה, צ'כיה ושווייץ. באנגליה ובוויילס חוק זכות הגישה הציבורית חל רק על קטגוריות מסוימות של אדמות לא מפותחות.

בשוודית מכונה זכות הגישה הציבורית Allemansrätten‏[1], בנורווגית Allemannsretten‏[2] ובפינית Jokamiehenoikeus‏[3]. בנורווגיה זכות הגישה הציבורית היא חוק אשר מוגדר לפרטי פרטים. בשוודיה זכות הגישה הציבורית מוכרת על פי החוק, אך אינה מוגדרת. בפינלנד מוכרים בחוק חלק מהחירויות, אך זכות הגישה הציבורית אינה מוגדרת.

במדינות בהן אין זכות גישה ציבורים לרוב מוגדרים אזורים מסוימים בבעלות המדינה - כגון שמורות טבע, פארקים עירוניים, או פארקים לאומיים - בהם הציבור רשאי לבקר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ "Friluftsloven". regjeringen.no. 28 ביוני 1957. בדיקה אחרונה ב-25 בפברואר 2020. 
  3. ^ "Everyman’s rights and the code of conduct on private land". Helda.helsinki.fi. בדיקה אחרונה ב-25 בפברואר 2020. 
US Department of Justice Scales Of Justice.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.