זכות הצעקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבי דוד בן-גוריון יוסף חיים ברנר יעקב זרובבל אהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

איורו של נחום גוטמן תיעד את צעקתו של יוסף חיים ברנר בוועידת ההסתדרות הכללית

זכות הצעקה הוא ביטוי שטבע יוסף חיים ברנר, סופר ומנהיג ביישוב היהודי בארץ ישראל, בדיוני ועידת הייסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, בבניין הטכניון בשכונת הדר בחיפה, בחנוכה תרפ"א, דצמבר 1920. הביטוי הפך למטבע לשון מקובל בשפה העברית ובהקשרים שונים ומגוונים, אשר המחאה, חופש הביטוי וגם הזכות לחופש המחשבה, משותפים להם. אין הוא מונח משפטי טהור, אך הוא טעון משמעות תרבותית וחברתית ייחודית בשיח העברי הישראלי.

יוסף חיים ברנר היה נודע ומוערך ביישוב מאז עלותו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. עם זאת, הוא עורר פולמוסים נוקבים ושאלות שהתשובות עליהן היו שנויות לעתים במחלוקת עזה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נדד בארץ והושיט עזרה לפליטים היהודים הרבים, מגורשי תל אביב. לאחר כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל ותחילת תקופת המנדט השתתף בהתארגנות מפלגות הפועלים: "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון", שהפכה ל"אחדות העבודה", ומפלגות נוספות שהקימו גם אנשי העלייה השלישית, להקמת גוף מקצועי אשר יגן על זכויות הפועלים ויפתח את החברה היהודית בארץ ישראל על פי יעדיה של התנועה הציונית, בדמותה של ההסתדרות הכללית. ברנר, היוצר והמחנך, ערך ספרים, וכתבי עת ספרותיים בעיתונות הפועלים, כמו כתב העת האדמה, ועסק בחינוך ובהוראה, למשל בגדוד העבודה. הוא לא חפץ בתפקיד פוליטי או מנהלי, ולא הוצע או נבחר כציר לוועידה; אלא שהיה אורח מכובד ואהוב בדיוניה הסוערים, שעסקו בשאלות ייסוד וראשית הדרך. באחת מהישיבות, הרים לפתע ברנר את ידו ופנה בזעף אל אחד הדוברים:

"אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!"

יושב ראש הישיבה העיר לברנר:

"חבר ברנר, אינך ציר. אין לך רשות הדיבור."

וברנר ענה:

"רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי".[1]

הרושם שיצרו דבריו, והעובדה שהפכו למטבע לשון מקובלת מאז, נובעים מכך שברנר היה מוכר ונערץ בקרב קהל הצירים של הוועידה, ובציבור הפועלים בארץ בכלל, וכן במעגלים חברתיים רחבים ביישוב ובתנועה הציונית. דבריו אלו הובנו בהקשר של פועלו ועבודותיו כסופר וכעורך, וכמרצה ומורה, אשר המחאה, על מצב היהודים ומצב היישוב בזמנו, הייתה מרכיב קבוע ואופייני לה.

הצייר והסופר נחום גוטמן, צייר את ברנר המוחה ומרים את ידו באומרו, ללא רשות הדיבור, את מילותיו, על זכות הצעקה. ולאחר שנים גם יצר פסל בשם ובתוכן זה.

שימושים בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים גורי, דן גלברט, שלמה שבא, הפרק: הולדת, סיפור המעשה, חמישים שנה להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1969, חמ"ע.