זכריה פרנקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זכריה פרנקל
Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e15 334-0.jpg
תאריך לידה י"א בחשוון תקס"א
מקום לידה פראג, ממלכת בוהמיה, האימפריה הרומית הקדושה
תאריך פטירה ח' באדר א' תרל"ה (בגיל 74)
מקום פטירה ברסלאו, הרייך הגרמני
תאריך לידה לועזי 30 בספטמבר 1801
תאריך פטירה לועזי 13 בפברואר 1875
מקום פעילות מרכז אירופה
השתייכות האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית
תפקידים נוספים מנהל בית המדרש לרבנים בברסלאו
רבותיו בצלאל רנשבורג, נחמיה פייבל בונדי
בני דורו שמשון רפאל הירש, אברהם גייגר
חיבוריו "דרכי המשנה"

הרב זכריה פרַנקל או רז"פגרמנית: Zacharias Frankel‏; י"א בחשוון תקס"א, 30 בספטמבר 1801ח' באדר א' תרל"ה, 13 בפברואר 1875) היה מייסד בית המדרש לרבנים בברסלאו וחלוץ המחקר המדעי של המשנה והתלמוד. נחשב לאביה הרוחני של היהדות הקונסרבטיבית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכריה פרנקל נולד בפראג. אביו יעקב קופל היה בן לאחת המשפחות העתיקות בעיר, צאצא לרבנים אהרן שמעון שפירא ומשולם זלמן מירלש, ואמו אסתר הייתה בתו של ראש הישיבה המקומית יהודה לייב פישלס. כילד למד עם אביו, ולאחר מכן פנה לקנות הוראה מפי הדיינים נחמיה פייבל בונדי ובצלאל רנשבורג. אף כי רכש ידיעות בלימודי חול, לא שלחוהו הוריו לבית-ספר. רק בגיל עשרים וארבע יצא לפשט כדי ללמוד בגימנסיה. ב-1827 עמד בבחינות הבגרות והתקבל לאוניברסיטה העירונית, בה השתלם בשפות קלאסיות, לוגיקה, בלשנות ועוד. הוא למד יוונית עתיקה מהפרופסור לודוויג פון שדיוס. ב-15 בנובמבר 1831 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, ובאותה תקופה ניתן לו גם היתר הוראה. בעקבות השלמת לימודיו – הוא היה הרב הראשון בכל בוהמיה שהייתה לו השכלה אקדמית – ראוהו השלטונות כמועמד הרצוי ביותר לתפקיד הפנוי של הרב המחוזי בטפליץ, שניתן לו ב-29 בדצמבר. ב-24 באפריל 1832 נישא לרחל רוזה מאייר, בתו של בנקאי מקומי.

בטפליץ היה הראשון בארץ לשאת דרשות סדירות בגרמנית על ענייני מוסר, דבר שהיה אז חידוש גדול לעומת הפלפול המסורתי ביידיש שנמסר לסירוגין על ידי הרבנים הוותיקים. כמו כן העמיד מקהלת נערים, ערך חופות בתוך מבנה בית הכנסת ודרש סדר ונקיון במקום. הוא ייסד גם בית-ספר חדש לילדי היהודים. פרנקל, כתב יצחק שורש, היה מודע לאתגרים שעמדו בפניו בעידן האמנציפציה ליהודים והיציאה מן הגטו. את מענהו שלו למצב עניינים זה ניסח בארכנות במזכר מפורט שהגיש לרשויות ב-1835. המסמך, ציין שורש, הכיר בכך שחלפו ימיו של המרא דאתרא שהיווה סמכות הלכתית בקהילה מסוגרת, אך תבע כתחליף סמכויות חוקיות וחינוכיות רחבות.

חיבורו של פרנקל הגיע לרשויות בממלכת סקסוניה, והן התרשמו ממנו והציעו לו את תפקיד הרב הראשי במדינה, משרה חדשה שנוצרה רק אז. הוא קיבל אותה ב-29 במאי 1836 ועבר לדרזדן. בבירה הסקסונית הקדיש את עתותיו למאבק לקידום שוויון הזכויות של בני דתו, שהתאחר מאוד במדינה. הוא יצא תדירות נגד שבועת היהודים המשפילה; חיבורו המשמעותי הראשון היה Die Eidesleistung der Juden ("על ההצהרה בשבועה של היהודים") מ-1840. הוא הצליח להביא להסרת הרכיבים המוזרים יותר בטקס, אף כי המנהג בוטל שם סופית רק ב-1879. בסקסוניה החל להתוות את שיטתו הדתית, שהלכה והצטללה עם השנים. זמן קצר לאחר מינויו, כתב לחבר שהוא תומך בשינוי בנוהג הדתי, אך עליו להיעשות באופן מתון כל כך עד ש"ההתקדמות כלל לא תיתפש בעין המתבונן." בדצמבר 1836 גילה לראשונה בפומבי עניין בחכמת ישראל, המחקר המדעי של היהדות: הוא כתב למייסד התחום, יום-טוב ליפמן צונץ, על רצונו לברר את שלבי יצירת הספרות התלמודית.

ב-1838 הציע לו ועד הקהילה של ברלין את משרת הרב בעירם, שהייתה פנויה מאז מות מאיר בן שמחה וייל ב-1826. הוא דרש תנאים מפליגים בטרם היה מוכן לשקול זאת: בין היתר, הכרה רשמית בהיותו הסמכות הדתית העליונה בעיר, שכר של 2,500 טאלר בשנה ושליטה מוחלטת במוסדות החינוך. הפרנסים הסכימו אך הוא דחה את התפקיד ב-1843, כשהתחוור לו שהממשל הפרוסי סירב להעניק לו הכרה רשמית. תחתיו המליץ על ידידו, שהיה גם מאוחר יותר שותף להשקפתו הדתית, מיכאל זקש. בקיץ 1839 הגיע אליו לראיון הרב יהונתן אלכסנדרזון, שהודח מקהילתו בהונגריה בגלל האשמות על זלזול במנהגים שונים שגובו על ידי פסק דין של החת"ם סופר. פרנקל התרשם ממנו ופרסם מכתב גלוי לחת"ס; לצד דחיית ההאשמות נגד אלכסנדרזון, השמיע ביקורת על כך שהלה ייחס חשיבות רבה למה שפרנקל ראה כפרטים פעוטי-ערך, ותלה את נטישת הדת על ידי רבים בחשיבה מאובנת כזו מצד הרבנים. המכתב, שהתפרסם ממש עם מות החת"ס, עורר התרעמות גדולה נגד הרב מדרזדן: עזריאל הילדסהיימר ציין כעבור עשרים שנה שכבר אז חשד בו. ב-8 במאי 1840 חנך בדרזדן את בית הכנסת הגדול החדש. במקביל המשיך להעמיק בחכמת ישראל, וב-1841 פרסם את המחקר הראשון אי-פעם אודות תרגום השבעים, Vorstudien zur Septuaginta ("מחקר מקדים אודות תרגום השבעים"), בו עסק באופן בו התקבלו רעיונות מארץ ישראל בין היהודים ההלניסטים באלכסנדריה.

האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית שנות ה-40, עם התסיסה האינטלקטואלית של טרום-מרץ והתקווה הגוברת לאמנציפציה מלאה במרכז אירופה, העלתה לפני השטח בעוצמה את התביעה לרפורמה דתית בשורה של תקריות. הרב מדרזדן מצא עצמו שוב ושוב בתווך בין העמדות. ב-1841 יצא נגד סידור התפילה החדש של ההיכל בהמבורג בריב ההיכל השני: הוא התנגד להוצאת רעיון המשיח ולשינויים ליטורגיים אחרים, ובמקביל תקף את רב העיר יצחק ברנייס על שניסה לאסור אותו בטעמים הלכתיים פסולים ובמה שתפש ככפייה שאינה במקומה. ב-1842, כששאלת מינויו של אברהם גייגר הצעיר – מי שעמד להיות הרוח החיה בתנועה הרפורמית – למשנה-לרב בברסלאו עמדה על הפרק, הפנו פרנסי העיר שתמכו בו שאלות לרבני מרכז אירופה שנחשבו מתונים ומודרניים; מבין השבעה-עשר, רק פרנקל ושי"ר מפראג התנגדו לקבלתו שם. כעבור שנה עמד שוב בפולמוס עם הרב הצעיר והקיצוני שמואל הולדהיים לאחר פרסום ספרו "האוטונומיה של הרבנים", בו קרא להכיר בכך שההלכה כפופה למשפט העמים. הנקודה החשובה ביותר שהעלה הייתה שהתלמוד מוכיח, באמצעות האיסור על עריכת חתונה בשבת ותבחינים אחרים, כי קידושין הם מעשה רגיל לגמרי של קניין ומשתייכים לדיני ממונות, ולכן צריכים להתנהל לפי חוק המדינה (מכאן נבעה גם עמדתו של הולדהיים שלא שללה נישואי תערובת). פרנקל פרסם שורה של מאמרים נגדיים, שהמקיף בהם הושלם רק חמש-עשרה שנה לאחר מכן, בהם יצא נגד הולדהיים באמרו כי מתן האפשרות לאישה לסרב לקיים יחסים, האמירה "הרי את מקודשת" וההתנגדות לקידושין בביאה מעידים כי יריבו שגה.

השימוש הראשון במונח "פוזיטיבי-היסטורי", דצמבר 1843.

בדצמבר 1843, במאמר המבוא לכתב העת Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judenthums קצר-הימים בעריכתו, ניסה להסביר את תפישתו: הוא כתב כי הפתרונות למשבר הנוכחי של היהדות למול אדישות דתית והתנצרות רבים מצוי "לא ברפורמה, המביאה לידי התפרקות מלאה, אלא בלימוד היהדות שיוביל להתפתחות מתוכה עצמה... באמצעות מחקר על בסיס פוזיטיבי, היסטורי (positivem, historischem Boden)." בכך טבע את צירוף המילים שהפך למזוהה עמו ועם "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" שהוביל, שהיהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית מגדירה עצמה כממשיכת דרכה.

משנתו, אותה הוסיף לשכלל עם השנים, הייתה מורכבת: מחד, האמין במעמד הר סיני ובכך שהתורה הכילה את דבר האל המפורש ומאידך ראה את התפתחות התורה שבעל פה כנובעת גם מתוך נסיבות ההיסטוריה ומפעולה יצירתית של התנאים. הוא הושפע מאוד מהמשפטן פרידריך קארל פון סאביני, שהתנגד לביטול קובצי החקיקה של המדינות הגרמניות השונות לטובת מערכת אחידה באמרו כי כל אחד מהם שיקף את רוחו ומזגו של העם שבארצו צמח. פרנקל חייב את המשך קיום ההלכה והיה שמרן בנושא, אך ראה אותה גם כנגזרת של הסביבה בה נכתבה. הוא היה נכון למחקר מדעי והתעניין בעיקר במשנה, אך סירב לחלוטין לביקורת המקרא והוסיף לראות בתורה שבכתב דבר שמעבר לניתוח ביקורתי. את יחסו לתושב"ע לא הבהיר מעולם, ושאלת אמונתו בנידון היא מושא להשערות שונות בין החוקרים: מיכאל מאיר ציין כי סביר שלא התכוון לעקר כליל את הרכיב ההתגלותי בה. פרנקל עצמו התרחק לרוב מסוגיות כאלה והתמקד בלימוד ספרות רבנית; הוא ראה את הניסיון לזקק את היהדות ולבסס אותה על עיקרי אמונה בלבד כמשגה.‏[1] יריביו משני צדי המתרס, אורתודוקסים כרפורמים, האשימו אותו רבות בעמימות תאולוגית.

ביוני 1844, על רקע הקמתן של אגודות יהודיות שקראו לרפורמה קיצונית, התכנסו עשרים וחמישה מהרבנים הפרוגרסיבים בגרמניה בבראונשווייג. המחנה המוביל הונהג על ידי גייגר. פרנקל לא הופיע לכינוס, שמארגניו קידמו כמענה דחוף לצורכי השעה; כשהוועידה הייתה בשלבי הכנה, היה מוכן להשתתף במפגש להחלפת דעות, אך לא בקבלת הכרעות גלויות. כשהתפרסמו הפרוטוקולים מבראונשווייג, שעוררו זעזוע גדול בכל היבשת, מתח פרנקל ביקורת על המתכנסים. הוא האשים אותם בעיוות כמה מהמקורות עליהם התבססו, בחוסר רגישות למה שהמוני העם תפשו כקדוש ויקר, בהעלאת דרישות העידן מעל המורשת ובחשיפת המסורת הדתית לרוח ביקורתית מדי. למרות זאת, הביע נכונות להשתתף בוועידה הבאה בפרנקפורט. בשלבי ההתארגנות כתב שי"ר לידידיו רפאל קירכהיים ויצחק מיזס וביקש להבהיר לו כי "פשרה עם גייגר ודומיו היא בלתי אפשרית... והוא רק יבייש את עצמו ויפגע בכבודו בקרב החוגים המסורתיים." פרנקל הופיע בפרנקפורט ביום הפתיחה, 15 ביולי 1845. בתחילה תבע מיושב-הראש לאופולד שטיין להכריז שהאסיפה תומכת בעקרונות ה"פוזיטיבים-היסטוריים", דבר שהלה הסכים לו מיד. את העילה לפרישה מצא למחרת, בעת אימוץ החלטה פשרנית לגבי מעמדה של העברית בתפילה. רוב המתוועדים היו בעלי יחס חיובי כלפי השפה אך הסכימו לכך שייתכן ורצוי להחדיר קטעים רבים יותר בגרמנית עבור דור שלא הבין עוד את המילים. לתדהמת הנוכחים, מחה פרנקל בעוז על נוסח ההחלטה לפיו "יש טעמים סובייקטיביים, אך לא אובייקטיביים, לשימור העברית כשפת התפילה הבלעדית." את סירובו לטיעון טריוויאלי לחלוטין מבחינה הלכתית – כמה מהיושבים מיהרו לצטט את המקומות שמתירים תפילה בכל שפה המובנת לאדם – נימק בטיעונים רגשיים על כך שהשפה מהווה קשר בין היחיד ליתר היהודים ולעברו. הוא עזב את הוועידה למחרת ופרסם בהרחבה רבה את נאום הפרישה שלו. תשבחות זרמו משמרנים בכל רחבי אירופה; ועידת פרנקפורט הפכה, כתב מאיר, לקו השבר בין "הרפורמה המתונה מאוד של פרנקל למחויבות העמוקה יותר של המתכנסים... מתנגדי האסיפה, שחששו שפרנקל עבר צד, חשו ביטחון מחודש בנאמנותו." במענה להכרזה על ועידה שלישית בברסלאו, קרא הרב הראשי מסקסוניה במאי 1846 לערוך התכנסות-נגד בדרזדן באוקטובר אותה שנה. בין המוזמנים המתוכננים היו רבים שהחרימו את האסיפות הקודמות אך לא היו שמרנים לגמרי, כמו לאופולד לעף מסגד והירש פאסל מפרוסניץ. פרנקל הכריז כי סוגיה אחת שהיה נכון לבחון הייתה ביטולו האפשרי של יום טוב שני של גלויות, אם כי אמר שהדבר מצריך עיון רב והסכמה רחבה. ההכנות קרסו אל מול מחאה מצד גורמים אורתודוקסיים: "שומר ציון הנאמן" של יעקב אטלינגר התריע מפני "ועידה קוואזי-אורתודוקסית."

באותה שנה הדגים שוב את השפעתו הגדולה של סאביני עליו בספרו Der Gerichtliche Beweis Nach Mosaisch-Talmudischem Rechte ("ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודית"). כמו שעשה כבר בספרו אודות תרגום השבעים, יצא להוכיח כי יסודות שונים בהלכה מקורם עוד בתקופה החשמונאית כך שהיא הייתה קיימת מימי קדם והתפתחה אורגנית מתוך ההווייה העממית. הוא התנגד לטיעונים כי מרבית ההלכות נשאבו על דרך הדרש בידי אליטה רבנית צרה במהלכים חדים ופתאומיים.‏[2] ב-1851 החל לפרסם את הירחון להיסטוריה ומדעי היהדות, שהיה הבמה המרכזית והכמעט יחידה לגישתו הדתית. הוא תמך במחקר מרוסן ובביקורתיות מתונה: גלעינה של היהדות הכיל לשיטתו אמונה בלתי-מותנית בהתגלות המקורית בסיני ובתקפות החוקים שנמסרו שם. בירחון כתבו רבים שהזדהו עם תפישותיו, דוגמת ההיסטוריון היינריך גרץ, שי"ר ואחרים, אך הוא סירב לתת לגייגר ולבני חוגו לפרסם מאמרים.

ברסלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוניטין שיצא לו הביאו לכך שב-1854 נבחר למנהל ופרופסור לתלמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, שנועד להיות מוסד ההכשרה האקדמי והמודרני הראשון בתחום בגרמניה והיה היחיד מסוגו בארץ עד שנות ה-70. המנהל החדש, שעזב לשם כך את דרזדן, הנהיג במקום תוכנית לימודים שמרנית שהתמקדה בבקיאות רבה בספרות ההלכתית וביישומיה בפועל. כמו כן, אסר על ביקורת המקרא: את יחסו אליה מיצה ב-1857, עם פרסום 'המקרא ותרגומיו' לגייגר, אותו כינה "כתב חרפה" (Schandbuch). בברסלאו הוכשרו למעלה מ-120 בוגרים שבאמצעותם הדהדה תפישתו באירופה כולה. המוסד התקבל באהדה בקרב מרבית החוגים בחברה היהודית-גרמנית, אך לא בקרב בעלי ההשקפה הדתיים: גייגר התמרמר על "אווירת ימי הביניים" בסמינר, ושמשון רפאל הירש האורתודוקסי תבע במכתב פתוח להבהיר בדיוק מהי הפילוסופיה הדתית של פרנקל. חשדותיו של הירש הוסיפו לגאות בשנים הבאות; כמתנגד נחרץ לכל סוג של מחקר ביקורתי במקורות הוא הוטרד מהעיסוק הנרחב מכך בברסלאו.

הקרע הסופי בין פרנקל לאורתודוקסיה התחולל עם פרסום ספרו 'דרכי המשנה, התוספתא, מכילתא, ספרא וספרי' ב-1859, המחקר המקיף הראשון אודות המשנה שבחן אותה בכלים מדעיים. גישתו של פרנקל לשאלת עריכתה הייתה שמרנית מאוד ביחס למה שהתקבל בעתיד, והוא ראה את סידור המסכתות כמאורגן ומרוכז בידי רבי יהודה הנשיא ואת התפתחותה כמכילה מידה שולית ביותר של חדשנות.‏[3] אך לא זו עוררה סערה: בחיבור הציג את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס למקור התורה שבעל פה. על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהתבסס על דברי הרא"ש בהלכות מקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים – כי מדובר למעשה במנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: "והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא דב"ש וב"ה שהוא הל"מ, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור כאילו נאמר למשה מסיני". הירש ועזריאל הילדסהיימר האשימו אותו בכפירה גמורה. הראשון פרסום בכתב-העת שלו "ישורון" סדרה של מאמרים מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר נגד הספר שתקפו אותו כנוגד את האמונה בתורה מן השמים ותבע שפרנקל יבהיר אם הוא מאמין באלוהיותה של כולה, הן בכתב והן בעל פה, אם לאו. הרמן כהן הצעיר, שהיה אז תלמיד בברסלאו, שלח מכתב לרש"ר בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של פרנקל; הלה ניצל את ההזדמנות להדגיש כי כל אלו חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה. אחרים הצטרפו למתקפה עליו, כמו הרבנים צבי בנימין אויערבך בספרו "הצופה על דרכי המשנה" ושמואל פרנד ב"פתשגן האיגרת". שי"ר בפראג יצא להגנת ידידו משכבר הימים באביב 1861 בחיבור "דברי שלום ואמת". הוא כתב כי אין ספק שרז"פ יענה על שאלותיו של הירש לשביעות רצונו ויצהיר על אמונה באלוהיות התושב"ע. שלמה זאב קליין יצא נגד מנהל הסמינר בחיבור "האמת והשלום אהבו". פרנקל פרסם אז הבהרה סתומה למדי, בה כתב כי בכרך השני של "דרכי המשנה" יתברר כל הנושא. עתה התקומם נגדו אף שי"ר, שקונן על כך ש"אין זה ערקלערונג (=הבהרה), כי אם מאפליה." הירש והילדסהיימר הצליחו להוקיע את פרנקל בעיני מרבית רבני הדור, ובשנים הבאות הוסיפו לערוך נגדו מסע ציבורי רחב-היקף כדי להדגיש את הבדלי ההשקפה ביניהם: האחרון הקפיד לסתור את הדעה, שהועלתה לעתים בדעת הקהל, כי למעשה אין פער משמעותי בין הנאו-אורתודוקסיה והאסכולה ההיסטורית ולעמוד על העקרונות האמוניים המפרידים בינן. שני ראשי האורתודוקסיה הגרמנית הרבו לתקוף את ההיסטוריון היינריך גרץ, שהיה קרוב לפרנקל, וסירבו להמליץ על בוגרי ברסלאו לכהן ברבנות אם לא הסכימו להכחיש בפומבי את דעותיו של מורם.

בשנות פעילותו במכון, כמקודם, התבלט רז"פ כחוקר ראשון במעלה של מדעי היהדות. הוא פרסם מאות מאמרים ומספר רב של ספרים אודות הנושא. ב-1869 דחה את הצעת הקהילה בפראג לכהן כרבם מסיבות של זקנה. ב-1870 הוציא את יצירה מרכזית נוספת, "מבוא הירושלמי", בו בחן בפירוט את לתלמוד הירושלמי שזכה עד אז לתשומת לב מעטה. הוא הניח שם את היסודות למחקר העתידי בתחום, בכך שהבחין בין הפשטות והישירות של הירושלמי לסגנון הבבלי ובכך שראה בשניהם השתקפות של התרבויות המקומיות וכך מקור לגזור ממנו את ההבדלים בין בבל לארץ-ישראל. לרגל יום הולדתו השבעים העניק לו הקיסר פרנץ יוזף את התואר "יועץ חצר" (Hofrat). בערוב ימיו עמד על סף הוצאת החלק השני של "מבוא הירושלמי", והשלים כמעט את כולו. לפי זכרונותיו של דוד קאופמן, הוא השלים את המבוא כמעט עד המשפט האחרון ביום שישי, ה-12 בפברואר 1875. הוא מת בשבת למחרת, בשתיים אחר הצהריים, ונקבר בברסלאו.

פרנקל לא הצליח למסד את השקפת הביניים שלו. אף כי הירחון להיסטוריה ובית המדרש היו במות מרכזיות ורבות-השפעה, תומכיו לא התארגנו כמו שני המחנות באגפיהם. ב-1868 ייסדו בוגרי המכון אגודה, אך היא התכנסה רק פעם אחת. יוצא המכון הרב אלכסנדר קוהוט הביא את הגישה שרווחה שם לאמריקה ב-1885 והיה הדמות החינוכית המרכזית בבית המדרש לרבנים באמריקה, שקם בהשראת קודמו בגרמניה והיה בהדרגה למוקדה של היהדות הקונסרבטיבית. זו הכריזה על אימוץ מורשתו של פרנקל בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתנתקה סופית מקשריה עם האורתודוקסים באמריקה והתמסדה כתנועה בעלת מדיניות עצמאית. כמה חיבורים היסטוריים והשקפתיים מרכזיים של התנועה הציגו רצף עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, באמצעות קוהוט וגורמים מקשרים אחרים.

עבודותיו של פרנקל על התלמוד זכו להשפעה אדירה באקדמיה. אף כי חוקרים אורתודוקסיים מרבים להסתמך עליהם, הם עושים זאת לרוב תוך התעלמות מהמחבר או התייחסות אליו כ"חכם אחד" או אפילו "ז"פ" (כבמהדורת שטיינזלץ של מסכת פאה), בלי מתן הסבר.‏[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו:

על אודותיו:

  • Die Eidesleistung der Juden in theologischer und historischer Beziehung (Dresden 1840, 2. verbess. Auflage 1847). online Ausgabe 1840, online 2. Ausgabe 1847
  • Der gerichtliche Beweis nach mosaisch-talmudischem Rechte. Ein Beitrag zur Kenntniss des mosaisch-talmudischen Criminal- und Civilrechts. Nebst einer Untersuchung über die Preussische Gesetzgebung hinsichtlich des Zeugnisses der Juden. (Berlin 1846). (online)
  • Vorstudien zur Septuaginta (Leipzig 1841). (online)
  • Über den Einfluss der palästinischen Exegese auf die alexandrinische Hermeneutik (Leipzig 1851). (online)
  • Ahawat Zion: Talmud Jeruschalmi (Teil I Wien 1874, Teil II Breslau 1875)
  • Dr. Bernhard Beer. Ein Lebens- und Zeitbild (Biographie des Vorstehers der jüdischen Gemeinde Dresden, in der Frankel die Kämpfe der sächsischen Juden um eine Verbesserung und Sicherung ihrer rechtlichen Stellung schildert, Breslau 1863). (online)
  • Seminarprogramme am Breslauer jüdisch-theologischen Seminar:
    • Über palästinensische und alexandrinische Schriftforschung (Programm zur Eröffnung des Seminars am 10. August 1854). (online)
    • Grundlinien des mosaisch-talmudischen Eherechts (1859). (online)
    • Entwurf einer Geschichte der Literatur der nachtalmudischen Responsen (1865). (online)
    • Zu dem Targum der Propheten (1872)Vollständiges Werkverzeichnis:
    • Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judentums. (online)
    • Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums. (online)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברמר, "שנותיו הראשונות של הסמינר" (לקריאה נוספת), עמ' 39.
  2. ^ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 190-197.
  3. ^ Alan Jeffery Avery-Peck, Jacob Neusner, The Mishnah in Contemporary Perspective, BRILL, 2006. עמ' 156.
  4. ^ Marc Shapiro, Saul Lieberman and the Orthodox , University of Scranton Press, 2006. עמ' 4 והערו"ש.