חורבן בית המקדש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף זכר לחורבן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: בפסקה על חורבן הבית השני אין שום מידע על החורבן עצמו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
תיאור ביזת בית המקדש בשער טיטוס ברומא

חורבן בית המקדש הוא מונח המתייחס לסדרה של אירועים היסטוריים שהביאו להרס בית המקדש הראשון ובית המקדש השני ששכנו על הר המוריה בירושלים. לאחר חורבן בית ראשון, התעצמה גלות בבל (שהחלה בגלות יהויכין), שבמהלכה פסק בית המקדש מלשמש בית רוחני ופולחני לעם ישראל. לאחר חורבן בית שני, פסקה עבודת הכהונה בעם ישראל עד עצם היום הזה והתחילה תקופת הגלות.

חורבן בית ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.

בית המקדש הראשון הוחרב בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים. השנה נקבעה על סמך מחקרים היסטוריים הלוקחים בחשבון את השנים החסרות. אמנם על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון עמד על תילו 410 שנים[1], ונחרב בחודש אב שנת ג'של"ט לבריאת העולם[2] (421 לפנה"ס),

באשר ליום המדויק של החורבן קיימת אי-בהירות; המקרא מזכיר תאריכים מעט שונים לגבי חורבן בית המקדש הראשון: על פי ספר מלכים ב' (כה, ח) - חרב הבית בז' באב, ואילו על פי ספר ירמיהו (נב, יב) - נחרב הבית בי' באב. חז"ל יישבו סתירה זו בתלמוד הבבלי:

ותניא: אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור; ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה; הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר: 'אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב'[3].

למעשה התענית נקבעה לט' באב, שבו התחילה השריפה בבית המקדש, אך לדעת רבי יוחנן, מן הראוי היה לקבוע את התאריך בעשרה באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף".

הסיבות לחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה הישירה לחורבן היא הסתמכות על "משענת קנה רצוץ" (כלשון רבשקה) והצטרפות לקואליציה בהובלת מצרים כנגד האימפריה הבבלית, שהייתה אז בשיא כוחה הצבאי והמדיני. המקרא וחז"ל זקפו את חורבן בית המקדש הראשון לדחיית העם את אזהרות ירמיהו בשם ה' להיכנע לבבלים, אך גם לחטאיו של עם ישראל ולריקבון מוסרי. המקרא מתאר שהכהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו (ספר יחזקאל, פרק ח'). על פי חז"ל חרב בית המקדש הראשון בעיקר בשל שלוש העבירות החמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, במקורות אחרים מופיע שהחורבן לא התרחש בשל כך, אלא בשל מאיסת התורה[4] או שחיתות של בעלי השלטון והכח[5].

גורל כלי המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן בית ראשון, כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר בספר מלכים ב:

וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.

לאחר הצהרת כורש, הושבו חלק מכלי המקדש לירושלים ונעשה בהם שימוש בבית המקדש השני[6].

גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות בבל

לאחר החורבן הוגלתה חלק מהאוכלוסייה מארץ ישראל לבבל. ההיקף המדויק שנוי במחלוקת. לאחר רציחתו של גדליה בן אחיקם גלתה שארית הפליטה שהשאיר נבוכדנצאר בממלכת יהודה למצרים. לאחר הצהרת כורש שבו חלק קטן מהגולים לארץ ישראל והחלו בהקמת בית המקדש השני.

חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על ירושלים (70)

העם היהודי לאחר תקופת בית המקדש השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע "יהודה השבויה" (Judea Capta) שטבע אספסיאנוס על מנת לחגוג את ניצחונו. במטבע נראית יהודיה שבויה היושבת אבלה תחת דקל, כשלצידה עומד חייל רומי

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש השני הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש השני גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. עם זאת לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. קיימת השערה כי את המקדש שחרב החליף בית הכנסת, אלא שמציאות ארכאולוגית של חשיפת בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים) דוחה מכל-וכל הנחה זו. את ירושלים החליפה במידה מסוימת העיר יבנה. ביבנה שימש רבן יוחנן בן זכאי כנשיא זמני שהחליף את השושלת הנשיאותית של בית גמליאל שנתפסו בעיני הרומאים כשותפים למרד, כנראה מינויו היה באישור דה-פקטו רומי. הלה הקים ביבנה בית-דין ובית מדרש אשר תפס בהדרגה את מקומה של הסנהדרין בירושלים בזמנה.

רבן יוחנן בן זכאי היה מציאותי והתבלט כמנהיג שלחם נגד תכונת האבלות ואווירת הפרישות וההתנזרות ששררו לאחר החורבן, ושמקורן באבדן המקדש, על כל המשתמע ממנו. הוא בנה מסגרת אלטרנטיבית, שאמורה הייתה להתמודד במציאות חדשה של העדר מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות, ועשה זאת בהצלחה: א) היש קיום לעם ישראל גם ללא מקדש? ב) האם אפשר למלא את החלל הריק שנוצר עם החורבן בתחום עבודת הקודש וההנהגה הממלכתית וכיצד לבצע זאת?

הלה קבע, למשל, שגמילות חסדים, כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שבטלה עם חורבן המקדש. כלומר, הוא ביקש להעביר את עבודת בית המקדש למישור אחר - למישור עבודת היחיד והציבור. הנשיא החדש חוקק שורה של תקנות חשובות, שלהן מטרה כפולה והן השלימו זו את זו: האחת - לסגל את העם והחברה למצב של העדר מקדש, והשנייה - תקנות לזכר המקדש והחורבן, שלא יישכחו וייעלמו מזיכרון העם. תקנותיו נועדו לסגל בקרב העם את האמונה שהחורבן הוא זמני וחולף, ובמהרה ישוב המקדש וייבנה. מצד שני, משה ליב ליליינבלום כותב שמטרת תקנות ריב"ז הייתה: למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סבה אחרת.[7]

חשיבות מפעלי רבן יוחנן בן זכאי מתבארת גם על רקע המהפכה השקטה והזהירה שחולל. אמנם ללא התנגדותם המפורשת של הרומאים מצד אחד, אך גם ללא אישורם הרשמי והכרתם במעמדו מצד שני, שלא לדבר על הקשיים הרבים שחורבן הבית השני הביא בעקבותיו, בנה הנשיא החדש את מפעל השיקום ביבנה ב"עשר אצבעותיו".

רבן יוחנן בן זכאי הקים איפוא מרכז מחוץ לירושלים, מעין חלופה לעיר המרכזית, למקדש ולסנהדרין.

הגורם המרכזי שגרם לפילוג בחברה היהודית - הכיתתיות - נעלם, והנהגת הסנהדרין זכתה ליטול את ההובלה. אלא שכל זאת היה לכאורה, מכיוון שהמרכז ביבנה מעולם לא הצליח לרשת את מרכזיותה של ירושלים. בתוך הסנהדרין התגלעו ויכוחים משמעותיים ונוצרה מחנאות בתוכה, קהילות יהודיות מחוץ לירושלים לא סרו אוטומטית למרותו של המרכז ביבנה ומדי פעם התעוררו גורמים קנאיים שטלטלו את יהודה וכמעט הרסוה כליל.

ימי תענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות החורבן של בתי המקדש, נקבעו ארבעה ימי תענית המציינים אבלות על החורבן:

ארבע תעניות אלו, או לכל הפחות תעניות מקבילות בארבעת החודשים האלו, מוזכרים בתנ"ך בספר זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."[8]

זכר לחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ימי התענית קבעו חז"ל כמה הלכות כזכר לחורבן בית המקדש[9]:

  • יש להשאיר מול פתח הבית מקום שאינו מסוייד בשטח של אמה על אמה[10].
  • אדם שעורך סעודה גדולה צריך להשאיר מנה מסוימת שאינה מוגשת[11].
  • אשה המתקשטת בתכשיטים צריכה להימנע מלהתקשט בכולם[11].
  • חתן צריך להניח אפר בראשו[11].
  • יש לשבור כוס או כלי אחר בחתונה[12].

אגדות החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אגדות החורבן

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חורבן בית המקדש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד א'
  2. ^ שהיא שנת ג'של"ח לבריאת האדם, שממנה מונים מדרשי חז"ל את שנות העולם. אך כיום אנו מונים לבריאת העולם, ובמניין זה מוסיפים שנה ביחס לבריאת האדם.
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק ו', פסוק ד'
  4. ^ "ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי".", פתיחתא לאיכה רבה, ב. ככל הנראה מההקשר, מדובר כאן במאיסת לימוד התורה, ולא בקיום המצוות.
  5. ^ ספר ישעיהו, פרק א', ועוד.
  6. ^ ספר עזרא, פרק א', פסוק ז'
  7. ^ עיין השערה בתקנות רבי יוחנן בן-זכאי
  8. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  9. ^ מקור מרבית ההלכות בגמרא מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב.
  10. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס סעיף א.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס סעיף ב.
  12. ^ רמ"א אורח חיים סימן תקס סעיף ב. הלכה זו נשענת על שני מעשים המסופרים במסכת ברכות דף לא עמוד א, שם נאמר שמר בריה דרבינא ורב אשי שברו כלים כדי למנוע שמחה יתירה בשעת חתונה.