זכר פרילפין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זכר פרילפין
Захар Прилепин
Zakhar Prilepin at Nizhny Novgorod rally, 4 February 2012.jpg
לידה 7 ביולי 1975 (בן 46)
רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Евгений Николаевич Прилепин עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, מנחה טלוויזיה, עורך ראשי, פילולוג, איש ציבור, פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה הממלכתית של ניז'ני נובגורוד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית
סוגה פרוזה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות The Pathologies עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 2003–הווה (כ־18 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • Government Prize in Culture
  • פרס ממשל רוסיה הפדרלית
  • תעודת כבוד נשיאותית של הפדרציה הרוסית
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
http://zaharprilepin.ru
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יבגני ניקולאייביץ' פרילפין (ברוסית: Евге́ний Никола́евич Приле́пин;[1][2][3][4] נולד ב-7 ביולי 1975), כותב בשם העט זכר פרילפין (Захар Прилепин) ולעיתים באמצעות שם בדוי אחר, יבגני לבלינסקי (Евгений Лавлинский)[5] הוא סופר רוסי, אחד הסופרים הרוסים הבולטים ברוסיה המודרנית. מייסד התנועה החברתית "למען האמת". בעבר היה חבר במפלגה הנציונל-בולשביקית משנת 1996 עד 2019.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יבגני פרילפין נולד ב-7 ביולי 1975 בכפר אילינקה, מחוז המשנה סקופינסקי, ריאזאן במשפחם של מורה ואחות. את הקריירה שלו החל בגיל 16. סיים את לימודיו בפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת ניז'ני נובגורוד ובית הספר למדיניות ציבורית. הוא עבד כפועל, כמאבטח, שירת כמפקד יחידה של אומו"ן, השתתף בלחימה בצ'צ'ניה בשנת 1996 וב-1999.

Prilepin 2011.JPG

בשנת 1999, עקב קשיים כלכליים, עזב את השירות הצבאי ועבד כעיתונאי בעיתון "Delo" בניז'ני נובגורוד. פרסם תחת שם בדויים רבים שהמפורסם שבהם הוא "יבגני לאבלינסקי". בשנת 2000 התמנה לעורך העיתון. במקביל התחיל לעבוד על הרומן הראשון שלו, "הפתולוגיות".

"העיתון, לעומת זאת, היה צהובון נוראי ולעיתים אפילו ריאקציונרי, אף שהוא היה חלק מהחזקותיו של סרגיי קיריינקו והבנתי שאני מבלה את חיי לחינם - והתחלתי לכתוב רומן. בהתחלה זה היה רומן על אהבה, אבל בסופו של דבר (עבדתי שלוש או ארבע שנים), הוא הפך לרומן על צ'צ'ניה כמו על החוויה הכי חזקה בחיי - כמאמר האמרה, מה שאנחנו עושים תמיד הופך בסוף לרובה קלצ'ניקוב." אמר בריאיון. עבודות של פרילפין התפרסמו בעיתונים שונים, כולל ב"לימונקה","ליטרטורנאיה גאזטה"," הקצה "," הקו הכללי" וכן במגזינים "צפון","ידידות עמים".

פרילפין היה חבר המפלגה הנציונל-בולשביקית הלאומנית שבהמשך הוצאה אל מחוץ לחוק ברוסיה[2], הוא תמך בקואליציה "רוסיה האחרת" והשתתף בארגון הפגנה המונית בניז'ני נובגורוד, ב-24 במרץ 2007. ביולי 2012 פרסם חיבור קצר בשם "מכתב לחבר סטלין",[6] ביקורת סטליניסטית שכוונה נגד "החברה הליברלית" הרוסית המודרנית, המכתב נחשב לרבים כאנטישמי.[7][8] התקשורת הזכירה שוב ושוב את ידידותו של פרילפין עם ולדיסלב סורקוב. דווח שסורקוב ופרילין גדלו באותה עיר.

בשנת 2014 הוענק לו פרס בולשאיה קניגה.

בפברואר 2017 הודיע פרילפין על הקמת גדוד מתנדבים ברפובליקה העממית של דונצק וטען שהוא "ירכב על סוס לבן בכל עיירה שנעזוב."[9] עד מהרה הפך פרילפין לדמות משפיעה בדונצק[10] ביולי 2018 הוא חזר למוסקבה.[11]

ב-29 בנובמבר 2018 הצטרף לחזית העם הכל-רוסית.[12] בגלל זה, הוא הודר מקואליציית רוסיה האחרת על ידי מייסדה אדוארד לימונוב, אשר קודם לכן, יחד עם חברי המפלגה, הציע לפרילפין מקום בתנועה שלו.[13] ב-29 באוקטובר 2019 הוא הקים את תנועת "למען האמת" והודה כי יהפוך את התנועה למפלגה פוליטית שתשתתף בבחירות לפרלמנט ב-2021.[14] בינואר 2021 התמזגה המפלגה עם מפלגת רוסיה הוגנת.

עיבודים וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא השתתף בכמה סרטים בתפקידים שונים, בעיקר בהופעת קמע. שיתף פעולה בהפקת סרט הקולנוע "8" ובסרט "Phone Duty", בו גילם לוחם בדלני מהרפובליקה העממית של דונצק. בשנת 2020 הושלמה הפקת "התושב", המבוססת על ספרו באותו שם.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרילפין מעריץ את הסופר הסובייטי ליאוניד לאונוב. פרילפין הוא מחבר הביוגרפיה של לאונוב.

פרילפין אמר שהסופרים האהובים עליו הם גאיטו גזדנוב, רומן גארי, בוריס זייצב, תומאס מאן, הנרי מילר, אנטולי מרינהוף, ולדימיר נבוקוב, אדוארד לימונוב, אלכסנדר פרוחאנוב, ג'ונתן פרנזן ומיכאיל שולוחוב. הוא מונה בין שירתו האהובה את תקופת הכסף של השירה הרוסית, שירה אמריקאית לטינית ושירה יוונית מודרנית. פרילפין גם אמר שהמשורר האהוב עליו הוא סרגיי יסנין.[15]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרילפין נשוי ואב לשני בנים ושתי בנות. הוא גר בניז'ני נובגורוד .

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Санькя - סנקיה, רומן. Ad Marginem, מוסקבה 2006, 280 עמודים
  • Патологии - הפתולוגיות, רומן. דגל אנדרבסקי, מוסקבה 2005, 250 עמודים
  • Грех - חטא. ורגיוס, מוסקבה 2007
  • Чёрная обезьяна (קוף שחור) AST, מוסקבה 2012
  • Обитель. (התושב) AST, מוסקבה 2014

סיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ботинки, полные горячей водкой . (נעליים מלאות וודקה חמה) AST, מוסקבה 2008
  • Война . (מלחמה) AST, מוסקבה 2008
  • Революция . (מהפכה) AST, Moscow2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זכר פרילפין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Захар Прилепин | Новая литературная карта России". Litkarta.ru. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2013. 
  2. ^ 1 2 "Прилепин, Захар". Lenta.ru. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2013. 
  3. ^ "Биография Захара Прилепина | Анонимная Правда". Sta-sta.ru. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2013. 
  4. ^ Medved magazine, No 3 (138), 2010
  5. ^ "Eugene Lavlinskiy". Liga-press.ru. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2013. 
  6. ^ "Письмо товарищу Сталину – Общество – Свободная Пресса". svpressa.ru. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2013. 
  7. ^ "Ежедневный Журнал: Дебютант". Ej.ru. 24 בספטמבר 2012. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2013. 
  8. ^ "МЫ ЗДЕСЬ | Публикации | Сифилис антисемитизма". Newswe.com. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2013. 
  9. ^ https://themoscowtimes.com/news/russian-nationalist-writer-creates-white-horse-battalion-to-liberate-ukraine-57129
  10. ^ From “Malorossiya” With Love?, Atlantic Council's Digital Forensic Research Lab (18 July 2017)
  11. ^ Russian writer quits Donbas terrorists' ranks, moves back to Moscow, UNIAN (18 July 2017)
  12. ^ ОНФ подвёл итоги первой пятилетки и обновил руководство
  13. ^ Эдуард Лимонов исключил Захара Прилепина из партии «Другая Россия». За членство в ОНФ
  14. ^ Захар Прилепин написал партию
  15. ^ Захар Прилепин. Биография