זנוביה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להוסיף מספרי עמודים להערות השוליים, הפניה לספר שלם אינה הדרך הנכונה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להוסיף מספרי עמודים להערות השוליים, הפניה לספר שלם אינה הדרך הנכונה. | |
 | |
| לידה |
240? תדמור, סוריה פלשתינה, האימפריה הרומית  |
|---|---|
| פטירה |
לאחר 274 טיבולי, איטליה הרומית, האימפריה הרומית |
| שם לידה |
בת זבי |
| מדינה |
האימפריה התדמורית |
| תארים |
אוגוסטה (תואר) |
| בן או בת זוג |
אודינת (? – 267) |
| ילדים |
ספטימיוס אנטיוכוס, חירן השני, והבאלת |
| חתימה |
 |
  | |
ספטימיה זֶנוֹבּיה (בלטינית: Septimia Zenobia, בארמית תדמורית: 𐡡𐡶 𐡦𐡡𐡩 – בת זבאי;[1] 240–275 לספירה) הייתה מלכת תדמור. היא שלטה בשם בנה הצעיר וַהבַּאלַת (Vaballathus)[2] בחלק המזרחי של האימפריה הרומית בשנים 267–274 לספירה.
זנוביה הייתה אלמנתו של אודינת שהיה ממשפחת השלטון של העיר תדמור-פלמירה. במסגרת שלטונה חיזקה את סמכותה ומעמדה של העיר תדמור.[3] היא ארגנה כוחות צבא שכבשו את סוריה, ומשם יצאו למסעות מלחמה כדי לצרף את מצרים וחלקים גדולים של אסיה הקטנה לתחומיה. הם השתלטו על אזורים נרחבים באימפריה הרומית. משנת 268 זנוביה מלכת תדמור ובנה והבאלת נהגו כשליטים עצמאיים של החלק המזרחי של האימפריה הרומית.[4] הם הציגו עצמם כממונים על ניהול החלק המזרחי של הקיסרות ללא הכרה בכך מרומא.[4] בעקבות מותם של הקיסרים קלאודיוס השני גותיקוס ואחיו קווינטילוס במרץ 270, זנוביה הפכה לאחת המלכות החזקות בעת העתיקה.[3] דמותה מופיעה באמנות ושמה הפך לסמל לעמידה בפני הרומאים.
עלייתה של זנוביה לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]זנוביה נולדה בתדמור-פלמירה למשפחה שהחזיקה באזרחות רומית מתקופת שלטונם של הקיסרים האנטונינים.[5] בשנים 213–216 הקיסר קרקלה (מרקוס אורליוס אנטונינוס) העניק לתדמור, שהייתה עיר שיירה ומוקד מסחר, מעמד של קולוניה רומית.[6]
שם אביה של זנוביה היה יוליוס אורליוס זנוביוס. שמה בשפת המקום היה בת-זביי, ובהיותה אזרחית רומית כונתה יוליה אורליה זנוביה.[5]
בשנת 257 לספירה ירש אודינת (שמו הרומי: ספטימיוס אודיינתוס) את השלטון בתדמור מאביו, וקיבל מן הרומאים הכרה כסנאטור רומי.[4] אודינת הכריז על עצמו מלך תדמור. אף על פי שפעל מיוזמתו ושנטילת התואר מלך יכלה להתפרש כמרד באימפריה הרומית, התעלם מכך הקיסר גליאנוס, ואודינת מונה למפקד העליון של כל כוחות הרומיים במזרח הקיסרות. יתרה מזאת, הוא זכה להכרה במעמדו כשותף לשלטון הרומי.[4] בשנת 258 נישאה זנוביה לאודינת. היא צירפה לשמה את השם הרומי של בעלה ולפיכך נקראה ספטימיה זנוביה.[5]
אודינת נרצח בשנת 267, וזנוביה אלמנתו החליטה להעמיד את בנה הצעיר ואבלתוס, שנולד בשנת 260, כשליט במקום אביו. היא העניקה לו את כל התארים שבהם החזיק אביו, ומאחר שהיה קטין, היא שלטה בשמו.[7] לאחר ניסיון של גליאנוס הקיסר להסדיר את שלטונו המעורער במזרח שכשל מפאת תבוסתו לכוחות תדמור, ניתנה הסכמה לזנוביה ובנה לשלוט על החלק המזרחי של הקיסרות, מלבד מצרים ואסיה הקטנה.[4] בכתובות רשמיות בפלמירה כונתה "ספטימיה זנוביה", ולעתים תכופות ביוונית "המלכה הנודעת מכולם".[8]
גליאנוס נרצח, וקלאודיוס, שהיה מפקד חיל הפרשים והאיש החשוב אחריו, הוכרז קיסר.[4] הוא סירב ללכת בדרך קודמיו והחליט לנשל את השלטון בתדמור מסמכויותיו הרבות. מעמדה של תדמור חזר להיות ממלכת חסות של רומא ותו לא.[4]
דמותה של זנוביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]זנוביה ניחנה ביכולות מנהיגות. המקורות הרומיים מתארים אותה כשליטה דגולה ורבת מרץ, וכן כאישה משכילה. היא ריכזה בחצרה אנשי רוח, הוגי דעות ואנשי דת.[9] היא הייתה שאפתנית ובעלת תעוזה, וראתה את עצמה כממשיכה של קלאופטרה.[4]
המרד באימפריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]זנוביה חתמה על הסכמים עם בנות ברית, וכוחותיה פלשו לסוריה, אנטיוכיה, מצרים וחלקים באסיה הקטנה. הכוחות כבשו את השטחים הנרחבים האלו והם סופחו לשלטונה.[4] אף על פי שזנוביה מרדה בשלטון המרכזי של הקיסרות הרומית, היא לא הכריזה על ניתוק ממנו.[4] החל משנת 267, עם עלייתה של זנוביה למלכות, החלה ממלכת תדמור באופן הדרגתי, לטבוע מטבעות בסוריה ובמצרים.[3] בתחילה נטבעו התארים שהנחיל אביו של והבאלת – אודינת, שתואר בתארים שאינם מציינים שם פרטי.[3] מטבעות שבהם בצד אחד הייתה כתובה אמרה בלטינית שפירושה: מלך, גנרל הרומאים, ובצידם השני אורליאנוס וכינויו הקיסרי.[1] בהמשך נטבעו תארים של קיסר, קיסרית, אוגוסטוס, ואוגוסטה במטבעות סוריים. נוסף על כך ראשו של והבאלת הוטבע עטור בנזר בנוסף לעלי דפנה, דבר המדגיש את מעמדו כמלך. המטבעות היו רומיים בצורתם, בכתובותיהם, בשפתם ובאופיים.[3] באמצעות השימוש בדיוקניהם הקיסריים, בשמותיהם ובתאריהם במטבעותיהם האחרונים, זנוביה ובנה הכריזו על עצמם כשליטים רומאים, היא הכריזה על מלכותה כעצמאית והכתירה את עצמה כמלכה.[3] נראה כי הם הפריזו בהערכת עצמם והמעיטו מערכו של הקיסר אורליאנוס.[3] מטבעות אלה היו בלתי חוקיים, מכיוון שלא התקיימה הכרזה של מלכי תדמור אלה כשליטים רומיים.[3]
סופה של זנוביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקיסר קלאודיוס חלה במגפת קיפריאנוס ומת בשנת 270.[4] במקומו הוכרז אורליאנוס שהיה מפקד העליון של חיל הפרשים. אחת ממטרותיו הייתה לרסן את כוחה של זנוביה, ולהשליט סדר בחלקה המזרחי של תחום שלטונו. אורליאנוס פעל בשתי מערכות נגד כוחות תדמור. הראשונה התנהלה בביזנטיון, שבה חיל הפרשים של אורליאנוס הדף את כוחות תדמור עד אנטיוכיה. השנייה התנהלה במבואות אמסה, שם נערך הקרב המכריע, שבסופו נאלצו כוחותיה של זנוביה לסגת לתדמור.[4] לאחר הניצחון בקרב אמסה הטיל אורליאנוס מצור על העיר תדמור. מצב זה העיב על שני הצדדים ופגע בהם קשות. אורליאנוס הציע לזנוביה הצעת פשרה בעלת תנאי כניעה מכובדים, אך היא סירבה בתוקף.[4] ככל הנראה בסתיו 272,[10] נתפסה זנוביה בידי פלוגת פרשים כאשר יצאה מחומת העיר תדמור כדי להשיג תגבורת, והיא הובאה כשבויה לפני אורליאנוס. הוא שב לאמסה וערך משפט לזנוביה ולמקורביה. במשפט היא הטילה את אשמת המרד על יועציה, והם נידונו למיתה. זנוביה ובנה והאבלת נשלחו לרומא כדי שיופיעו בתהלוכת ניצחון.[4]
המרד בתדמור לא פסק לאחר נפילתה של זנוביה בשבי, אורליאנוס הציב בה חיל מצב וקצין בשם מרקלינוס. התדמורים טבחו בחיילי האימפריה והכתירו צעיר בשם אנטיוכוס, שטען לקרבה משפחתית עם זנוביה. אורליאנוס שב לסוריה וכבש את העיר. הוא החליט להעניש אותה ולשים קץ למרד. חייליו הרסו את חומותיה, אוצרותיה נלקחו שלל והעיר הפכה לכפר קטן במדבר. כך באה לקיצה עלייתה של תדמור למעמד של מעצמה שלטונית.[4]
זוסימוס מוסר כי זנוביה ופמלייתה נגררו אחרי אורליאנוס במסעו מערבה אל אירופה, אולם זנוביה מתה בדרך, ממחלה או מרעב, ושארית פמלייתה הוטבעה במיצר של חלקדון וביזנטיום (הבוספורוס).[11][12] אולם בראשית שנת 274 ערך אורליאנוס מסע ניצחון מפואר שבו הציג את השלל הרב שהביא מן המזרח ושבויים רבים. בין השבויים צעדו זנוביה ובנה עם שרשראות זהב. לאחר מכן אורליאנוס חס על חייה, השיא אותה לסנאטור והיא בילתה את שארית חייה ליד טיבור.[4] כך הסתיים שלטונה של המלכה זנוביה וגוועה שאיפתה להתחלק עם רומא בשררה על חלקה הים-תיכוני.[4] אוטרופיוס מוסר כי צאצאיה של זנוביה חיים ברומא בימיו,[13] כלומר לפחות באמצע המאה ה-4.[12]
זנוביה והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקורות הנוצריים מופיעה זנוביה כאוהדת היהודים. אתנסיוס, שהיה אחד מאבות הנצרות וחי במאה ה-4 באלכסנדריה, טען שהייתה יהודייה. במצרים התגלתה כתובת שבה נכתב שהיא מחדשת את זכות המקלט לבית הכנסת במקום.[14] מאידך, בירושלמי נזכרת 'זנביה מלכותא' שרדפה את היהודים.[15]
החוקר חגי אולשניצקי טוען שזנוביה התגיירה, אולם לזרם היהדות ההלניסטית ולא לזרם היהדות הרבנית, ואף התגלעו חיכוכים בינה לבין הממסד הרבני. מסיבה זאת המסורת הרבנית התעלמה ממנה או הייתה עוינת לה.[16][17]
דמותה של זנוביה בעת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על שמה של זנוביה נקראה המעבורת השוודית "זנוביה", שיצאה משוודיה לנמל סוריה, כשהיא נושאת כלי נשק והוטבעה על ידי הכוחות הישראליים ליד חופי לרנקה שבקפריסין ובהמשך הפכה לאתר צלילה פופולרי, שגם הוא קרוי זנוביה (Zenobia Wreck).
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. "חיי הרניאנוס", כז, עמ' 256; "חיי זנוביה", ל, עמ' 259–263; "חיי אורליאנוס", כב–כח, ל, לג–לד, עמ' 314–325.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זנוביה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- זנוביה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- יוגב ישראלי, בעד היהדות, נגד הרבנים: תעלומת המלכה זנוביה, באתר ynet, 30 במאי 2025
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Christopher S. Mackay, ANCIENT ROME: A MILITARY AND POLITICAL HISTORY, New York: Cambridge university press, 2004 [דרושה הבהרה]
- ^ בארמית: 𐡥𐡤𐡡𐡠𐡫𐡶; בערבית: وهب اللات, מילולית: מתנה מאללאת. אללאת זוהתה עם האלה היוונית אתנה ולכן הוא כונה גם "אתנודורוס" (Athenodorus) – מתנה [דורון] מאתנה.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 ליאו מילדנברג, "מטבעות מורדים באימפריה הרומית", קתדרה: לתולדות ארץ ישראל וישובה, יד בן צבי, 1989, עמ' 90–99[דרושה הבהרה].
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג,[דרושה הבהרה].
- ^ 1 2 3 דוד גולן, הקיסרים החיילים, עמ' 259, הערה 248.
- ^ ALAN K. BOWMAN, THE CRISIS OF EMPIRE, A.D. 193-337, New York: Cambridge university press, 2012 [דרושה הבהרה]
- ^ דוד גולן, הקיסרים החיילים, עמ' 328, הערה 209.
- ^ דוד גולן, הקיסרים החיילים, עמ' 256, הערה 232.
- ^ דניאל גולדשמידט, האנציקלופדיה העברית, כללית יהודית וארצישראלית, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ג, כרך ששה עשר,[דרושה הבהרה].
- ^ דוד גולן, הקיסרים החיילים, עמ' 262, הערה 266.
- ^ זוסימוס, ההיסטוריה החדשה, ספר א, 59, 4.
- ^ 1 2 דוד גולן, הקיסרים החיילים, עמ' 263, הערה 269.
- ^ אוטרופיוס, תקציר תולדות רומא, ספר ט, 13, 2.
- ^ מנחם שטרן, שמואל ספראי, יורם צפריר וצבי ברס (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי – היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית, כרך א, יד בן צבי, 1982, עמ' 124.
- ^ ירושלמי תרומות, דף מז, א - פרק ח הלכה ד.
- ^ יוגב ישראלי, בעד היהדות, נגד הרבנים: תעלומת המלכה זנוביה, באתר ynet, 30 במאי 2025
- ^ Olshanetsky, Haggai, Zenobia, the Great Jewish Queen? Re-analysing Zenobia’s Attitude to Monotheism, Judaism and Its Reasonings, Klio 107, 2025, עמ' 215-267
| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |