זנוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: יש להוסיף מספרי עמודים להערות השוליים, הפניה לספר שלם אינה הדרך הנכונה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מבטה האחרון של המלכה זנוביה על תדמור, ציור מאת הרברט שמאלץ

ספטימיה זֶנוֹבּיה (בלטינית: Septimia Zenobia, בארמית: בת זבאי[1];‏ 240–275 לספירה) הייתה מלכת תדמור.

מוצאה שנוי במחלוקת. זנוביה שלטה בשם בנה הצעיר והבאלת (vaballathus) בחלקה מזרחי של האימפריה הרומית בשנים 274 -267 לספירה. זנוביה הייתה אלמנתו של אודיינתוס שהיה ממשפחת השלטון של העיר תדמור-פלמירה. במסגרת שלטונה היא חיזקה את סמכותה ומעמדה של העיר תדמור,[2] אירגנה כוחות צבא שכבשו את סוריה, ומשם יצאו למסעות מלחמה כדי לצרף את מצרים וחלקים גדולים של אסיה הקטנה לתחומיה. הם השתלטו על אזורים נרחבים באימפריה הרומית. משנת 268 זנוביה מלכת תדמור ובנה והבאלת נהגו כשליטים עצמאיים של החלק המזרחי של האימפריה הרומית.[3] הם הציגו עצמם כממונים על ניהול החלק המזרחי של הקיסרות ללא הכרה בכך מרומא.[4] בעקבות מותם של הקיסרים קלאודיוס השני - גותיקוס ואחיו קוינטילוס במארס 270, זנוביה הפכה לאחת המלכות החזקות בעת העתיקה.[2]

דמותה מופיעה באמנות ושמה הפך לסמל לעמידה בפני הרומאים.

במקורות הנוצריים מופיעה זנוביה כאוהדת היהודים. אתנסיוס, שהיה אחד מאבות הנצרות וחי במאה ה-4 באלכסנדריה, טען שהייתה יהודייה. במצרים התגלתה כתובת שבה נכתב שהיא מחדשת את זכות המקלט לבית הכנסת במקום.[5]

עלייתה של זנוביה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 213–216 הקיסר קרקלה (מרקוס אורליוס אנטונינוס) העניק לתדמור שהייתה עיר שיירה ומוקד מסחר, מעמד של קולוניה רומית.[6] בשנת 257 לספירה ירש ספטימוס אודיינתוס (אנ') את השלטון בתדמור מאביו, וקיבל מן הרומאים הכרה כסנאטור רומי.[7] אודיינתוס הכריז על עצמו מלך תדמור. אף על פי שפעל מיוזמתו ושנטילת התואר מלך יכלה להתפרש כמרד באימפריה הרומית, התעלם מכך גליאנוס הקיסר, ואודיינתוס מונה למפקד העליון של כל כוחות הרומיים במזרח הקיסרות. יתרה מזאת הוא זכה להכרה במעמדו כשותף לשלטון הרומי.[8] אודיינתוס נרצח בשנת 267 והשלטון עבר לזנוביה אלמנתו, ולבנה הצעיר וַהבַּלַת (אנ') שהיה בשנות העשרה לחייו.[9] לאחר ניסיון של גאליאנוס הקיסר להסדיר את שלטונו המעורער במזרח שכשל מפאת תבוסתו לכוחות תדמור, ניתנה הסכמה לזנוביה ובנה לשלוט על החלק המזרחי של הקיסרות, מלבד מצרים ואסיה הקטנה.[10] גליאנוס נרצח וקלאודיוס שהיה מפקד חיל הפרשים, והאיש החשוב אחריו הוכרז קיסר.[11] הוא סירב ללכת בדרך קודמיו והחליט לנשל את השלטון בתדמור מסמכויותיו הרבות. מעמדה של תדמור חזר להיות ממלכת חסות של רומא ותו לא.[12]

דמותה של זנוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנוביה ניחנה ביכולות מנהיגות. המקורות הרומים מתארים אותה כשליטה דגולה ורבת מרץ, וכן כאישה משכילה. היא ריכזה בחצרה אנשי רוח, הוגי דעות ואנשי דת.[13] היא הייתה שאפתנית ובעלת תעוזה, וראתה את עצמה כממשיכה של קלאופטרה.[14]

המרד באימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנוביה חתמה על הסכמים עם בנות ברית, וכוחותיה פלשו לסוריה, אנטיוכיה, מצרים וחלקים באסיה הקטנה. הכוחות כבשו את השטחים הנרחבים האלו והם סופחו לשלטונה.[15] למרות שזנוביה מרדה בשלטון המרכזי של הקיסרות הרומית, היא לא הכריזה על ניתוק ממנו.[16] החל משנת 267 עם עליתה של זנוביה למלכות, החלה ממלכת תדמור באופן הדרגתי, לטבוע מטבעות בסוריה ובמצרים.[2] בתחילה נטבעו התארים שהנחיל אביו של והבאלת - אודיינתוס, שתואר בתארים שאינם מציינים שם פרטי.[2] מטבעות בהם בצד אחד הייתה כתובה אמרה בלטינית שפירושה: מלך, גנרל הרומאים, ובצידם השני אורליאנוס וכינויו הקיסרי.[17] בהמשך נטבעו תארים של קיסר, קיסרית, אוגוסטוס, ואוגוסטה במטבעות סורים. נוסף על כך ראשו של והבאלת הוטבע עטור בנזר בנוסף לעלי דפנה, דבר המדגיש את מעמדו כמלך. המטבעות היו רומיים בצורתם, בכתובותיהם, בשפתם ובאופיים.[2] באמצעות השימוש בדיוקניהם הקיסריים, בשמותיהם ובתאריהם במטבעותיהם האחרונים, זנוביה ובנה הכריזו על עצמם כשליטים רומאים, היא הכריזה על מלכותה כעצמאית והכתירה את עצמה כמלכה.[2] נראה כי הם הפריזו בהערכת עצמם והמעיטו מערכו של הקיסר אורליאנוס.[2] מטבעות אלה היו בלתי חוקיים, מכיוון שלא התקיימה הכרזה של מלכי תדמור אלה כשליטים רומיים.[2]

סופה של זנוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר קלאודיוס חלה בדבר ומת בשנת 270.[18] במקומו הוכרז אורליאנוס שהיה מפקד העליון של חיל הפרשים. אחת ממטרותיו הייתה לרסן את כוחה של זנוביה, ולהשליט סדר בחלקה המזרחי של תחום שלטונו. אורליאנוס פעל בשתי מערכות כנגד כוחות תדמור, כאשר הראשונה התנהלה בביזנטיון בה חיל הפרשים[19] של אורליאנוס הדף, את כוחות תדמור עד אנטיוכיה.[20] השנייה - במבואות אמסה, שם נערך הקרב המכריע, שבסופו נאלצו כוחותיה של זנוביה לסגת לתדמור.[21] לאחר הניצחון בקרב אמסה הטיל אורליאנוס מצור על העיר תדמור . מצב זה העיב על שני הצדדים ופגע בהם קשות. אורליאנוס הציע לזנוביה הצעת פשרה בעלת תנאי כניעה מכובדים, אך היא סירבה בתוקף.[22] זנוביה נתפסה בידי פלוגת פרשים כאשר יצאה מחומת העיר תדמור כדי להשיג תגבורת, היא הובאה כשבויה לפני אורליאנוס. הוא שב לאמסה וערך משפט לזנוביה ולמקורביה. במשפט היא הטילה את אשמת המרד על יועציה, והם נידונו למיתה. זנוביה ובנה והאבלת נשלחו לרומא כדי שיופיעו בתהלוכת ניצחון.[23] המרד בתדמור לא פסק לאחר נפילתה של זנוביה בשבי, אורליאנוס הציב בה חיל מצב וקצין בשם מרקלינוס. התדמורים טבחו בחיילי האימפריה והכתירו צעיר בשם אנטיוכוס, שטען לקרבה משפחתית עם זנוביה. אורליאנוס שב לסוריה וכבש את העיר. הוא החליט להעניש אותה ולשים קץ למרד. חייליו הרסו את חומותיה, אוצרותיה נלקחו שלל והעיר הפכה לכפר קטן במדבר. כך באה לקיצה עלייתה של תדמור למעמד של מעצמה שלטונית.[24] בראשית שנת 274 ערך אורליאנוס מסע ניצחון מפואר בו הציג את השלל הרב שהביא מן המזרח ושבויים רבים. בין השבויים צעדו זנוביה ובנה עם שרשראות זהב. לאחר מכן אורליאנוס השיא אותה לסנאטור והיא בילתה את שארית חייה ליד טיבור.[25] כך הסתיים שלטונה של המלכה זנוביה וגוועה שאיפתה להתחלק עם רומא בשררה על חלקה הים תיכוני.[26]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זנוביה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] Christopher S. Mackay, ANCIENT ROME: A MILITARY AND POLITICAL HISTORY (New York: Cambridge university press, 2004)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 ליאו מילדנברג, "מטבעות מורדים באימפריה הרומית", יד בן צבי, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל וישובה, J STOR. 1989 ,
  3. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג),
  4. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג),
  5. ^ עורך/כים: מנחם שטרן, שמואל ספראי, יורם צפריר וצבי ברס, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי – היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית, כרך א, יד בן צבי, 1982, עמ' 124
  6. ^ ALAN K. BOWMAN, THE CRISIS OF EMPIRE , A.D. 193-337, New York: Cambridge university press, 2012
  7. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  8. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג),
  9. ^ ALAN K. BOWMAN, THE CRISIS OF EMPIRE , A.D. 193-337, New York: Cambridge university press, 2012
  10. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  11. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  12. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  13. ^ דניאל גולדשמידט, "האנציקלופדיה העברית", "כללית יהודית וארצישראלית",(ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ג) כרך ששה עשר
  14. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  15. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  16. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  17. ^ [1] Christopher S. Mackay, ANCIENT ROME: A MILITARY AND POLITICAL HISTORY (New York: Cambridge university press, 2004)
  18. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  19. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  20. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  21. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  22. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  23. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  24. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  25. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)
  26. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, (ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג)