לדלג לתוכן

זעם ותהילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זעם ותהילה
כרזת הסרט
כרזת הסרט
כרזת הסרט
בימוי אבי נשר
הופק בידי אבי נשר, יצחק צחייק
תסריט אבי נשר
עריכה יצחק צחייק
שחקנים ראשיים ג'וליאנו מר
רוני פינקוביץ'
חנה אזולאי-הספרי
יגאל נאור
טוביה גלבר
רונה פריד
מוזיקה רמי קליינשטיין
צילום דוד גורפינקל
מדינה ישראלישראל ישראל
חברת הפקה אולפני הרצליה
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 1984
משך הקרנה 118 דקות
שפת הסרט עברית
אנגלית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 900,000 דולר
הכנסות 47,700 צופים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

זעם ותהילה הוא סרט דרמה היסטורית ישראלי משנת 1984 בכתיבתו ובבימויו של אבי נשר.

זהו סרטו החמישי של אבי נשר ובו שחזור עלילותיו של התא הירושלמי של הלח"י במהלך חודש מרץ 1942, זמן קצר לאחר רצח יאיר בידי הבולשת הבריטית. צילומי הסרט נערכו בין ינואר למאי 1984[1].

התסריט נכתב לאחר ראיונות עם לוחמי לח"י ובעיקר דוד שומרון ואנשל שפילמן. גם יצחק שמיר שותף בהתיעצויות. שוחזרו אירועים אמיתיים כמו חלוקת כרוזים, חטיפת ורצח אלכס רובוביץ, משפט צבאי והוצאה להורג בתלייה, שידור מחתרתי, ניסיון להתנקש במפקד בריטי ועוד. תקציב הסרט היה כמיליון דולר בקירוב והוא הופק במשך שנה. לצרוך הפקת הסרט שחזרו בקפדנות פרטי התקופה: דירות מרתף דלות ריהוט שהתגוררו בהן חברי המחתרת, מרכז הבולשת הבריטית, סגנון החיים והלבוש בירושלים של שנות הארבעים, כרזות של הלח"י, מדים של הצבא הבריטי שהובאו במיוחד מאנגליה, משאיות צבאיות וכלי נשק מהתקופה. השחקנים כלאו עצמם מרצון במשך שלושה חודשים בדירה אחת כדי ללמוד, מכלי ראשון, את אופי חייהם של אנשי המחתרת[2].

הסרט עורר מחלוקת גדולה בישראל של ראשית מלחמת לבנון (נשר הואשם במתן לגיטימציה לטרור פלשתינאי), אך לעומת זאת הסרט זכה להכרה והוקרה בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם ובעיני מבקרים ואנשי קולנוע בארצות הברית נחשב לאחד מסרטי הפעולה המסוגננים ביותר שנעשו אי פעם. בעת הפקת הסרט נפצע ג'וליאנו מר מרסיס של כדור סרק, הבמאי אבי נשר החליף את מקומו של ג'וליאנו מר הפצוע בצילומי סצנת פיצוץ בניין הבולשת. כעבור כמה חודשים צלמו את צילומי התקריב לסצנה[3].

תקציר העלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתחיל בשידור מחתרתי של לח"י על ידי דפנה (חנה אזולאי-הספרי) מתוך חדר מחתרתי בירושלים בו נמצאים גם מפקד הסניף הירושלמי, מלניק (יגאל נאור), וכותב התשדירים סלונים (ליאור נחמן).

התאריך הוא 14 במרץ 1942, כחודש לאחר רציחתו של אברהם שטרן. מפקדת לח"י שולחת לירושלים את אדי "הקצב" (ג'וליאנו מר), לוחם ללא חת כדי לעורר את הסניף "המנומנם" ולבצע התנקשות במפקד הבריטי בירושלים.

בין הלוחמים בסניף נמצא גם נח קפלן (רוני פינקוביץ'), בוגר תיכון בן 19. הוא מאוהב בחברתו מהתיכון, אנג'לה ששון (רונה פריד). נח מגיע לנשף ריקודים בו משתתפים גם חיילים בריטים. אנג'לה מציגה אותו לאביה (ז'אק כהן) ולאמה (גבי אלדור) אך הם מסתייגים מיחסיה עמו.

הבריטים עוצרים את שמעון רובוביץ (יהלי ברגמן) בעת חלוקת כרוזים. הוא מעונה למוות בידי החוקר גרווין (ג'ון פיליפס) אך לא מוסר את שמות חבריו.

אדי מתכנן התנקשות בחיי המפקד הבריטי. את חמר הנפץ מכין "פינוקיו" (טוביה גלבר) והוא אמור להתפוצץ בעת כניסת מכונית המפקד לבסיס המבוצר. חומר הנפץ לא מתפוצץ והלוחם אלכס (דודו יפת) פותח באש ולאחריו שאר המתקיפים. הבריטים פותחים באש עזה ופוגעים באלכס. הלוחמים נסוגים עם הפצוע אך מקום מחבואם מתגלה על ידי הלשנה. הבריטים חשים למקום ותופשים את אלכס. הוא מועמד לדין, נושא נאום נגד השלטון הבריטי ומועלה לגרדום בנוכחות רב. פינוקיו מצליח לברוח לדירתה של חברתו יעל (סיגל כהן) המטפלת בו ומעודדת אותו.

נח ואנג'לה נישאים במחתרת ומסתירים זאת מהוריה. לבסוף מחליט אביה למכור את מפעלו בארץ ולהגר לארצות הברית ואנג'לה מודיעה לנח שעליה להצטרף אליהם.

אדי מתכן התקפה על הבסיס הבריטי על ידי הכנסת מכונית תופת ובה לוחמי לח"י לבושים כחיילים בריטיים. הם מצליחים להחדיר את המכונית אך הבריטים מגלים זאת. מתפתח קרב קשה שבו נהרג אדי וכל תוקפי הלח"י פרט לנח שמצליח לברוח. המכונית מתפוצצת וזורעת הרס רב.

נח נתפס לאחר שישה שבועות, נדון למאסר עולם ומשוחרר עם הקמת המדינה.

שחקנים ודמויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם השחקן/ית שם הדמות
ג'וליאנו מר אדי הקצב
רוני פינקוביץ' נח קפלן
יגאל נאור מלניק
חנה אזולאי-הספרי דפנה
רונה פריד אנג'לה ששון
ז'אק כהן מר ששון
גבי אלדור גב' ששון
טוביה גלבר פינוקיו
ליאור נחמן סלונים
דודו יפת אלכס
יהלי ברגמן שמעון
ג'ון פיליפס גרווין
סיגל כהן יעל
יעל דר ניבה
ג'וזף בי מרטין
מוני יוסף אלנקם
בארי לנגפורד קולונל קיין
דני פרידמן לנגר

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עירית שמגר, לח"י ושורשי האלימות, מעריב, 26 בינואר 1984
  2. ^ רחל נאמן, משורה ישחרר רק המוות, כותרת ראשית, 21 בנובמבר 1984
  3. ^ נירית אנדרמן, רגע קאט, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2011