זקן כחול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זקן כחול
Bluebeard
זקן כחול
זקן כחול
מידע כללי
מאת קורט וונגוט
שפת המקור אנגלית
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה הוצאה לאור דל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 1987
מספר עמודים 232
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאת זמורה ביתן
תאריך 1990
תרגום תמר עמית
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-0-385-29590-1
הספרייה הלאומית 001178153
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

זקן כחול (באנגליתBluebeard) הוא רומן מאת הסופר האמריקאי קורט וונגוט. הספר פורסם ב-1987 באנגלית, ויצא לאור בעברית בשנת 1990 בהוצאת זמורה ביתן. גיבור הספר, הצייר הבדוי ראבּו קאראבקיאן (1916–1988) מספר את תולדות חייו, ספק אוטוביוגרפיה, ספק יומן. קאראבקיאן (המופיע כדמות משנה בספרו של וונגוט 'ארוחת בוקר של אלופים') הוא אמריקאי ממוצא ארמני הגר בגפו לאחר שהתאלמן, בלונג איילנד, בבית רחב-ידיים בו הוא מציג את אוסף הציורים הגדול ביותר בזרם האקספרסיוניזם המופשט. את מלאכת הכתיבה הוא נוטל על עצמו בדרבונה של סירסי ברמן, אלמנה אנרגטית ודעתנית המופיעה ומתערבת בחייו, נחושה גם לגלות את סודו של קאראבקיאן, אותו הוא מסתיר תחת מנעול ובריח באסם. מכאן שם הספר, המתייחס לאגדת כחול הזקן.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראבו קאראבקיאן נולד ב-1916 בסן איגנסיו, קליפורניה להורים ארמניים ששרדו את שואת הארמנים. בגיל צעיר מתגלה כישרונו לצייר והוא נוסע לניו יורק להיות שוליה בביתו של דן גרגורי, מאייר מפורסם ומצליח ממוצא ארמני. במלחמת העולם השנייה שירת כסרן במחלקה של אמנים שהתמחו בהסוואה, ובמהלך המלחמה איבד את עינו השמאלית. כצייר הוא ידוע בעיקר לשמצה לאחר שציוריו המופשטים החלו מתפוררים ומתקלפים כשהצבע האקרילי בו השתמש התגלה כלא עמיד. בתחילת הסיפור, כשנתיים לאחר מותה של אידית, אשתו השנייה לה היה נשוי עשרים שנה, קאראבקיאן בן ה-71 גר בבית בעל ה-19 חדרים כמעט לבדו. כל המשרתים עזבו, ורק טבחית חדשה ששכר ובתה בת ה-15 גרות בבית. לעיתים באים מבקרים לראות את אוסף הציורים שלו, אבל חברו היחיד הוא שכנו, הסופר פול שלזינגר, שנמצא רוב שעות היממה בביתו של קאראבקיאן ואוכל אצלו.

על רקע זה מופיעה סירסי ברמן, אותה פוגש קאראבקיאן על החוף ליד ביתו. סירסי, בת 43 שהתאלמנה לא מזמן, היא סופרת פופולרית, הכותבת ספרי נוער תחת שם העט פולי מאדיסון. היא מתחילה את השיחה עם קאראבקיאן בבקשה שיספר לה כיצד הוריו מתו. לאחר שהוא עונה לה, קאראבקיאן מזמין אותה לארוחת ערב בביתו יחד עם פול, ובסוף הערב מציע לה להתארח בביתו במקום בבית המלון בו היא שוהה. סירסי, ששמה מרפרר לאלה-קוסמת קירקה מהמיתולוגיה היוונית, מסכימה להצעה, ובמהרה מתחילה להתערב בחייו של קאראבקיאן, לקרוא את מכתביו, ולחטט בחפציו. בעידודה, קאראבקיאן נוסע למספר ימים לניו יורק, ובשובו מגלה כי היא עיצבה מחדש את מבואת הבית ובמקום התמונות המופשטות ויקרות הערך שלו מוצגים הדפסים קיטשיים מהתקופה הוויקטוריאנית של ילדות על נדנדות. חברו פול סייע לה כנקמה על כך שקאראבקיאן הסתיר ממנו כי היא הסופרת פולי מאדיסון, וגרם לפול להיראות מגוחך כשהתייחס אליה בזלזול והתנשאות. בזעמו, קאראבקיאן מגרש את שניהם, אולם בהמשך העלילה הם חוזרים לגור בביתו. בסופו של הספר סירסי מצליחה לשכנע את קאראבקיאן להראות לה מה הוא מחביא באסם: ציור פוטוריאליסטי ענק בגודל עשרות מטרים, של העמק בו היה קאראבקיאן כשהסתיימה מלחמת העולם, ובו נראים חמשת אלפים מאתיים ותשעה עשר בני אדם - שבויי מלחמה מצבאות שונים, צוענים, וניצולי מחנות ריכוז. הציור הענק הופך לאטרקציה תיירותית מצליחה.

ניתוח ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זקן כחול הוא בראש ובראשונה ספר על אמנים ותפקידה של אמנות בחברה האמריקאית כיום[1]. הספר דן בשאלה של ריאליזם מול אקספרסיוניזם מופשט (ואמנות מודרנית בכלל)[2]. בנוסף, הספר נוגע בשאלה למה סוג אמנות מסוימת נחשב רציני, וסוג אחר לא. בהקדמה לספר וונגוט כותב: 

"ריכוז אדיר של עושר בידי קומץ אנשים או מוסדות אפשר להם להעניק לתוצרים מסוימים של שעשועי אנוש חשיבות מופרזת ולפיכך מצערת. אני מדבר כאן לא רק על עוגות הבוץ של עולם האמנות, אלא גם על משחקי ילדים כגון ריצה, קפיצה, זריקה.
או ריקוד.
או שירת פזמונים."

זקן כחול, עמוד 1

בספרים רבים של וונגוט דמויות נשיות מהוות אלמנט סימבולי בסיפור ולא דמויות תלת-ממדיות[3]. לעומתן, סירסי ברמן ומרילין קמפ (המאהבת של דן גרגורי, ומושא האהבה של קאראבקיאן כנער) מופיעות כאמביציוזיות, אינטליגנטיות, חדות תפישה, החלטיות, חזקות, דעתניות ורהוטות[4]. הבדל זה מתבטא גם בשם הציור הענק באסם: "עכשיו תורן של הנשים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זקן כחול, באתר OCLC (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Thomas F. Marvin, Kurt Vonnegut: A Critical Companion, Westport, CT: Greenwood, 2002, עמ' 141
  2. ^ Casie Hermansson, Bluebeard: A Reader's Guide to the English Tradition, Univ. Press of Mississippi, 2009, עמ' 165
  3. ^ Paul Lee Thomas, Reading, Learning, Teaching Kurt Vonnegut, New York: Peter Lang, 2006, עמ' 137
  4. ^ Thomas F. Marvin, Kurt Vonnegut: A Critical Companion, Westport, CT: Greenwood, 2002, עמ' 155