זרון סוף
 זרון סוף
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | דורסי יום |
| משפחה: | נציים |
| סוג: | זרון |
| מין: | זרון סוף |
| שם מדעי | |
 Circus aeruginosusליניאוס, 1758 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
זרון סוף (שם מדעי: Circus aeruginosus) הוא עוף דורס ממשפחת הנציים, מתת משפחת הזרונים ומהסוג זרון. עוף זה חי גם בישראל.
תפוצתו היא ביבשות אסיה, אירופה וחלקים מוגבלים ביבשת אפריקה. זרון סוף הוא דורס בגודל בינוני. אורך גופו מגיע ל-55 ס"מ. אורך מוטת כנפיו הוא 130 ס"מ. פרט בוגר מגיע למשקל 700 גרם. תזונתו מבוססת על טריפת יונקים קטנים (בעיקר מכרסמים) ועופות, ובמידה פחותה גם זוחלים, דגים ודו-חיים. לפעמים ניזון זרון סוף גם מפגרים. מעופו אטי ושקט.
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארכו של הזרון כ-55 סנטימטר, מהראש עד לזנב, צבעו לרוב חום. אצל הזכר, . מוטת כנפיו של זרון בוגר היא כ-130 סנטימטר. ומשקלו כ־700 גרם. הזרון הוא עוף דורס בינוני בגודלו.
זרוני סוף הם עופות דורסים דקי גזרה, בעלי גוון כללי חום. לזרון הזכר ראש וצוואר בהירים - תכולים או לבנים - ולבטנם גוון ערמוני בהיר. קצות הכנפיים אצל הזכר עשויים להיות בצבע שחור. הנקבה כהה יותר, בעלת כיפה וסנטר בצבע בז' או קרם. הזרון הצעיר דומה מאוד לנקבה, אך קל להבחין ביניהם בשעת המעוף. רגליהם חשופות (מכוסות נוצות מעטות בלבד)[2], צהובות וארוכות. הן דקות ומותאמות ללכידת הטרף ותפיסתו. כשהם עומדים, קל להבחין במבנה ראשם המיוחד. מיקום העיניים בחזית הראש מזכיר את מבנה ראשו של הינשוף[3].
תפוצה וקינון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפשר למצוא את זרון הסוף בכל רחבי אירופה, מרכז אסיה, במזרח התיכון (בכלל זה בישראל) ועד צפון מערב אפריקה. זרון סוף מקנן עיקר באזורי מים וביצה[4]. כל פרט חי לבדו רוב השנה, אך בעונת הרבייה חיים הזרונים בזוגות. הנקבה דוגרת והזכר מביא אוכל לגוזלים. במאה ה-18 וה-19 קרסה אוכלוסייתם עקב ייבוש בתי גידול, ציד והרעלות עופרת. זרונים שאכלו בשר שועלים שנורו בידי אדם, אכלו גם את הקליעים העשויים עופרת והורעלו. כיום, אוכלוסייתם יציבה ואין חשש לעתיד המין[5].
זרון הסוף בישראל הוא חולף מצוי, אך נצפו בעבר זוגות מקננים בארץ באזור עמק החולה. זהו הזרון הגדול ביותר בארץ, והוא מצוי בעיקר ליד מאגרי מים ובריכות דגים בצפון הארץ ובשפלה[6]. שלושה רבעים מכלל זרוני הסוף שנראים בארץ הם נקבות או צעירים. בעת שהוא צד מזון הזרון עף בשקט וצולל אל טרפו. בעונת הרבייה, כאשר יש גוזלים, הזכר מביא לגוזלים אוכל והנקבה דוגרת.
חיזור[עריכת קוד מקור | עריכה]
זרוני סוף זכרים מציגים מעופי חיזור יפהפיים - הם עפים במעגלים בגובה עצום מעל אזור הרבייה. אם הזכר מוצא חן בעיני הנקבה, היא מצטרפת אליו. הם משלבים את רגליהם יחד (אחד תופס את שוק השני), ושניהם צונחים יחד תוך כדי סחרור מהיר לעבר הקרקע. ההפרדות מתרחשת בשנייה האחרונה, ממש לפני שהם פוגעים בקרקע[7].
תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזרון ניזון בדרך כלל מטרף שצד בעצמו, ולא מפגרי בעלי חיים. הזכר והנקבה מעדיפים תזונה שונה. הנקבה מעדיפה עופות ביצה ומים, והזכר מעדיף ציפורי שיר. גם הזכר וגם הנקבה ניזונים ממכרסמים. תעופתו השקטה של הזרון מאפשרת לו להתקרב אל טרפו בשקט, ואז לצלול מהאוויר ולתפוס אותו. כמו רוב הדורסים, בעת שהוא צד מזון מעדיף הזרון לדאות באוויר ולא לעוף, מלבד נפנופי כנפיים קלים מפעם לפעם, כדי להחזיק את עצמו באוויר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זרון סוף, באתר ITIS (באנגלית)
- זרון סוף, באתר NCBI (באנגלית)
- זרון סוף, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- זרון סוף, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- זרון סוף, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
- זרון סוף, באתר GBIF (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ זרון סוף באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ זרון סוף, באתר דיסקוס הגליל
- ^ זרון סוף - Circus aeruginosus, באתר הצפרות הישראלי
- ^ זרון סוף - Circus aeruginosus, באתר הצפרות הישראלי
- ^ זרון סוף - Circus aeruginosus, באתר הצפרות הישראלי
- ^ זרון סוף, באתר דיסקוס הגליל
- ^ זרון סוף - Circus aeruginosus, באתר הצפרות הישראלי
