זרועות הלחימה

זרועות הלחימה או חילות הלחימה או חילות הקרב (באנגלית: Combat arms), או במונח המשמש מחוץ לדוקטרינה האמריקנית "חילות לוחמים" (fighting arms) – הם כוחות בתוך צבא סדיר שמבצעים לחימה טקטית קרקעית ישירה. ככלל, מדובר ביחידות הנושאות כלי נשק או מפעילות אותם בפועל, כדוגמת חיל הרגלים, חיל הפרשים וחיל התותחנים.

שילוב של מספר חילות לחימה בדרכים המספקות תמיכה הדדית קרויה לחימה משולבת (combined arms) – עיקרון מרכזי בתפיסות ההפעלה של כוחות יבשה.

בצבאות מסוימים, כגון צבא בריטניה וצבא קנדה, חילות כמו תותחנים והנדסה קרבית נחשבים לחלק ממרכיבי תמיכה בלחימה (combat support), ואילו בצבאות אחרים, כגון צבא ארצות הברית וצה"ל, הם מסווגים כחלק מחילות הלחימה עצמם.

כוחות שריון נחשבים לחיל לחימה כשלעצמם, אף שמקורם ההיסטורי ביחידות פרשים.

הכללתו של חיל התותחנים במסגרת חילות הלחימה נובעת בראש ובראשונה מהשימוש ההיסטורי בתותחים בלחימה קרובה, ובהמשך מתפקידם נגד טנקים עד הופעתם של טילים מונחים נגד טנקים.

גם כוחות מיוחדים (Special Forces) מסווגים לעיתים כחיל לחימה עצמאי, אף שלמעשה הם נחשבים לגרסה מתקדמת ומיוחדת של חיל רגלים קל, ולעיתים רבות יש להם קשר היסטורי ישיר ליחידות כאלה.

חילות הלחימה בצבאות חבר העמים הבריטי (Commonwealth Forces)

בכמה מצבאות חבר העמים, חילות הלחימה המוכרים כוללים את:

• חיל הרגלים
• חיל השריון
• חיל התותחנים
• חיל ההנדסה הקרבית
• תעופה קרבית (Combat Aviation)
• הגנה אווירית (Field Air Defence)

בצבא קנדה, ההגנה האווירית נכללת כחלק מחיל התותחנים, וכל יחידות התעופה משויכות לחיל האוויר המלכותי הקנדי (RCAF), ולא לצבא היבשה.

חילות הלחימה בצבא ארצות הברית

בדוקטרינה הארגונית העדכנית של צבא ארצות הברית נעשה שימוש בסיווג הקרוי "תמרון, אש והשפעה " (Maneuver, Fires and Effects – MFE), במסגרתו מאורגנים חילות הלחימה יחד עם ארבעה חילות נוספים, תחת הקטגוריות:

1. תמרון (Maneuver)
2. אש (Fires)
3. תמיכה בתמרון (Maneuver Support)
4. כוחות מיוחדים של ארצות הברית (USSOCOM Functional Areas)

חילות הלחימה הקלאסיים

החילות שזוהו באופן מסורתי כחילות הלחימה העיקריים כללו:

• חיל הרגלים
• חיל התותחנים
• חיל הפרשים

מדובר בחילות שמטרתם המרכזית היא לחימה ישירה מול כוחות האויב.

בין השנים 1968 ל־2001, סווגו החילות הבאים כחילות הלחימה בצבא ארה״ב:

• Infantry – חיל הרגלים (1775)
• Field Artillery – תותחנים (1775, עוצב מחדש בשנת 1968)
• Air Defense Artillery – תותחנים נגד מטוסים (הוקם ב־1968)
• Armor – חיל השריון, כולל פרשים משוריינים (Armored Cavalry) , פרשים קלים (Light Cavalry), ובעבר גם פרשים מוטסים (Air Cavalry); חיל הפרשים (Cavalry) נוסד ב־1776 ושונה רשמית ל־Armor בשנת 1950.

ענף התותחנים כלל את תותחני החוף עד שהפכו לענף נפרד בשנת 1907. תותחני החוף כללו גם תותחנים נגד מטוסים החל מ־1920, עד שהענף פורק בשנת 1950. לאחר מכן, נותרו תותחני הנ"מ תחת ענף התותחנים עד 1968, אז הוקם ענף עצמאי לתותחנות נ"מ, וענף התותחנים הוסב לענף תותחנות שדה. ענף הפרשים אוחד רשמית עם חיל השריון בשנת 1950, אף כי יחידות רבות שמרו על שם "פרשים" (Cavalry).

מאז 2001, דוקטרינת צבא ארצות הברית כללה גם את כוחות התעופה הקרבית, הכוחות המיוחדים וההנדסה הקרבית כחלק מחילות הלחימה.

תעופה קרבית של הצבא (Army Aviation)

עד הקמתו של ענף התעופה הקרבית של הצבא בשנת 1983, ענפים שונים בצבא שימשו כענפים אחראיים (proponent branches) למשימות שונות לפי סוג הדגם של כלי הטיס:

• מסוקי סער מדגם UH-1 ו־UH-60 – תחת חיל הרגלים
• יחידות פינוי רפואי (MEDEVAC) באותם מסוקים – תחת חיל הרפואה
• מטוסי תובלה כמו CH-47, CH-54, ו־CV-2/C-7 – תחת חיל התחבורה
• מטוסי סיור OV-1 – תחת חיל המודיעין הצבאי
• מסוקי תקיפה מדגמי AH-1 ו־AH-64, וכן מסוקי סיור OH-6 ו־OH-58 – תחת חיל השריון או חיל התותחנים (במקרה של סוללות רקטות מוטסות)

רק יחידות תעופה שהיו מעורבות ישירות בלחימה – כגון פרשים מוטסים, מסוקי תקיפה, רקטות מוטסות, או מסוקי סער – נחשבו ל"יחידות לחימה" (Combat Arms) במלוא מובן המילה. חיל התעופה הקרבית של הצבא, בניגוד לחיל האוויר של הצבא (AAF, שפעל בין 1941–1947) ולחיל האוויר הקודם (Army Air Corps – AAC, שפעל בין 1926–1942), נוסדה רשמית ב-6 ביוני 1942, עם ההיתר להציב מטוסי סיור אורגניים ליחידות תותחנים. (הערה: בין 20 ביוני 1941 ל־9 במרץ 1942 התקיימו AAF ו־AAC במקביל כענפים בצבא ארה״ב.) מ־1942 ועד 1983, לא היה לצבא ענף תעופה עצמאי. הקצינים (למעט קציני משנה) והחיילים הוצבו בענפים בסיסיים לפי ההתמחות שלהם או שויכו ליחידות שונות בהתאם לתפקידם הצבאי .

קצינים (סגן משנה עד לוטננט קולונל) שובצו ליחידות תעופה בהתאם לענף האם שלהם:

• רוב קציני חיל הרגלים שובצו ליחידות מסוקי סער
• קציני שריון ותותחנים שובצו למסוקי תקיפה או יחידות רקטות מהאוויר
• קציני חיל הרגלים והשריון שובצו ליחידות פרשים מוטסים (Air Cavalry), שכללו מסוקי תקיפה, סיור מהאוויר ופלוגות רגלים מוטסות ("aero-rifle")

ענפים נוספים שסיפקו קציני תעופה כללו את חיל הרפואה, חיל המודיעין הצבאי, וחיל התחבורה. לעיתים נדירות שירתו גם קצינים מההגנה האווירית, חיל ההנדסה, חיל החימוש וחיל הקשר כטייסים ביחידות תעופה קרבית.

עד 2004, טייסים קציני משנה מונו במסגרת חיל קציני המשנה ונשאו תפקיד בהתאם לקטגוריית כלי הטיס (מטוס/מסוק) וסוג המשימה, והוצבו ליחידות בהתאם לכישוריהם.

כוחות מיוחדים (Special Forces – נוסד כענף עצמאי ב־1987)

בין השנים 1952–1987, כוחות מיוחדים נחשבו כתת-קבוצה של חיל הרגלים, ורוב הקצינים וחיילי החי"ר המיוחדים הגיעו מרקע של חיל רגלים רגיל. עם גידול הדגש הדוקטרינרי על מבצעים מיוחדים, הפכו הכוחות המיוחדים בשנת 1987 לענף בסיס עצמאי של חילות הלחימה.

חיל ההנדסה הקרבית (Combat Engineers – 2001)

יחידות הנדסה קרבית מספקות יכולות של ניידות, חסימה, והישרדות (mobility, counter-mobility, survivability) לתמיכה ביחידות תמרון, ויש להן משימת משנה של לחימה כלוחמי חיל רגלים.

חיל הנחתים של ארצות הברית

על פי דוקטרינת חיל הנחתים, רק כוחות חיל הרגלים מוגדרים כחיל לחימה. יתר מרכיבי יסוד הלחימה הקרקעי (Ground Combat Element) – תותחנים, אמפיביות תקיפה, הנדסה קרבית, סיור קל משוריין, סיור, ויחידות טנקים – נחשבים כחלק מתמיכה בלחימה. ההגנה האווירית, כחלק מהתעופה של חיל הנחתים, כלולה בתוך רכיב הלחימה האווירי (Aviation Combat Element).