זרחיה חן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרו של רבי זרחיה

רבי זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל (גרסיאן) חן היה פילוסוף, רופא, פרשן המקרא ומתרגם יהודי מימי הביניים, מגדולי הוגי הדעות במאה ה-13 ובתור הזהב של יהדות ספרד. נודע כמפיץ תורת הרמב"ם בספרד וברומא, וכמומחה בספרו מורה הנבוכים.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי זרחיה היה מצאצאי רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני, מבני משפחת שאלתיאל חן המיוחסת לזרובבל בן שאלתיאל ראש הגולה. משפחתו גלתה מבבל לברצלונה שבספרד שם נולד וגדל, כמחקרו של משה שטיינשניידר.

בברצלונה עסק בהפצת והאדרת מורה הנבוכים ותורת הרמב"ם, עקב עסקו זה הוא נרדף על ידי מתנגדיו, ונאלץ לברוח מעירו. לאחר נדודים הוא עבר לרומא שבאיטליה בשנת ה'ל"ז (1276), שם החל לעסוק בפילוסופיה, רפואה, תרגום, ופרשנות המקרא והתפרסם בשל כך.

גם ברומא המשיך בהפצת מורה הנבוכים, ועל כך נרשם ויכוח קשה בינו לבין רבי הלל בן שמואל מוירונא שעסק אף הוא בהפצת תורת הרמב"ם באיטליה, על הדרך להפצת הכתבים. בין תלמידיו נמנה עמנואל הרומי.

נפטר בערך בשנת ה'ן (1290), ביקש להיקבר בברצלונה סמוך לאבותיו, אך מתנגדיו לא איפשרו זאת.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תקוות אנוש - על ספר איוב.
  • אמרי דעת - על ספר משלי, בהוצאת ישראל שוורץ ה'תרל"א.
  • על הנפש - תרגום לספרו של אריסטו 'De Anima'

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]