זרמים בבודהיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תפוצת זרמי הבודהיזם

הבודהיזם מורכב מכמה זרמים ואסכולות רבות, מקור כל הזרמים בבודהה עצמו. המכנה המשותף כולל שלושה שלבים:

  1. תאוריה שמסבירה מהו העולם, כיצד עובדת תודעתו של אדם, מהן הסיבות לסבל, כיצד להימנע מהן.
  2. מדיטציה, תרגול מעשי ההופך את התאוריה לניסיון ישיר.
  3. אורח חיים או אמצעים לשמירת רמות המודעות אשר פותחו.

במהלך השנים התהוו שלושה זרמים עיקריים:

  • טהרוואדה או "היניאנה", הזרם הוותיק ביותר שעקרונותיו מקובלים גם על שאר הזרמים. קרוי גם הזרם הדרומי על פי תפוצת מאמיניו.
  • מהאיאנה - הזרם הנפוץ ביותר. קרוי גם הזרם הצפוני על פי תפוצת מאמיניו.
  • וג'ריאנה - קרוי גם הזרם האזוטרי. נפוץ בעיקר באזור טיבט, מונגוליה וסביבתן.

צורות ההוראה של הבודהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבודהה, באמצעות שימוש בדוגמה אישית, במילים ובסמלים, הדריך תלמידים בעלי מנטאליות ויכולות שונות – מפשוטי-עם ועד למלכים, ובכך יצר דרך, שעל-פי הבודהיזם תוביל לשחרור, הארה, ומודעות.
על פי המסורת, יש 84,000 צורות לימוד, שכל אחת מהן מהווה תרופת נגד לאחד משילובי הרגשות המטרידים והסחות הדעת, בהמשלה, ניתן לדמות זאת לבית מרקחת עצום בו לכל מחלה יש תרופה.

לפי המסורת הבודהיסטית, הבודהה הציג את "הדרך" באופנים שונים וברמות שונות, כך שדבריו יתאימו ויובנו בקרב קהל השומעים הספציפי אשר האזין לו בכל פעם. למרות זאת, במרוצת הזמן חלק מתלמידיו (נגרג'ונה לדוגמה) שינה חלק מ"הדרך" וכך התפתחו כיתות ואסכולות שונות, המציגות גרסאות של הבודהיזם. אולם רובן מתבססות על שלוש האמיתות הנאצלות הראשונות. דהיינו, חיים חסרי הארה הם סבל, הסבל מתקיים בשל סיבות הניתנות לזיהוי, לפיכך ניתן להימנע מהסבל. השוני בין הזרמים השונים בבודהיזם, בא לידי ביטוי בגרסאות השונות המתארות את האמת הרביעית- סדרת הצעדים והשלבים של הדרך המתומנת האצילה. הדרך המתומנת האצילה (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהשגת הארה עצמית באמצעות הבנה שלו את עצמו, ואת משמעות קיומו בעולם. זאת בין היתר באמצעות " פיתוח עצמי" או מדיטציה. המדיטציה מפתחת את המודעות העצמית אשר מבארת את אופיו האמיתי של חיינו, אשר כאמור מתואר בבודהיזם כגל אירועים בני רגע, המופיעים ונעלמים באופן תדיר ובלתי קבוע. ההתבוננות העצמית היא שתניב את הידיעה, והידיעה היא שתוביל את האדם לאושר.
חלק מהמתרגלים לקחו חלקים שונים מהמגוון הרחב והוסיפו חלקים חדשים, וכך, במהלך 2500 שנות ההיסטוריה של הבודהיזם, נוסדו והתפתחו אסכולות וזרמים שונים הנבדלים האחד ממשנהו בחזות ולפעמים גם במהות. ולעתים אף מייחסים חשיבות עיקרית לכתבים שונים.
אסכולות אלו נפוצו מהודו למדינות אסיה השונות ומשם הופצו בעולם.
הבודהה הראה דרך לאושר תמידי, שחרור מהסבל של הקיום המותנה, תוך הכרה בטבען של כל התופעות, והקנה לתלמידיו יכולת לעזור לאחרים בדרכם לשחרור והארה. מכאן, שעל-פי הבודהיזם, עומדים לרשות האנושות אמצעים המובילים למצב הארה מלאה, כפי שמימש הבודהה עצמו.

על-פי מקורות הטהרוואדה, הבודהה עצמו לימד בעל-פה בלבד, תלמידיו העלו את הדרשות על הכתב בתקופה מאוחרת יותר וכך העבירו אותם בצורתם הראשונית. בתהליך זה הושם דגש ניכר על העברה אוטנטית ומדויקת של הלימודים. כתבים אלו נקראים הקאנון הפאלי. מאוחר יותר, אמני בודהיזם (שעל-פי המסורת מימשו את מצב ההארה), כתבו פירושים שביארו את משמעות לימודיו של הבודהה.

טהרוואדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טהרוואדה

טהרוואדהפאלי: "תורת הבכירים”), לעתים מכונה בטעות על ידי מהאיאניסטים (תלמידי ה"רכב הגדול") "הִינַיַאנָה" ("רכב נחות" Hīnayāna).

טהרוואדה היא הדת העיקרית במשך מאות רבות של שנים בסרי לנקה ובחלק היבשתי של דרום מזרח (קמבודיה, לאוס, מיאנמר, תאילנד וחלקים מדרום מזרח סין ושל וייטנאם ובנגלדש). היא נמצאת גם במלזיה ובאינדונזיה. היא הופכת פופולרית גם בסינגפור ובאוסטרליה. כיום יש כמאה מיליון בודהיסטים טהארוואדים ברחבי העולם, ובשנים האחרונות הטהרוואדה החלה להתפשט גם במערב.

ב-400 עד 500 השנים הראשונות לאחר חייו של הבודהה, שעל-פי המקורות חי משנת 479-563 לפנה"ס, תרגלו רק את הדרך המתוארת בכתבים העתיקים ביותר – הקאנון הפאלי. מתוך 18 אסכולות הוותיקות, שרדו עם הזמן רק אלו שדאגו שוב ושוב להעברה אוטנטית של הלימודים. עשו זאת בעיקר הוותיקים (או הזקנים) של הקהילה (או המסדר) (בשפת הפאלי: טְהֵרָא). מכאן השם "טְהֵרַוַואדָה" (פירושו: "תורת מסדר הבכירים/וותיקים") שבאופן כללי מאגד שתי אסכולות נוספות של הדרך הקטנה: סְטְהַוִוירַוָואדִין והשנייה סַרְוַוסְטִיוָואדִין.

הטהרוואדה היא כנראה המסורת העתיקה בעולם. כיוון שזו מסורת עתיקה, היא נחשבת על ידי רבים לשריד אותנטי יותר מזרמים אחרים.

מאוחר יותר, עם צמיחת זרם המאהיאנה כונו על-ידם האסכולות הוותיקות היניאנה.

הבסיס הפילוסופי של רמה זו שמהווה את יסוד הדהרמה, ומקובל על כל הזרמים הוא ארבע האמיתות האצילות, שלעתים, נתפשות באופן שונה על-פי רמת ההבנה המיוחסת לכל זרם:

  1. האמת בדבר קיומו של הסבל: סבל קיים, והוא אוניברסלי.
  2. האמת בדבר מקורו של הסבל: קיימת סיבה לסבל והיא חוסר הסיפוק או ההשתוקקות (סנסקריט: טנהא).
  3. האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מהשתוקקות וכך להשתחרר מסבל, כלומר – הסבל סופי.
  4. האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: יש דרך המובילה לסיומו של הסבל.

בטהרוואדה מושם הדגש על הדרך בת שמונת העקרונות הקרויה "הדרך המתומנת האצילה".

בנוסף לארבע האמיתות האצילות והדרך המתומנת האצילה, מוזכרות נקודות שונות, הידועה בהן היא "עשר המידות" ("פרמיטות”), שעל הבודהיסט לטפח. בין מידות ניתן למצוא אהבה בלתי-מותנית, סובלנות, נתינה וכדומה, אלו מעידות על אופיה ההומאני של הדרך הבודהיסטית.

מטרת המדיטציה היא הרגעת התודעה והבאתה למצב שלווה בחיי היום-יום.

מתרגל הטהרוואדה מתרגל מתן, מדיטציה ומוסר וכך נמנע ממצבים העלולים לגרום לסבל ומתקדם בהדרגה לעבר שחרור מלא.

ההישג הגבוה ביותר ברמה זו הוא מצב "השחרור" המכונה גם נירוואנה, כלומר, שלווה מלאה בה שרויה התודעה, והבנה מוחלטת שהאגו או ה"עצמי" לא קיים כשלעצמו – תפישת מהותו כריקות ושחרור מלא מכל סוג של שנאה, תאווה ובורות.

מאהיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהאיאנה

מַאהַיַאנָה - פירוש המילה "הדרך הגדולה" או "המרכבה הגדולה". מייסדי זרם זה, ובהם נגרג'ונה פרשו מהטהרוואדה, ושינו והוסיפו ללימוד המוקדם ויצרו תורה חדשה.

המהאיאנה נבדלת ממסורת הניקייה (שלפעמים קוראים לה אסכולת ה"היניאנה") בכך שהיא מקבלת את סוטרות המהאיאנה (סוטרה = ספר, כתב). אך אסכולות המהאיאנה אינן דוחות את הסוטרות של הניקייה, כגון אלה שנשמרו בקנון הפאלי; אלה גם נחשבים לבעלי סמכות.

כתבי המהאיאנה כנראה חוברו על ידי מספר מחברים[1]במהלך תקופה של מאות שנים,[2][3][1][4][5] תקופה שהתחילה בזמן כלשהו בין 150 לפני הספירה[3] והמאה הראשונה לספירה[6]עד סביבות 650 לספירה.38 הקנונים המאוחרים נרשמו בדרך כלל ב"סנסקריט מעורבת”,26 וכשהם הגיעו למרכז אסיה ולסין דרך "דרך המשי", הם תורגמו לשפות המקומיות.[4] במהלך התרגום לסינית המתרגמים הכניסו לתרגום את הרעיונות והפרשנויות שלהם.[7] נראה שהתרגומים הראשונים היו לא ברורים.[7] במרוצת הזמן אותם רעיונות התערבבו עם אמונות מקומיות[7] ונוצרו דרכים חדשות המשלבות מוטיבים של אמונות שונות.[7] מלומדים סבורים שחלק מהסוּ֫טרות (או הכתבים) של הקנונים המאוחרים חוברו במרכז אסיה או בסין.[7][4][3][5] אותן סוּ֫טרות הופצו מאוחר יותר גם לוייטנאם (במאה השנייה לספירה)[4] קוריאה (ב-372 לספירה),[4] יפן (בסביבות 538 או 552 לספירה),[4] טיבט (במאות השביעית והשמינית לספירה),[4] מונגוליה (במאה ה־13 לספירה),[4] טייוואן (במאה ה־17 לספירה)[4] ולארצות נוספות ותורגמו גם לשפות המקומיות של אותן ארצות. הן השפיעו על תרבויות רבות ואנשים רבים בחלקים גדולים של אסיה (בעיקר בחלקה הצפוני ובחלקה המזרחי) והגיעו גם למערב.
למרות שהעידן השני של הבודהיזם ההודי, החל כבר במאה ה-2 לפנה"ס עם הופעתם של התכנים הראשונים של הפראג'נפרמיטה, רק מאתיים שנים מאוחר יותר הוא הפך לזרם העיקרי של הודו. זה קרה הודות לשני רבי-אמנים, שאף נובאו על ידי הבודהה עצמו: נגרג'ונה (המאה ה-2 לספירה) ואסנגה (המאה ה-5 לספירה), והודות להיווסדה של אוניברסיטת נלאנדה במאה ה-2 לספירה לערך, שהפכה ב-1000 השנים הבאות למרכז הגדול ביותר לשימור ולהפצת המאהיאנה. אחד מזרמי המשנה החשובים הוא מדיאמקה (הפירוש: דרך האמצע). זו שמה של אסכולה שנוסדה כנראה במאה ה-2 לספירה, והמבוססת על אוסף סוטרות של זרם המאהיאנה הנקראות "מהא-פראג'נה-פרמיטה", דהיינו, שלמות החוכמה הגדולה.
על-פי זרם זה כל התופעות ריקות מקיום עצמאי ובלתי תלוי. מייסד זרם זה הוא נגרג'ונה (באסכולות אחרות הוא נחשב כמייסד הראשוני של המאהיאנה ואף נחשב על-פי זרם המאהיאנה כבודהה שני).
אפשר להעריך תקופה של כ-500 שנה שניתן לייחס לסיבוב השני של גלגל הדהרמה.
הסיבה שרמות לימוד אלו מהוות בסיס ברוב אסכולות הבודהיזם הצפוני, היא בכך שבאותה עת הגיעו המתרגמים הראשונים להודו, ותרגמו את התכנים לשפתם שלהם. כבר במאה ה-1 לספירה החלה תפוצתם של הלימודים להתרחב למרכז אסיה וסין. במאה ה-3 לספירה הגיעו הלימודים לבורמה, קמבודיה, לאוס, וייטנאם ואינדונזיה. תכנים בודהיסטים חשובים תורגמו לסינית במאות ה-4 וה-5 לספירה, בעיקר על ידי קוּמַארַגִ'יוָוה (שנת 344-413) וחוּי-יאן (שנת 334-416). רב-האמן ההודי הנודע בּוֹדהִידְהַרְמָה, הגיע מהודו לסין בשנת 520 לספירה וייסד את אסכולת הצ'אן-בודהיזם. אחת מהאסכולות היותר מוכרות במערב- היא הזן-בודהיזם, המשויך למאהינה. הזן-בודהיזם הופיע ביפן כמה שנים מאוחר יותר – בשנת 538 לספירה, ובשנת 594 לספירה הפך לדת הלאומית ביפן.
המאהיאנה התפתחה כמסורת פילוסופית-דתית, שהציעה פרשנות ותכנים חדשים המבהירים את מהות הדברים שלימד הבודהה. אחת ההבנות היא שהמטרה אינה רק שחרור עצמי מסבל אלא שחרור כל היצורים החשים. על בסיס זה צמח אתוס הבודהיסטווה: הבודהיסטווה הנו אדם שגמר אומר לחתור אל ההארה למען כל היצורים החיים, ומקדיש את כל זמנו ומרצו למטרה זו תוך דחייה של שחרורו האישי. הבודהיסטווה אינו מסתפק בהגעה לנירוונה אלא לוקח על עצמו, מתוך חמלה אינסופית, את המחויבות להמשיך ולפעול לטובת כל היצורים כל עוד קיים סבל בעולם.
הנזירים במסורות שהתפתחו במדינות אלו אינם מקבלים על עצמם את אותם הכללים המקובלים בטהרוואדה.
מטרת המדיטציה היא חוויית הריקות באופן תמידי ופיתוח מוטיבציה מלאת חמלה. בחיי היום-יום שומר מתרגל המאהיאנה על נדר הבודהיסטווה הפנימי בכל פעולותיו ומונחה על ידי השאיפה להביא תועלת מתמשכת לכל היצורים. ההישג הגבוה ביותר הוא הארה מלאה, הגשמת מלוא הפוטנציאל של התודעה. המתרגלים בדרך זו הם גם נזירים וגם חילוניים פעילים המצליחים בחייהם.

וג'ריאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – וג'ריאנה

וַג'רַיַאנָה- ואג'רה פירושה יהלום, יאנה פירושה מרכבה. ביחד פירוש המילה הוא מרכבת היהלום. שמות נוספים הם "דרך היהלום" או "בודהיזם טנטרי". זהו אחד מזרמי הבודהיזם הטיבטי, מוכר גם כ"טנטרה" (מילה בסנסקריט שפירושה "אריגה" או "טווייה").
לאחר תחילת עידן המאהיאנה, החל בחלק מהארצות העידן השלישי של הבודהיזם ההודי – זמנם של היוגים הנודעים ורבי-האמנים המוארים, הידועים כמַהַאסִידְהִים. תלמידיו של הבודהה התפתחו ובשלו לתרגול הלימודים הגבוהים יותר של הוג'ריאנה. רבי-אמנים אלו – שנחשבו לבעלי יכולות על-טבעיות בלתי-רגילות (סנסקריט: סידהי) – היו משני המינים ובאו מכל הקשת החברתית דאז. ברוח אותה תקופה הם שוטטו בכל מקום כיוגים ויוגיניוֹת נודדים, שניהלו אורח-חיים פראי שלא תאם לאף מסגרת חברתית מקובלת.

על-פי מסורת הוג'ריאנה סובב בודהה את גלגל ה"דהרמה" שלוש פעמים. בכל אחד מהסיבובים הדריך מחזור הוראה שונה שהותאם ליכולותיהם של שומעיו.

על פי מסורת הוג'ריאנה במהלך הסיבוב הראשון של גלגל הדהרמה לימד בודהה ארבע אמיתות יסוד המתארות את מצב האדם, את הסיבות למצב זה, ואת הדרך להשתחרר מהסבל והקשיים.

במהלך הסיבוב השני של גלגל הדהרמה לימד בודהה שטבע כל התופעות נעדר קיום ממשי או עצמאי (סנסקריט: פּרַאגְ'נָפַּרָמִיטָה).
במהלך הסיבוב השלישי של גלגל הדהרמה לימד בודהה כי בכל יצור חי טבוע "טבע-הבודהה" הכולל את כל האיכויות המושלמות של ההארה.

ניתן להשוות את שלושת סיבובי גלגל הדהרמה לזרמים שונים בבודהיזם:

  • הידע שנמסר בסיבוב הראשון הוא הבסיס למסורת הטהרוואדה, הנקראת על ידי הזרמים האחרים כדרך הקטנה, היניאנה, דרך זו היא הדרך המשותפת לכל הזרמים בבודהיזם.
  • הידע שנמסר בסיבוב השני של גלגל הדהרמה הוא הבסיס לדרך הגדולה, מאהיאנה. העיקרון של דרך זו – השאיפה לממש מצב בודהה כדי לשחרר את כל היצורים מסבלם.
דרך התרגול (ברוב המדינות) של המאהיאנה, היא הסוטרה, הסוטרה מכונה גם "מרכבת הסיבה" מאחר שבעזרתה יוצרים את הסיבות להארה עתידית. הכרה בריקות או באי-קיומן של כל התופעות מושגת הודות לחקירה מדוקדקת שלהן, וכן הודות לתרגול המדיטטיבי המתאים.
  • הידע שנמסר בסיבוב השלישי הוא הבסיס לטנטרה שאת מלוא היקפה מיישמים כיום רק בבודהיזם הטיבטי. במסורות אחרות, למשל בצ'אן-בודהיזם שבסין ובזן-בודהיזם שביפן, מועברים רק חלקים מסוימים של הטנטרה. כינויים נוספים לטנטרה הבודהיסטית הם "וג'ריאנה" או "דרך היהלום", וכן "מרכבת הפרי" מאחר שכאן מזדהים עם הפרי עצמו, כלומר, עם המצב המושלם של בודהה. בטנטרות לימד הבודהה שהאיכויות הנעלות של ההארה טבועות מאז ומתמיד בטבע התודעה, והמטרה היחידה היא הסרת מושגים ותפישות המצעפים ומונעים מהאדם להכיר בטבע זה.
    מסורת הוג'ריאנה מאגדת את אמני הבודהיזם החשובים ביותר של אותה תקופה לקבוצה של 84 מהאסידהים, שבראשם עמד רב-האמן סַרַהָה. על-פי המסורת, הם חיברו שירים רבים מתוך התובנה חסרת-הגבולות אותה חוו, שקובצו לאוסף הנקרא "דוֹהָא".
    הבסיס הפילוסופי הוא לימודים על טבע הבודהה הטבוע כבר בכל יצור חי. המדיטציות הן תרגול מעשי בו מזדהה המתרגל עם טבע הבודהה שלו. בחיי היום-יום מושם דגש חזק על ההשקפה הטהורה, כלומר, היכולת לראות את האיכויות והפוטנציאל הגלום ביצורים ובעולם, ולפעול בו כפי שפועלים הבודהות. ההישג הגבוה ביותר הוא הארה מלאה. המתרגלים ברמה זו הם בעיקר חילונים ויוגים מהסיבה הפשוטה שישנה כאן חשיבות מרובה לניסיון חיים עשיר ולמיומנות לפעול במצבי חיים מורכבים. נחשב שהוג'ריאנה כוללת הן את רמות ההבנה של דרך הזקנים (הטהרוואדה) והן של הדרך הגדולה (מאהיאנה).
    בוג'ריאנה, מלבד לימודים תאורטיים, דרושה גם העברה ישירה של ניסיון מדיטטיבי המתאפשר רק הודות לקשר הדוק עם מורה (בסנסקריט: גורו, בטיבטית: לאמה).
    על זרם זה יש ביקורת רבה, בעיקר מצד זרם הטהרוואדה, הטוענת שהוא מקדם תרגולים "קיצוניים" שאמורים להביא לקיצור הדרך להארה. בוג'ריאנה מוגבלים תרגולים אלה למתרגלים מנוסים ביותר בעלי ניסיון מדיטטיבי רב שנים, מה גם שתרגולים אלה הנעשים בהתבודדות ובתנאי סביבה מיוחדים, נחשבים רק כחלק ממכלול שיטות ההמרה המהירות הקיים בזרם זה. כיום ניתן לשלב את מרבית השיטות בחיי היום-יום; דבר שעלול לפסול את הטענה שטנטרה היא בעיקרון אזוטרית ופתוחה רק למתרגלים מנוסים מאוד.
    בין השאר הטנטרה הבודהיסטית עושה שימוש במנטרות (נוסחאות או חזרה מונוטנית על מילים בעלות כוח מיוחד), ינטרות (כלים או רישומים גרפיים בעלי השפעה על ההכרה), תרגולים גופניים, ובבודהיזם הטיבטי המסורתי יש גם טקסים מעטים הלקוחים מרובד תרבותי קדום יותר (המסורת והדת האנימיסטית הטיבטית "בון").

חלוקה גאוגרפית של הזרמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Rupert Gethin, The Foundations of Buddhism, Oxford University Press, 1998
  2. ^ Eno, R, BUDDHISM & BUDDHISM IN CHINA, EALC E232, Indiana University, 2008, עמ' 9
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Hirakawa, Akira, A history of Indian Buddhism: from Śākyamuni to Early Mahāyāna; translated and edited by Paul Groner, University of Hawaii Press, University of Hawaii Press, 1990
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 Buswell, R.E. Jr. (Editor in Chief), Encyclopedia of Buddhism, Macmillan Reference USA, 2004
  5. ^ 5.0 5.1 Paul Williams, Mahāyāna Buddhism: The doctrinal foundations, Second edition, Routledge, 2009
  6. ^ Harvey, P., An Introduction to Buddhism: Teachings, History and Practices, second edition, Cambridge University Press, 2013
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Zürcher, Erik, , The Buddhist conquest of China : the spread and adaptation of Buddhism in early medieval China, 3rd ed., The Netherlands: Teiser, Koninklijke Brill NV, Leiden, 2007