ז'אן-מארי לוסטיז'ה
 | |
| לידה |
17 בספטמבר 1926 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
5 באוגוסט 2007 (בגיל 80) פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
נוטרדאם |
| מקום מגורים |
פריז, אורליאן, דקאזוויל |
| השכלה |
|
| תפקיד |
חשמן (2 בפברואר 1983) |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
_by_Erling_Mandelmann.jpg)
הקרדינל ז'אן-מארי לוסטיז'ה (בצרפתית: Jean-Marie Lustiger, ⓘ?; נולד כאהרון לוסטיגר 17 בספטמבר 1926 - 5 באוגוסט 2007) היה יהודי מומר שהיה לאיש כמורה צרפתי.
לוסטיז'ה נולד יהודי. בגיל 14 המיר את דתו לנצרות הקתולית. לאחר מכן הגיע לדרגת קרדינל בכנסייה הקתולית ושימש במשך 24 שנים כארכיבישוף של פריז, אחת המשרות הגבוהות בהיררכיה הכנסייתית בצרפת ובעולם הקתולי. לוסטיז'ה נבחר לאקדמיה הצרפתית, היה דמות אהובה על צרפתים רבים, ונחשב לסמכות רוחנית ומורה דרך מוסרי. מעולם לא התנכר למוצאו היהודי, והתבטא כי הוא "יהודי שהגשים את עצמו".
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוסטיז'ה נולד כאהרון לוסטיגר בפריז ליהודים חילונים ממוצא פולני, שארל וז'יזל לוסטיגר, מהעיירה בנדין שבשלזיה, שהיגרו מפולין בסביבות מלחמת העולם הראשונה. סבו מצד אמו - שנקרא גם הוא אהרן - כיהן כרב בבנדין. אביו היה בפולין אופה, אולם בצרפת הוריו פתחו חנות ללבנים ברובע ה-18 של פריז. לוסטיז'ה למד בבית הספר הידוע "ליסה מונטן" (Lycée Montaigne) בפריז, בו נתקל לראשונה בתופעות של אנטישמיות כשהתלמידים האחרים היו מכים אותו בצורה קשה וקוראים לו "יהודי מלוכלך". בשנת 1937 התארח אצל משפחה אנטי-נאצית פרוטסטנטית בגרמניה הנאצית שילדיה הוכרחו להצטרף לארגון ההיטלריוגנד.
בגיל 11 החדיר בו מורה לספרות את נושא האמונה באלוהות, המורה, צרפתי קתולי, היה הראשון שדיבר איתו על אמונה. בהמשך, גילה לוסטיז'ה את הברית החדשה, וחש אליה משיכה לא מוסברת. הוא הרגיש שהברית החדשה הייתה פשוט המשכיות לברית הישנה.
כאשר נכבשה צרפת ב-1940 בידי גרמניה הנאצית מצאו לוסטיז'ה, הוריו ואחותו ארלט מחסה באורליאן אצל משפחה קתולית. באותה שנה, במהלך השבוע הקדוש, הוא השבוע האחרון של תענית הלנט שלפני חג הפסחא, החליט לוסטיז'ה להמיר את דתו, בניגוד לרצון הוריו, והפך לקתולי. הוא הוטבל על ידי הבישוף של אורליאן, ב-25 באוגוסט 1940, וקיבל את השם הנוצרי "ז'אן-מארי", שני שמות שמקורם הוא בעברית. לוסטיז'ה נהג לטעון שמעולם לא ויתר על שמו היהודי, שכן הכהן הגדול אהרון, אחיו של משה רבנו, נחשב לקדוש בכנסייה הקתולית. אחותו אף היא המירה את דתה לאחר מכן. באוקטובר 1940 החליט משטר וישי להעביר חקיקה אנטי-יהודית שחייבה את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. בספטמבר 1942 נשלחו הוריו של לוסטיז'ה לאושוויץ לאחר שמעבידה של אמו הלשין עליהם. אמו מתה שם בשנת 1943, ואביו שרד, ושב לפריז לאחר המלחמה. הוא ניסה לבטל את הטבלת בנו, אך לשווא.
לאחר שהשלים את לימודיו באורליאן, נרשם לוסטיז'ה ללימודי ספרות בסורבון.
קריירה כנסייתית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
לוסטיז'ה סיים תואר בספרות בסורבון בשנת 1946. לאחר מכן נכנס לסמינר לכמרים של המסדר הכרמליתי בפריז, שהיה שייך לבית הספר הכנסייתי הגבוה "Institut Catholique de Paris". ב-1951 ביקר לראשונה בישראל. ולאחר מכן הוסמך לכמורה באפריל 1954.
בין 1954 ל-1959 שימש ככומר האוניברסיטאי של פריז, ושירת את קהילת התלמידים והמורים של אוניברסיטת הסורבון וכן של שאר המוסדות האקדמאים בעיר. הכריזמה שלו הפכה אותו לפופולרי מאוד באוניברסיטאות, אולם אירועי מאי 1968 גרמו לו להבין שאין בהן מקום לבשורת הנצרות עם כל המהומה שהתרחשה שם.
בין 1969 ל-1979 היה הכומר בכנסיית סן-ז'ן-דה-שנטל, כנסייה ברובע ה-16 העשיר של פריז.
ב-10 בנובמבר 1979 מונה לוסטיז'ה לבישוף מאורליאן, על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אך הוא ישב בתפקיד זה רק 15 חודשים.
הארכיבישוף של פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1981 מונה לוסטיז'ה לארכיבישוף של פריז. במילוי משרה זו גילה מרץ רב. הוא ניצל את הרפורמות שערך פרנסואה מיטראן בתחום התקשורת, כדי ליצור ערוצי טלוויזיה ורדיו קתוליים, והפך לדמות תקשורתית מוכרת.
ב-2 בפברואר 1983 מונה לקרדינל. מינוי זה הפך אותו לדמות בינלאומית מוכרת. הקרדינל לוסטיז'ה ביצע רפורמות במבנה הכנסייה בפריז, במיוחד בכל הנוגע להסמכת כמרים. ב-1984 פתח פקולטה עצמאית לתאולוגיה במוסד הלימודים הגבוה "École cathédrale de Paris", באופן עצמאי מה"Institut Catholique". הוא תמך בהקמת כנסיות חדשות, ותנועות המונים כקהילת אמנואל, קבוצת תפילה פריזאית שהפכה לתנועה עממית לחידוש פני הכנסייה הקתולית.
ב-1984 עמד בראש הפגנת המונים נגד חקיקה שקיצצה את התמיכה הכספית בחינוך הקתולי בצרפת. לוסטיז'ה לא התנגד לחוק משנת 1905 המפריד את הכנסייה בצרפת מהמדינה, אך הביע התנגדותו לחוק האוסר על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר, כאשר העיד בפני "ועדת סטאזי" שהייתה חלק מהליך חקיקת החוק.
במהלך כהונתו השתדל לפייס ולגשר בין זרמים שונים בכנסייה, בין שמרנים וחדשנים, ובין ליברלים ומסורתיים. הוא מתח ביקורת על סרטו של מרטין סקורסזה "הפיתוי האחרון של ישו" בשנת 1988, בניגוד לעמדתם של בישופים ליברלים שלא ראו פסול בסרט.
בנוסף לתפקידיו הכנסייתיים, שמר על קשרים טובים עם העולם הפוליטי. על אף שהיה מנוגד לדעותיו של פרנסואה מיטראן הסוציאליסט, שמר על קשרים טובים עם הממשל במהלך כל תקופת כהונתו. בשנת 1989, במהלך חגיגות מאתיים השנה למהפכה הצרפתית עמד בוויכוח מתוקשר עם שר התרבות ז'אק לאנג שביקש לכבד את "אבה גריגואר", כומר מימי המהפכה שהיה הראשון נשבע שבועת אמונים לממשל האזרחי בקבורה בפנתיאון. בשנת 1995 הדיח את הכומר אלאן מייארד לה מורנדא, שנשא במשרה דיפלומטית מטעם הכנסייה, מכיוון שסבר שבעמדותיו הוא נוטה למועמד אדואר בלאדור. כקרדינל, היה אחראי לסידורי הקבורה של מיטראן, שנערכו בכבוד רב ובפאר ממלכתי. בשנת 1997 ארגן את "יום הנוער העולמי" בפריז, אירוע בינלאומי שבו השתתפו יותר ממיליון בני אדם.
לוסטיז'ה לא נבחר מעולם לעמוד בראש המועצה האפיסקופלית הצרפתית. חבריו להיררכיה הכנסייתית העדיפו על פניו מועמדים אחרים בשלוש הפעמים בהם נערכו בחירות בתקופת כהונתו כארכיבישוף של פריז. יחד עם זאת הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1995. יוקרתו של מוסד זה, שבכל זמן נתון יש בו ארבעים חברים המייצגים את האליטה האקדמית והתרבותית של צרפת, היא כה רבה, עד שחבריו נקראים "בני האלמוות".
פרישה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 בפברואר 2005 הכריז לוסטיז'ה על פרישתו. את הופעתו האחרונה בציבור ערך בינואר 2007. באפריל אובחן כלוקה בסרטן העצמות ובסרטן הריאה, וב-5 באוגוסט 2007 מת.
מותו עורר תחושות של צער בציבור הצרפתי. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, ששהה בחופשה בארצות הברית, קיצר את חופשתו ושב לצרפת על מנת להשתתף בהלווייתו. האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר שלח לארכיבישוף של פריז מכתב בו הביע צערו על מות לוסטיז'ה, והתבטא כי לוסטיז'ה היה "אדם מלא אמונה ורצון לדיאלוג, והקדיש את עצמו באופן נדיב לקדם עוד ועוד את היחסים הקרובים בין נוצרים ויהודים".[1]
הלווייתו של לוסטיז'ה נערכה בקתדרלת נוטרדאם, שבה גם נטמן, ב-10 באוגוסט 2007 בנוכחות נשיא צרפת ונכבדים רבים, בהם ראש ממשלת צרפת פרנסואה פילו, שרי ממשלה, ונציגים נכבדים של שלוש הדתות, היהודים הנוצרים והמוסלמים. בתחילת ההלוויה נאמר, ע"פ צוואתו, פרק קי"ג בתהילים בעברית ובצרפתית על ידי בן אחיינו של לוסטיז'ה[2], שגם הניח חופן אדמה שנלקח מהר הזיתים וממקומות קדושים נוספים בארץ ישראל והוענק למשפחת לוסטיז'ה על ידי שגריר ישראל בצרפת. לאחר מכן אמר בן דודו, הסופר וההיסטוריון ארנו לוסטיגר (1924–2012) קדיש על קברו, והסביר לאחר מכן לעיתון לה פיגארו[3] שקריאת הקדיש הייתה אחת מבקשותיו האחרונות של לוסטיז'ה. ההלוויה שודרה בשידורים ישירים ברשתות הטלוויזיה הגדולות בצרפת.
תאולוגיה ואתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוסטיז'ה האמין כי על הכמרים לשמור על נדר הפרישות, התנגד להסמכת נשים לכמורה ולהפלה מלאכותית. על אף שהסכים עם דעותיו של יוחנן פאולוס השני בנוגע לביואתיקה, סבר כי אמצעים למניעת הריון אינם אסורים, במידה ואחד מבני הזוג הוא נשא איידס. הוא ייסד עמותה בשם "טיבריאד" שליוותה הורים נשאי איידס.
לוסטיז'ה ראה בנצרות את השלמתה של היהדות ובברית החדשה את השלמתו של התנ"ך. בספרו "Le Choix de Dieu" (בחירת האל) בשנת 1997 הצהיר כי האנטישמיות המודרנית היא פרי הנאורות, שאותה תקף. בה בעת סירב להצטרף לקתולים שמרנים יותר, ובהם הקרדינל רצינגר, שהיה לימים לאפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר.
לוסטיז'ה היה דובר ידוע נגד הגזענות והאנטישמיות. הוא יצא נגד ז'אן-מארי לה פן, והשווה את הקסנופוביה של לה פן לנאציזם. לוסטיז'ה הבהיר כי הנצרות רואה באדם את צלם האל, ובשל כך כל בני האדם שווים.
לוסטיז'ה היה מקורב מאוד אל האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אם בשל הרקע הפולני המשותף לשניהם, השפות המשותפות שדיברו (פולנית, צרפתית ואפילו יידיש) או בשל דעותיהם שזכו לביקורת מהאגף הליברלי בכנסייה. דבר זה הוליך לאפשרות כי לוסטיז'ה יירש את יוחנן פאולוס כאפיפיור, אך הוא תמיד סירב לדון באפשרות זו. בשנת 2005 היה בין הקרדינלים שבחרו את יורשו של יוחנן פאולוס, האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר.
לוסטיז'ה והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוסטיז'ה מעולם לא התנכר למוצאו היהודי, והתבטא כי הוא "יהודי שהגשים עצמו". לוסטיז'ה דיבר עברית ויידיש. רבם הראשי לשעבר של יהודי צרפת, הרב רנה שמואל סירא, אומר כי צפה במו עיניו בקרדינל אומר קדיש לזכר אמו בבית הכנסת.[4]
עם מינויו כארכיבישוף של פריז התבטא לוסטיז'ה כי: "נולדתי יהודי וכך אשאר, אפילו אם רבים לא יסכימו לכך. עבורי ייעודו של עם ישראל הוא להביא אור לגויים. זו תקוותי, ואני מאמין כי הדרך לכך היא הנצרות".
הרב הראשי לישראל ישראל מאיר לאו יצא בשנת 1995 נגד הזמנתו של לוסטיז'ה לאוניברסיטת תל אביב לנאום בכנס שעסק ב"שתיקת אלוהים בשואה", וטען כי "דרך השמד הרוחני שמייצג לוסטיז'ה מובילה, כמו ההשמדה הפיזית, לפתרון הסופי של בעיית היהודים".[5] בביקורו באוניברסיטה שהתקיים ביום השואה אמר: "אני יודע שאני יהודי, אבל בדת אחרת". התנגדות דומה הביע יו"ר המועצה הלאומית של יד ושם, יוסף בורג, שטען כי "מי שהתנצר עבר את הגבול, ולא שייך לעם היהודי" והתנגד להזמנתו לטקס יום השואה ביד ושם. בעקבות ההתנגדות ביטל שר החינוך אמנון רובינשטיין את הזמנתו, בהסבירו שאין לפגוע באחדות העם ביום השואה.
עם זאת, תמיכתו של לוסטיז'ה במדינת ישראל, לעיתים בניגוד לנייטרליות המוצהרת של הוותיקן, הקנתה לו ידידים בעולם היהודי.
ב-1987 היה מעורב לוסטיז'ה במשא ומתן הנוגע לבניית המנזר של אחיות המסדר הכרמליתי באושוויץ, וזאת לצדם של נציגים של הקהילה היהודית, ובהם תיאו קליין. ב-2005 ייצג את האפיפיור בטקסי הזיכרון לרגל מלאת שישים שנה לשחרור מחנה אושוויץ. במאי 2006 צעד לצדו של האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר כאשר זה ביקר במחנה ההשמדה בירקנאו.
ב-1995 נכח ביחד עם קבוצה של רבנים צרפתים בקריאת מסמך חרטה, שבו התנצלו הקתולים הצרפתים על יחסה הפאסיבי של הכנסייה הצרפתית למדיניות שיתוף הפעולה בצרפת של וישי.
ב-1998 זכה בפרס נוסטרה איטאטה, על קידום היחסים בין הקתולים והיהודים. הפרס הוענק על ידי המרכז להבנה נוצרית יהודית, קבוצה פלורליסטית שמרכזה באוניברסיטת פיירפילד בקונטיקט. הליגה נגד השמצה מחתה נגד מתן הפרס, בטענה שאין זה יאות להעניקו ללוסטיז'ה בשל היותו מומר. ב-2006 ביקר לוסטיז'ה ב"ישיבת חובבי תורה", בית ספר גדול לרבנים במנהטן, ונשא שם נאום בפני התלמידים.
לאחר מותו הביע הקונגרס היהודי העולמי צער על פטירתו.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במנזר הבנדיקטיני באבו גוש הוקמה גינה לזכרו ובה קורות חייו בעברית ובצרפתית וציטוטים מדבריו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנרי טינק, הקרדינל הצרפתי נולד יהודי ומת "בן הברית הישנה והחדשה", באתר הארץ, 7 באוגוסט 2007
- פרופסור סמואל גרג (סיכם ותרגם מאנגלית: דוד וינברג), "מהפכה במולדת החילוניות", השילוח, 3, פברואר 2017
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ AP, האפיפיור על החשמן "היהודי": הוא קירב בין הדתות, באתר ynet, 6 באוגוסט 2007
- ^ אומנם פרקי התהילים נאמרו מחוץ למקום הטקס, על פי הוראת הרב הראשי של צרפת דאז הרב יוסף סיטרוק
- ^ Paris sonne le glas pour le cardinal Lustiger
- ^ דניאל בן סימון, 'הוא נהג לומר קדיש על אמו' נזכר רבם הראשי של יהודי צרפת, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2007
- ^ שחר אילן, קרדינל זה לא מקצוע ליהודי, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2007