ז'אן-פייר רמפל
 | |
| לידה |
7 בינואר 1922 מרסיי, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
20 במאי 2000 (בגיל 78) פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| מוקד פעילות |
צרפת |
| תקופת הפעילות | מ-1937 |
| מקום לימודים |
תיכון טייר, הקונסרבטואר של פריז |
| סוגה |
מוזיקה קלאסית |
| שפה מועדפת |
צרפתית |
| כלי נגינה |
חליל צד |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ז'אן-פייר רמפל (בצרפתית: Jean-Pierre Rampal; 7 בינואר 1922 – 20 במאי 2000) היה חלילן צרפתי, שרבים רואים בו את גדול החלילנים במאה העשרים.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רמפל נולד במרסיי שבצרפת. אביו, ז'וזף רמפל היה גם הוא חלילן. ז'אן פייר רמפל היה הראשון לשלב את החליל במחזור הקונצרטים הבינלאומי. רמפל היה גם הראשון, בתקופה המודרנית, למשוך תשומת לב בינלאומית וקהל מאזינים גדול כזה של פסנתרנים וקשתנים וירטואוזים. במהלך הקריירה שלו, הופיע עם התזמורות המפורסמות בעולם ועם ההרכבים הקאמריים הנודעים ביותר. כנגן מוזיקה קאמרית הופיע עם אייזק שטרן ומסטיסלב רוסטרופוביץ' ומלחינים כדוגמת פרנסיס פולנק כתבו במיוחד בשבילו.
ראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'אן פייר רמפל החל לנגן בחליל בהדרכת אביו, שהיה פרופסור לחליל בקונסרבטוריון של מרסיי וחלילן ראשי בתזמורת הסימפונית של מרסיי. בשנת 1937 זכה בפרס הראשון בתחרות הקונסרבטוריון ובאותה שנה גם הופיע ברסיטל הראשון שלו, באולם מאזנו במרסיי. אותו זמן גם ניגן חליל שני ב"תזמורת הקונצרטים הקלאסיים" במרסיי, לצד אביו, שעמו נהג לנגן דואטים מדי יום ביומו כמעט. נגינתו של רמפל הייתה נאמנה למסורת החליל הצרפתי (אביו למד אצל הנביין, שהיה גם מורם של רנה לה רואה ומרסל מואיז.[1]
עם זאת, הקריירה המזהירה שלו, שנמשכה קרוב ליובל שנים, לא זכתה בראשית הדרך לעידוד בלב שלם מצד הוריו, שהיו מבכרים לראותו נעשה לרופא או מנתח, מקצוע שיהווה, כך סברו, בסיס איתן יותר מקריירה של מוזיקאי מקצועי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עשה רמפל את רצון הוריו ונרשם לבית הספר לרפואה במרסיי, שם למד שלוש שנים. אבל כשרשויות משטר הכיבוש הנאצי גייסו אותו ב-1943 לעבודות כפייה בגרמניה, ערק ועשה דרכו בסתר לפריז שם קל היה לו יותר, על ידי החלפה תכופה של מקום מגוריו, לחמוק מידיהם. בתקופת שהותו בפריז נבחן ללימודי חליל בקונסרבטואר של פריז ומינואר 1944 היה תלמידו של גסטון קרונל. שנים אחר כך החליף אותו בתפקידו כפרופסור לחליל בקונסרבטואר. כעבור ארבעה חודשים, במאי 1944, זכה רמפל בפרס הראשון המיוחל בתחרות החליל השנתית של הקונסרבטואר, על נגינת Le Chant de Linos של אנדרה ז'וליבה. בכך חזר על הישגו של אביו משנת 1919.[2]
הצלחות בתקופה שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1945, אחרי שחרור פריז, הזמין המלחין אנרי טומאזי, שהיה אז מנצח התזמורת הלאומית של צרפת, את רמפל להופיע בשידור חי ברדיו צרפת בנגינת הקונצ'רטו התובעני לחליל של ז'אק איבר, שכתב אותו ב-1934 למרסל מואיז. השידור הזניק בן לילה את קריירת הקונצרטים שלו והיה הראשון לשורה ארוכה של שידורים דומים. תרומתו הנחושה לקידום החליל ככלי סולו קונצרטים באותה תקופה הציבה את רמפל כממשיכו של מרסל מואיז. מואיז עצמו נהנה מפופולריות ניכרת בין שתי מלחמות העולם, אם כי לא בסדר גודל לאומי אמיתי. אף על פי כן, מואיז היווה מופת לחלילנים בכך ש"ייסד בפירוש מסורת לחליל הסולו"; מואיז, אומר רמפל באוטוביוגרפיה שלו, "פתח דלת נעולה, שאני ממשיך מאז להרחיב את פתחה עוד ועוד".
משהסתיימה המלחמה, יצא רמפל לסדרת הופעות, תחילה בגבולות צרפת ואחר, ב-1947, בשווייץ, באוסטריה, בספרד ובהולנד. כמעט מלכתחילה ליווה אותו הפסנתרן והנבלן רובר ויירון-לקרואה, שאותו פגש בקונסרבטואר של פריז ב-1946.[3]
בניגוד למזגו הפרובאנסלי, האמוציונלי משהו של רמפל, כהודאתו הוא, ויירון-לקרואה היה מעודן יותר באופיו ("פריזאי אמיתי בן המעמד העליון"), אבל בין השניים נוצרה מיד שותפות מוזיקלית מאוזנת בשלמות. הופעתו של הצמד הזה אחרי המלחמה תוארה כ"חידוש מוחלט", שעשה רושם עז ומיידי על ציבור מאזיני המוזיקה בצרפת ומחוצה לה.[4]במרץ 1941 שכרו השניים, לנוכח תגובות ספקניות משהו, את אולם גאוו בפריז לבצע מה שנראה אותם ימים כרעיון קיצוני, רסיטל שכל תוכניתו מורכבת במוזיקה קאמרית לחליל. היה זה למעשה אחד הרסיטלים הראשונים לחליל ופסנתר שנראה בבירת צרפת מאז ומעולם, והוא חולל "סנסציה".[5]. הצלחת הרסיטל עודדה את רמפל להמשיך באותו כיוון. כעבור שנה הייתה חזרה על הרסיטל בפריז ובשורת החלילן הווירטואוז הצעיר נפוצה במהירות. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 הופיע הצמד דרך קבע בשידורי רדיו ובקונצרטים ברחבי צרפת ובאירופה. ב-1953 יצאו לסיור הבינלאומי הראשון שלהם: מסע דילוגי-איים באינדונזיה, שם קיבלו אותו בחמימות צרפתים גולים. ב-1954 החלו הקונצרטים שלו במזרח-אירופה, החשוב בהם בפראג, שם ניגן ב-1956 בביצוע בכורה את הקונצ'רטו לחליל של יינדז'יך פלד. אותה שנה הופיע בקנדה, שם הופיע לראשונה בקונצרט עם הכנר אייזק שטרן, במסגרת פסטיבל מנטון. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה ולשטרן הייתה השפעה ברורה על גישתו של רמפל לביטוי מוזיקלי.[6] בשלב זה הציב לו רמפל את אמריקה כמטרה וב-14 בפברואר 1958 הופיע עם רובר ויירון-לקרואה ברסיטל הבכורה שלהם בארצות הברית, בתוכנית שכללה יצירות מאת פולנק, באך, מוצרט, בטהובן ופרוקופייב, בספריית הקונגרס בוושינגטון הבירה. דיי תורפ, מבקר המוזיקה של "וושינגטון סטאר" כתב אחרי ההופעה: "הרבה חלילנים גדולים שמעתי בימי, אך התרשמתי, שהקסם שז'אן-פייר רמפל משרה הוא ייחודי. בידיו הופך החליל לשלושה או ארבעה יוצרי מוזיקה - אפל ומבשר רעות, בהיר ופסטורלי, עליז וממולח, עוגב ושקוף. וירטואוזיות הטכניקה בתרוצות מהירות פשוט איננה ניתנת לתיאור במילים."[7] בשנה הבאה, 1959, הופיע רמפל בקונצרט החשוב הראשון שלו בניו יורק, באולם בית העירייה. קונצרט זה פתח פרשיית אהבה ממושכת עם קהל מבקרי הקונצרטים האמריקאי. השותפות המוצלחת של רמפל עם רובר ויירון-לקרואה הניבה מספר רב של הקלטות זוכות-פרסים, מהן ראוי לציון אריך-הנגן הכפול משנת 1962 של מכלול הסונאטות לחליל של באך. הופעותיהם ומסעות הקונצרטים שלהם בצוותא נמשכו כ-35 שנים, עד ראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, כשויירון-לקרואה נאלץ לפרוש בגלל בעיות בריאות. אז יצר רמפל שותפות מוזיקלית חדשה, גם היא לטווח ארוך, עם הפסנתרן האמריקאי ג'ון סטיל ריטר.
במקביל לקריירה שטיפח כסולן, שמר רמפל אמונים לנגינת מוזיקה קאמרית במשך כל חייו. ב-1946 הקים עם האבובן פייר פיירלו את חמישיית כלי הנשיפה הצרפתית מקבוצת ידידים מוזיקליים, שעברו את המלחמה: רמפל, פיירלו, הקלרינטן ז'אק לנסלו, נגן הבסון פול הונייה ונקן הקרן ז'ילבר קורסייה. בראשית 1944 ניגנה החבורה יחדיו ושידרה בלילה מתחנת רדיו חשאית, "מערה", במועדון ד'איזאי ברחוב דה בק, פריז. התוכנית כללה מוזיקה שהנאצים הוציאו מחוץ לחוק ובכלל זה יצירות בעלות הקשרים יהודיים מאת מלחינים כמו הינדמית, שנברג ומיו. החמישייה נשארה פעילה עד שנות ה-60 של המאה ה-20.
בין 1955 ל-1962 כיהן רמפל במשרת חלילן ראשי באופרה הלאומית של פריז, שנחשבה מסורתית למשרה התזמורתית היוקרתית ביותר שחלילן צרפתי יכול להגיע אליה. לרמפל, שנישא בשנת 1947 והיה עכשיו אב לשניים, הבטיחה המשרה הכנסה קבועה כפיצוי על גחמות חיי הנגן העצמאי, אף כי קריירת הסולן שלו כאמן הקלטות התפתחה במהירות ועם הזמן הרחיקה אותו מבית האופרה הפריזאי לתקופות ממושכות במהלך כהונתו שם.
אופי נגינתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגנון נגינתו התאפיין בעיקר בצליל מבריק ובפיסוק מרשים ואלגנטי, מואר בשפעה ססגונית של גוני צליל דקים ומשתנים תדיר. במיטב שנותיו הצטיין גם בווירטואוזיות קלת-אצבעות ונועזת, שהפעימה את קהל מאזיניו. הוא התאים את הוויבראטו הרגיש שהיה טבעי לו לדרישות המוזיקה שניגן, ופיתח יכולת ייחודית לחטוף נשימות מהירות באמצע קטע ארוך ומהיר בלי לאבד לכאורה את רצף נגינתו. לציון מיוחד ראויים מתיקות הצליל במשלב העליון וטווח הדינמיקה הרחב שלו. רבים קינאו בקלילות והפריכות שציינו את הטעמות הסטקטו שלו ("דטאשה"), הנשמעות במיטבן בהקלטות המוקדמות שלו.[8]
רמפל גילה, ערך וביצע הרבה יצירות נשכחות מתקופת הבארוק. הוא שיתף פעולה עם הפסנתרן קלוד בולינג בכמה הקלטות, ביניהן הסוויטה הפופולרית של בולינג לחליל ושלישיית פסנתר בהרכב ג'אז.
L'homme à la flûte d'or - האיש עם חליל הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבעליו של החליל היחיד שכולו עשוי זהב (מס' 1375) שיצר בשנת 1869 לואי לוט, אומן וחרש זהב, היה רמפל הראשון שנודע ברחבי עולם כ"איש בעל חליל הזהב". שמועות על קיומו של חליל הזהב בן 18 הקרט של לוט הילכו בצרפת במשך שנים לפני מלחמת העולם השנייה אבל איש לא ידע לאן נעלם הכלי. ב-1948 רכש רמפל, כמעט בדרך מקרה, את החליל מסוחר עתיקות, שרצה להתיך את הכלי למען הזהב, מן הסתם בלי שיהיה לו מושג, שהחליל שברשותו שווה ערך לכינור סטרדיוואריוס. (במקור נשלח החליל לשאנגחאי כמתנת פרישה שהוזמנה ב-1860 בשביל החלילן הצרפתי ז'אן רמוסה, שהיה לנשיא האגודה הפילהרמונית של שאנגחאי; איך שהוא מצא החליל את דרכו חזרה לאירופה, אם גם מפורק לחלקים).[9] בעזרת משפחתו גייס רמפל די כסף להצלת הכלי היקר והמשיך לנגן ולהקליט בו במשך אחת-עשרה שנים. (הופעתו הראשונה המתועדת בחליל הזהב הייחודי של לוט היא כנראה ההקלטה מאפריל 1948, לסונאטה במי מינור של באך, 1034 ברשימת יצירותיו.[10]) בראיונות אמר רמפל שהזהב, בניגוד לכסף, שיווה לצלילו המבריק, המזהיר מטבעו אופי "כהה יותר במקצת; הגוון קצת יותר חמים, זה מוצא חן בעיני". רק ב-1958, כשהוגש לו במסע הקונצרטים הראשון שלו בארצות הברית חליל זהב 14 קאראט שייצרה, על פי הדגם של לוט, חברת חלילי היינס מבוסטון, הפסיק רמפל לנגן במקור משנת 1869. וכך, אחרי ההקלטה האחרונה בלונדון (הקונצ'רטו הברנדנבורגי ה-5 של באך עם האקדמיה של סנט מרטין בשדות,[9] הטמין רמפל את חליל הזהב של לוט בכספת בנק בצרפת. מכאן ואילך היה חליל היינס לכלי ההופעות הנבחר שלו.
פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
אותות כבוד רבים הורעפו של רמפל במהלך חייו, בין היתר מדליית שירות מצוין של מועדון הלוטוס בהוקרה על מפעל חייו, פרס ליאוני סונין, פרס נשיא הרפובליקה ועוד. בין השאר, התמנה לאביר לגיון הכבוד הצרפתי.
תחרות החליל על שם ז'אן-פייר רמפל מתקיימת מדי שנה כחלק מן התחרויות הבינלאומיות של העיר פריז, לחלילנים בני כל האומות, שנולדו אחרי 8 בנובמבר 1971.
בשנת 1989 פרסם רמפל את האוטוביוגרפיה שלו, "מוזיקה, אהבתי" (יצאה לאור ב"רנדום האוז").
רמפל נקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'אן-פייר רמפל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ז'אן-פייר רמפל, באתר אייטונס (באנגלית)
ז'אן-פייר רמפל, באתר ספוטיפיי
ז'אן-פייר רמפל, באתר AllMusic (באנגלית)
ז'אן-פייר רמפל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ז'אן-פייר רמפל, באתר Discogs (באנגלית)- רשימת תקליטיו של רמפל
- L'Association Jean-Pierre Rampal
- Fanfaire tributes to Rampal
- William Bennett’s website עם זכרונות אישיים מרמפל
- Photographs of Jean-Pierre Rampal בקורס קיץ בניס, 1971
- Photographs of Rampal בחזרה עם אהרן קופלנד בסרטוגה ספרינגס, ניו יורק, 1979
- מחוות לרמפל לאחר מותו כולל דבריו של ג'יימס גאלוויי
- ז'אן-פייר רמפל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ז'אן-פייר רמפל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Claude Dorgeuille's The French Flute School, 1860-1950 (1983; translated from the French original & edited by Edward Blakeman, London 1986); p.26, Joseph Rampal studied flute at the Paris Conservatoire where Adolphe Hennebains (1862-1914) who had in 1909 succeeded Paul Taffanel as professor of flute. Joseph went on to win the First Prize in 1919.
- ^ Joseph won First Prize playing Busser’s ‘Thème Varié’. See Claude Dorgeuille (translated & edited by Edward Blakeman), The French Flute School, 1860-1950 (Tony Bingham, London 1986), p.73.
- ^ ברסיטל הראשון המקצועי שלו, במרסיי ביולי 1941, ליווה אותו הפסנתרן פייר ברביזה. ראו דף ביוגרפיה באגודת ז'אן-פייר רמפל ב-www.jprampal.com/bio
- ^ Denis Verroust, Association Française de la Flûte (June 2002), p.26 of sleeve notes for CD Jean-Pierre Rampal: Le premier virtuose moderne (Traversiere Flute Collection, Patrimoine, Vol.1; 3 CD set: ref 210/271-272-273)
- ^ Obituary: ‘Jean-Pierre Rampal’ by Laurence Joyce, The Independent, 22 May 2000.
- ^ BBC Radio interview recorded in London by Peter Griffiths, November 1982
- ^ cited by Marjorie Burgess in a biographical summary about Rampal at http://www.enotes.com/contemporary-musicians/rampal-jean-pierre-biography
- ^ See http://www.williambennettflute.com/rampal_dufrene.htm where the English flutist William Bennett cites this particular characteristic of Rampal’s playing as a point of skill he wished to improve when he sought out Rampal in Paris for tuition; Bennett also speaks about this in the 1983 BBC Radio 4 profile of 'Rampal - Prince of Flute-Players' where Rampal himself surmises that a native French-speaker's natural facility for producing the "tu" sound in speech was one reason why the articulation of many French flute-players was so good.
- ^ 1 2 Rampal, Music My Love (1989)
- ^ Verroust (June 2002), p.32 of sleeve notes for CD Jean-Pierre Rampal: Le premier virtuose moderne