ז'אן קוקטו

ז'אן קוקטו
Jean Cocteau
	ז'אן קוקטו, 1923
לידה	5 ביולי 1889; מזון-לאפיט, צרפת
פטירה	11 באוקטובר 1963 (בגיל 74); מילי לה פורה, צרפת
מקום קבורה	Chapelle Saint-Blaise-des-Simples
שם לידה	Jean Maurice Eugène Clément Cocteau
סוגה מועדפת	דרמה, טרגדיה
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1908–1963 (כ־55 שנים)
מקום לימודים	תיכון קונדורסה
בן או בת זוג	ז'אן מארה (1937–1963); Jean Desbordes (1928–1930); Jean Le Roy (1915–1917); Edouard Dermit (1947–1963); Natalia Pavlovna Paley (1932–1934); רמון ראדיגה (1919–1924) ;
פרסים והוקרה	Prix Jules Davaine (1913); פרס לואי דלוק (1946); מפקד בלגיון הכבוד ;
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

ז'אן קוקטו (בצרפתית: Jean Cocteau;‏ 5 ביולי 1889 – 11 באוקטובר 1963) היה משורר, סופר, מחזאי, תסריטאי, במאי קולנוע וצייר צרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן קוקטו נולד בעיירה מזון-לאפיט שבחבל איל-דה-פראנס בצרפת לז'ורז' קוקטו, פרקליט וצייר חובב, שהתאבד כאשר ז'אן היה בן תשע שנים בלבד. כאשר למד בבית הספר התיכון ליסה קונדורסה בפריז, לא התעניין בלימודים ולא קיבל תעודת בגרות. למרות כישרונותיו הספרותיים והאמנותיים החשיב את עצמו קודם כל למשורר, ואת כל יצירותיו - לשירה.

קובץ השירים הראשון שלו "מנורת אלאדין" התפרסם ב-1908. הוא נודע במהרה בחוגי הבוהמה של פריז בשם "הנסיך קל הדעת", שהפך לשמו של קובץ שירה נוסף שפרסם ב-1910. הוא התיידד עם מרסל פרוסט, אנדרה ז'יד ומוריס בארס. במשך מלחמת העולם הראשונה שירת כנהג בצלב האדום. בתקופה זו הכיר את גיום אפולינר, פבלו פיקאסו, אמדאו מודיליאני ואמנים רבים אחרים שאיתם שיתף פעולה.

כמייצג חשוב של תנועת הסוריאליזם, שנוסדה על ידי אנדרה ברטון ופיליפ סופו, השפיע ז'אן קוקטו על יצירתם של אמנים רבים ובהם המלחינים של קבוצת השישה שנפגשו בבתי הקפה של רובע מונפרנאס בפריז.

ב-1918 פגש במשורר רמון ראדיגה שהיה בן חמש עשרה שנה בלבד. הם שיתפו פעולה ונסעו לחופשות יחדיו. קוקטו המליץ על ראדיגה בפני החוגים הספרותיים של פריז ודאג לפרסם את שיריו. מותו הפתאומי של ראדיגה ב-1923 גרם לקוקטו להתמכר לאופיום. הוא עזב את פריז ונסע למונטה קרלו בחברת סרגיי דיאגילב לשם הצגת הבלט "הלילות" על ידי להקת הבלט הרוסי שבעבורה קוקטו כתב מספר יצירות ספרותיות.

ב-1929, כאשר ניסה להיגמל מהתמכרותו לאופיום, כתב את הרומן הנודע "הילדים הנוראים" (Les Enfants terribles) שזכה להצלחה רבה בציבור, ובשנת 1950 עובד לסרט קולנוע בבימויו של ז'אן-פייר מלוויל. סרטיו של קוקטו, שאת רובם כתב וביים, השרו על הקולנוע הצרפתי את רוח הסוריאליזם והשפיעו על התפתחות הגל החדש באמנות ובספרות.

ב-1940 כתב עבור ידידתו הזמרת אדית פיאף את המחזה "שווה הנפש היפה" שבו לקחה חלק. למרות פרשות אהבים אחדות עם נשים, ז'אן קוקטו היה הומוסקסואל מוצהר ופרסם דברי ביקורת רבים נגד אלה שתיעבו את ההומוסקסואליות. אחד מיחסיו הממושכים ביותר היה עם שחקן הקולנוע ז'אן מארה ששיחק בסרטיו "היפה והחיה" (1946) "רואי בלה" (1948) ו- "אורפיאוס" (1950), אירוע קולנועי רב-חשיבות, ובוודאי אחד הדוגמאות המרשימות לקולנוע פיוטי במלוא המובן המודרני של המילה. "אורפיאוס" נחשב כיום לאחד מסרטי הקולנוע הגדולים ביותר. סרט ההמשך "צוואתו של אורפיאוס", הצליח הרבה פחות.

ב-1955 התקבל כחבר האקדמיה הצרפתית. במרוצת חייו היה, בין היתר, חבר אקדמיית מאלארמה, האקדמיה הגרמנית בברלין, אקדמיית מארק טוויין בארצות הברית, ושימש כנשיא כבוד של פסטיבל הקולנוע בקאן. הוא כתב כ-30 ספרים, כ-15 מחזות, שירים רבים, דברי ביקורת בשטחי האמנות, השירה והספרות, והיה מפיק, תסריטאי או במאי של כ-15 סרטים. קוקטו נחשף לקהל הישראלי הרחב בערב "אהבה וג'אז", שהוצג שנים רבות, בביצועם של גדעון שמר ומל קלר. 'מסמר-הערב' היה השיר הנפלא של קוקטו -"איבדתיה".

ב-11 באוקטובר 1963 מת ז'אן קוקטו בטירתו שבעיירה מיי-לה-פורה (בחבל איל-דה-פראנס) כתוצאה מהתקף לב, שעות מספר לאחר שנודע לו על מותה של אדית פיאף^[1]. הוא נקבר בקפלה העתיקה שבעיירה, שאת חלונותיה עיטר קודם לכן. על מצבתו נכתב: "אני נשאר עמכם".