ז'ואאו השני, מלך פורטוגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ואאו השני, מלך פורטוגל

ז'וּאָ‏אוּ‏ השני (Dom João II de Portugal בפורטוגזית) (3 במאי 1455 - 25 באוקטובר 1495) היה המלך השלושה-עשר של פורטוגל. יוחסו לו הכינוים "הנסיך המושלם" (פורטוגזית:"O Príncipe Perfeito") או "הרודן" (O Tirano).

מלכת ספרד איזבלה הראשונה נהגה להתייחס אליו בכינוי "El Hombre" ("הגבר").

ז'ואאו השני נולד בטירת סאו ז'ורז'ה, המשקיפה על נוף העיר ליסבון ונהר הטז'ו, בן למלך אפונסו החמישי ולאיזבל מקוימברה, נסיכת פורטוגל. ז'ואאו הפך למלך לימים ספורים ב-1477 לאחר שאביו ויתר על הכתר, פרש למנזר, אך שב לאיתנו תוך ימים והחזיר לעצמו את הכתר. ב-1481 מת אביו וז'ואאו השני הוכתר שוב.

עוד בהיותו נסיך הכתר, הוא החיה את מסעות התגלית ואת חקר האוקיינוס האטלנטי בידי פורטוגל, במטרה למצוא את הדרך הימית להודו. את מסעות התגלית האלה חנך אחי-סבו האינפנטה אנריקה הספן, והן נזנחו במידה רבה עם מותו בשנת 1460.

עם מותו באלוור ב-1495, ירש את הכתר מנואל הראשון, דודנו וגיסו, אחיה של אשתו לאונור.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו, התלווה לאביו במערכות נגד המורים המוסלמים בצפון אפריקה. לאחר כיבוש ארזילה שבחופי מרוקו דהיום ב-21 באוגוסט 1471, הפך אותו אביו לאביר, כשלרגליהם מונחת גופתו של הרוזן של מריאלבה שנפל בקרב. בתחילתה של שנה זו, הוא נישא ללאונור מויזאו, נסיכת פורטוגל ודודניתו הישירה, בתו של דוכס ויזאו פרננדו. ב-1475 נולד בנם האינפנטה אפונסו, שעתיד היה להותיר את ז'ואאו השני ללא יורש ישיר לכתר, עקב מותו בתאונת רכיבה בהיותו בן 16 בלבד.

ז'ואאו השני ותנופת ההתפשטות הימית של פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – עידן התגליות, האימפריה הפורטוגזית

ב-1474, נטל ז'ואאו על עצמו את האחריות על ניהול מפעל התגליות הימיות המתחדש של פורטוגל (אשר נזנח במידה רבה מאז מותו של אנריקה הספן), בזמן שאביו המלך אפונסו החמישי היה שקוע במלחמתו הממושכת על צירוף כתר קסטיליה לכתר פורטוגל.

ז'ואאו השני היה תומך נלהב של מדיניות חקר האוקיינוס האטלנטי, בה החל אחי סבו האינפנטה אנריקה הנווט. המשך מפעל התגליות ניצב בראש מעייניו והוא קיווה לגלות את הנתיב הימי להודו. הישגיה הגדולים של פורטוגל מעבר לים ובניכר בזמן שלטונו היו:

כאשר שב כריסטופר קולומבוס ממסעו הראשון בשליחות המלכים הקתולים של ספרד בשנת 1492, הוא עגן בליסבון עקב סערה, וניצל את ההזדמנות כדי להתרברב בפני המלך ז'ואאו השני על תגליותיו בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי (8 שנים קודם לכן סירב ז'ואאו השני לממן ולצייד עבור קולומבוס צי הנועד לאותה המטרה). תגובתו היחידה של ז'ואאו השני כלפי קולומבוס הייתה לטעון כי בהתאם להסכם עם ספרד, האדמות אותן גילה קולומבוס הן בתחום ההשפעה של פורטוגל‏‏. זאת בהתאם לבולה האפיפיורית Aeterni regis משנת 1481 אשר קבעה כי כל האדמות אשר תתגלנה דרומה לאיים הקנריים תשתייכנה לפורטוגל. לפני שקולומבוס הספיק להגיע לחצרה של מלכת קסטיליה איזבלה לבשר לה על התגלית, הגיע לידיה מכתבו של ז'ואאו השני. במכתב מאיים ז'ואאו לשגר צי לאיים שגילה קולומבוס ולטעון את ריבונות פורטוגל על אדמות אלה. במהרה פנתה ספרד למשא ומתן, שנערך בעיירה הקטנה טורדסיאס (Tordesillas) הצמודה לגבול הפורטוגזי. נכח בשיחות גם נציג מטעם האפיפיור, ששימש כמתווך. התוצאה של שיחות אלה הייתה חתימתו של חוזה טורדסיאס המפורסם, אשר חילק את העולם מחוץ לאירופה בין ספרד ופורטוגל.

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל דה מונטן, שאמו הייתה מצאצאי האנוסים כתב במסה "טעמם של הטוב והרע תלוי במידה רבה בדעתנו עליהם" (ספר 1, פרק 14) את הדברים הבאים:

"כאשר מלכי קסטיליה גירשו את היהודים מספרד, נתן להם המלך ז'ואאו מפורטוגל מקלט בארצו למשך תקופה מסוימת תמורת שמונה אסקודו לנפש, בתנאי שעם סיומה של תקופה זו יעזבו את פורטוגל, והבטיח להעמיד לרשותם ספינות כדי להעבירם לאפריקה. כשהגיע אותו יום, הכריז כי מי שלא יציית יישאר כעבד בפורטוגל. מספר ספינות הועמדו לרשות היהודים, ואלה שעלו עליהן התקבלו בגסות על ידי המלחים - נוסף לעלבונות אחרים. הם הוחזקו בים, הולכים ושבים עד שאזל מזונם, ואז היו חייבים לקנות מהמלחים מזון במחירים מופקעים במשך זמן רב והוחזרו לחוף כשכותונתם לעורם בלבד. כאשר יחס לא אנושי זה נודע לנשארים בפורטוגל, החליטו רובם להפוך לעבדים, ואחרים המירו את דתם והתנצרו."

בשנת 1483 העלילו גורמים מקרב בני האצולה על ר' דון יצחק בן יהודה אברבנאל, ששימש כשר אוצר ויועץ קרוב לאביו אפונסו החמישי, כי הוא עומד לבגוד במדינתו פורטוגל, במסגרת קשר של דוכס ברגנסה נגד המלך (על כך קראו בסעיף הבא). עקב כך, לאחר שהוזהר מבעוד מועד, נטש את משרתו וביקש מקלט בטולדו שבספרד, מושב משפחתו בעבר, וכך הציל את עצמו. משם ניסה להסביר לז'ואאו השני את חפותו. הדבר לא עלה בידו והמלך החרים בצו מלכותי את כל רכושו.

יחסיו המעורערים עם אצילי הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף בגיל צעיר לא התחבב ז'ואאו השני על אצילי הממלכה, מכיוון שהתגלה כחסין מהשפעות וכמתעב קנוניות. האצילים (ובעיקר דוכס ברגנסה פרננדו השני) חששו מאוד ממדיניותו העתידית כמלך. המאורעות בהמשך איששו שאכן חששותיהם היו מוצדקים.

ב-1481, עם עלייתו הרשמית לכס המלוכה, נקט ז'ואאו בסדרת צעדים שנועדו לצמצם את כוחה של האריסטוקרטיה ולחזק את שלטונו. כתוצאה מכך, רבו מאוד הקנוניות מצד האצילים; ז'ואאו לא עשה דבר אלא התבונן. התנהלה תכתובת ערה בין דוכס ברגנסה לבין מלכת קסטיליה איזבלה הראשונה, בה טרוניות ותחנונים כלפי מלכת קסטיליה להתערב בנעשה בפורטוגל. תכתובת זו ייורטה בידי מרגלי הממלכה. ב-1483 הוצא בית ברגנסה אל מחוץ לחוק, אדמותיו הוחרמו והדוכס הוצא להורג בעיר אבורה.

בשנה שלאחר מכן, זימן ז'ואאו השני את בן דודו וגיסו, הדוכס מויזאו, לארמון ודקר אותו למוות, עקב חשד ממעורבותו בקנוניה נוספת. רבים נוספים הוצאו להורג, נרצחו או הוגלו לקסטיליה, כולל גם הבישוף של אבורה, שהורעל בכלא.

למלך ז'ואאו השני מיוחס המשפט "הנני אדונם של אדונים, ולא משרתם של משרתים". המשפט נאמר בהקשר למאבקיו של המלך עם בני מעמד האצולה. לאחר השתלשלות מאורעות אלה, איש בממלכה לא העז להמרות את פי המלך ולפקפק בדבריו. עתה, היה ז'ואאו חופשי למלוך כראות עיניו, ונגדו לא נרקמו עוד קנוניות. אצילים אשר צידדו במלך, או נכנעו לו, נדרשו להביע נאמנותם למלך בפרהסיה. בתמורה ניתנו להם הטבות מסוימות, תוך שנדרשו להמשיך לשלם מיסים לחצר.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]