ז'ול דומון ד'אורוויל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'ול דומון ד'אורוויל

ז'ול סבסטיאן סזאר דומון ד'אורוויל (צרפתית: Jules Sébastien César Dumont d'Urville;‏ 23 במאי 1790 - 8 במאי 1842) היה מגלה ארצות, רב חובל ואדמירל צרפתי. הוא חקר את מערב האוקיינוס השקט, אוסטרליה, ניו זילנד ואנטארקטיקה. כבוטניקאי וקרטוגרף הוא השאיר את חותמו בסדרה של צמחי ים, צמחים, שיחים כמו גם מקומות, למשל ים ד'אורוויל, האי ד'אורוויל שבניו זילנד, והאי ד'אורוויל בארכיפלג קבוצת איי ז'ואנוויל בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה. ארץ אדלי באנטארקטיקה קרויה על שם אשתו.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד'אורוויל גדל במשפחה מכובדת בקלבדוס שבנורמנדי תחתית. אביו היה שופט העיירה, ומשפחת אימו אף היא הייתה משפחה מכובדת באזור. לאחר מותו של אביו בהיותו בן שש, דודו שהיה ראש מנזר באזור, לקחו תחת חסותו. על ידו הוא למד לטינית, יוונית, רטוריקה ופילוסופיה. מ-1804 הוא החל ללמוד ב-lycée Impérial (האוניברסיטה המקומית) בקן. שם התעניין בין השאר באנציקלופדיות שונות, ובמסעיהם של לואי דה בוגנוויל, ג'יימס קוק וג'ורג' אנסון. בגיל 17 הוא נכשל בבדיקות הגופניות של אקול פוליטקניק, ולכן החליט להצטרף לחיל הים.

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1807 התקבל לאקדמיית חיל הים בברסט, שם התקבל בברכה בהיותו שקדן ומלומד, וכמעט שלא התעסק בבידור כמקובל בקרב הספנים.

מצב חיל הים הצרפתי באותה עת היה בכי רע, והצי המלכותי הבריטי שלט ביד רמה בזירה הימית. לאחר שהוצב בנמל בשנת 1812 לא היה מרוצה מן האווירה שבו, וביקש העברה לטולון כדי להעלות שם על אונייה שעמדה להפליג. ההעברה אושרה, אך הפלגת האונייה התעכבה בגלל הצי הבריטי. באותה תקופה למד ד'אורוויל מספר רב של שפות (בנוסף ללטינית ויוונית שכבר למד אצל דודו): אנגלית, גרמנית, איטלקית, רוסית, סינית ועברית. הוא גם למד בוטניקה ואנטומולוגיה, וכן שהה תקופה במצפה כוכבים של הצי.

המסע אל הים האגאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונוס ממילו במוזיאון הלובר

רק בשנת 1819 הפליג לראשונה תחת פיקודו של רב החובל פייר הנרי גויטר דופרה, כדי לבצע מדידות ימיות בארכיפלג היווני. במהלך עצירה באי מלוס, נציג השלטון הצרפתי העיר את תשומת לבו של ד'אורוויל לגילוי מחדש של פסל שיש באי, פסל שכיום ידוע כונוס ממילו. ד'אורוויל זיהה מיד את חשיבות הפסל ורצה לקחתו עמו, אך רב החובל העיר לו כי אין די מקום על סיפון הספינה עבור פסל בגודל שכזה. בנוסף, האונייה התעתדתה לנסוע בים סוער, דבר שעלול לפגוע בפסל. כשהגיע לאחר תקופה קצרה לאיסטנבול (אז קונסטנטינופול) פנה ד'אורוויל לשגריר הצרפתי, כדי שירכוש את הפסל.

לבינתיים, מוצא הפסל כבר מכר אותו לכומר מקומי שרצה לתת אותו במתנה לשולטן. כשהגיע נציג השגריר לאי, כבר היה הפסל בשלבי טעינה על גבי האונייה שתיקח אותו אל השולטן. רק לאחר מאמצים רבים שוכנע הכומר למכור את הפסל לצרפתים, ומאז הפסל מוצג במוזיאון הלובר. ד'אורוויל עצמו קודם בזכות מאמציו לרכישת הפסל לדרגת לוטננט ואף צורף כאביר בלגיון הכבוד.

המסע הראשון אל האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שובו מהמסע אל הים האגאי, נשלח ד'אורוויל לשרת בארכיון הצי. שם פגש בידיד ותיק, הלוטננט לואי איזידור דופריי, והם החלו לתכנן יחד מסע אל האוקיינוס השקט, אזור בו ההשפעה הצרפתית נחלשה מאוד במהלך המלחמות הנפוליאוניות. צרפת תכננה להשיב חלקית את השליטה באזור, על ידי כיבוש ניו סאות' ויילס. ב-11 באוגוסט 1822 על סיפונה של הספינה קוואקילה (צרפתית: Coquille), הפליגו השניים יחד עם צוות שלם של מדענים ואנשי אסטרטגיה אל האזור. במסע זה פגש ד'אורוויל את המין פינגווין אדלי, שנקרא על שם אשתו, אדלה.

במסע זה, אסף ד'אורוויל יחד עם מלומדים אחרים שהיו על הספינה אוסף רב של בעלי חיים וצמחים מחופי איי פוקלנד, פרו וצ'ילה. בסך הכל חזרה האונייה אל צרפת שברשותה יותר מ-3000 מיני צמחים, 400 מתוכם חדשים למדע וכ-1,200 מיני חרקים. במהלך המסע גם נתן ד'אורוויל את שמו למין חדש של חומיות.

המסע השני אל האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשיים לאחר שחזר ממסעו הראשון, הציג ד'אורוויל תוכנית למסע שני אל האוקיינוס השקט, וב-22 באפריל 1826 הפליג על גבי האונייה ששמה שונה עתה ל"ל'אסטרולאב" על שם אחת מאוניותיו של ז'אן-פרנסואה לה פרוז.

במסע זה הקיף ד'אורוויל את העולם, החל מחופי אוסטרליה, האי הדרומי של ניו זילנד, טונגה ופיג'י, מיפה את איי קלדוניה החדשה, סייר בחופי גינאה החדשה וקבע את מיקום טביעת ספינת לה פרוז באיי שלמה, ואף הביא עמו חלק משרידי האונייה. המסע המשיך במיפוי איי קרוליין ואיי מאלוקו. הספינה חזרה למרסיי ב-25 במרץ 1829.

במהלך מסע זה טבע ד'אורוויל את המונחים: מלזיה, מיקרונזיה ומלנזיה כדי להבדילם מהתרבויות הפולינזיות.

לאחר שובו מן המסע הארוך והקשה, שהשפיע לרעה על בריאותו, הוא כתב דיווח מפורט על מסעו, בן חמישה כרכים, דבר שארך כשנתיים (1832-1834). לאחר מכן חזר להתגורר בביתו שבטולון, בתקופה זו נפטרו לו שתי בנות שנולדו לו קודם המסע הראשון, ונולד לו בן - אמיל.

אך ד'אורוויל במשך כל הזמן קיווה לשוב ולעשות מסע שלישי לעבר האוקיינוס השקט, בתקווה לתגליות פורצות דרך. הוא השווה זאת למסעו השלישי של ג'יימס קוק, שבו גילה את הוואי ואת איי חג המולד. ואכן, מסע שכזה יצא אל הדרך.

המסע השלישי אל האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהתוכנית המקורית הייתה מסע אל האוקיינוס השקט, לואי פיליפ, מלך הצרפתים קבע כי המסע יהיה לעבר הקוטב הדרומי המגנטי במטרה לתובעו עבור צרפת. במידה שיהיה בלתי אפשרי להגיע אל המטרה, נקבע כי על המשלחת להשתדל להגיע אל הנקודה הדרומית ביותר. למעשה, משלחת זו הייתה חלק מתחרות שהתקיימה באותה עת בין המעצמות, בהשתתפות ארצות הברית ובריטניה בדרך אל הקוטב הדרומי.

ד'אורוויל היה מאוד לא מרוצה ממטרת המסע שנקבעה עבורו, אך לבסוף השלים עם המטרה מתוך הבנה כי זוהי הדרך היחידה להביא לביצוע המסע השלישי שתכנן.

האונייה ד'אצטורלב שבה נסע את מסעו הקודם וזה שלפניו וכן אונייה נוספת שהתלוותה אליו, הפליגו ב-7 בספטמבר 1837 מטולון. הוא התכוון להגיע לנקודה הדרומית ביותר בים ודל, לחצות את מצר מגלן, להמשיך לחופי צ'ילה כדי להגיע לאוקיינוס השקט, משם למערב אוסטרליה, משם להובארט, בטסמניה, אחר כך לניו זילנד כדי לחפש מיקום למושבת עונשין צרפתית חדשה. לאחר המעבר בהודו המזרחית היה עליו לשוב לכף התקווה הטובה במטרה לחזור לצרפת.

לאחר מסע ארוך ורב תלאות, הצליח ד'אורוויל לנווט את ספינתו אל מצר מגלן, שם הסתייע במפות ששורטטו על סיפונה של אה"מ ביגל המפורסמת בהפלגתה הראשונה.

לאחר שבועות של מסע, נלכדה האונייה בתוך הקרח ונאלצה לשוב על עקבותיה ללא השלמת המשימה שהוטלה עליה, להגיע אל הקוטב הדרומי המגנטי.

לאחר ביקור בחצי האי האנטארקטי וקריאת שמות למספר איים וחלקי יבשה, הוא חזר צפונה לאחר שהתנאים באונייה הפכו לבלתי נסבלים, ורבים מאנשי הצוות סבלו מצפדינה. הוא הקים בית חולים זמני עבור אנשי הצוות בחופי צ'ילה.

לאחר שהות והתאוששות, הפליגה האונייה אל איי מרקיז, והמשיכה במסעה באוקיינוס השקט.

האונייה חזרה לבסוף לצרפת ב-6 בנובמבר 1840, והייתה לאחרונת מסעי גילוי הארצות הצרפתיים.

בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת הזיכרון לד'אורוויל בבית הקברות מונפרנאס שבפריז

לאחר חזרתו לצרפת עוטר ד'אורוויל במספר עיטורים, והוא הוציא לאור את רשמיו מן המסעות ב-24 כרכים ועוד 7 כרכי איורים ומפות.

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במאי 1842 בנסיעתו ברכבת מארמון ורסאי לפריז, קרוב למידון, התהפכה הרכבת ועלתה באש, במה שאחר כך הוכר כתאונת הרכבת הראשונה בצרפת. ד'אורוויל וכל משפחתו, יחד עם עוד עשרות (ואולי אף מאות) אחרים נהרגו במקום.

ד'אורוויל נקבר בבית הקברות מונפרנאס.

על שמו של ד'אורוויל נקראו מקומות רבים, כמו רחוב בתוך הרובע השמיני של פריז, סמוך לשאנז אליזה. בעוד שהוא עצמו הנציח את אשתו במתן שמה על ארץ אדלי.

סלופ על שמו שירתה במלחמת העולם השנייה.

ים ד'אורוויל, האי ד'אורוויל שבניו זילנד, והאי ד'אורוויל בארכיפלג קבוצת איי ז'ואנוויל בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה קרויים על שמו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]