ח'ליל ראעד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ח'ליל ראעד
خليل رعد
Khalil Raad.jpg
לידה 1854
בחמדון, לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1957 (בגיל 103 בערך)
בחמדון, לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה צילום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חנותו של ח'ליל ראעד בשער יפו, ירושלים
צילום שצילם ח'ליל ראעד - אשה ערביה בתלבושת מסורתית מרמאללה, 1920

ח'ליל ראעד, (ערבית: خليل رعد, 1854 -1957) היה צלם ערבי סורי-לבנוני, נוצרי, שהתפרסם במידה רבה בזכות צילומי נופים ואנשים בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. חי בארץ זו רוב שנות חייו, אך כתוצאה מהשלכות המלחמה הערבית - יהודית מ 1949-1948, בערוב ימיו, חזר למולדתו. צילם מעבר ל-1,230 צילומים ועשרות גלויות. בעיזבונו נמצאו תשלילי צילום רבים שתיעדו את חיי היום יום ואירועים בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון לאורך חמישים שנה. נחשב "הצלם הערבי הראשון בארץ הקודש".

רקע משפחתי וילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'ליל ראעד נולד בשנת בבחמדון בחבל לבנון, בימי השלטון העות'מאני באזור.[1] אביו, אניס, שהמיר את דתו מנוצרית מארונית לפרוטסטנטית, ברח מכפר משפחתו, סיבנאי. האב נהרג כשראעד היה בן 6, בימי הסכסוך הבין-דתי משנת 1860 בהרי לבנון. אלמנתו לקחה את שני ילדיהם, את ראעד ואת אחותו, שרה, לירושלים שם התגוררו אצל קרובי משפחה[2]. הוא למד בבית הספר הפרוטסטנטי שבהר ציון בניהול הבישוף סמואל גובאט[3] .

תחילת דרכו כצלם וקורות חייו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראעד למד צילום אצל גאראבד קריקוריאן, ארמני במוצאו, בוגר הסדנה לצילום שהוקמה בירושלים על ידי הפטריארך הארמני איסאי הרביעי גאראבדיאן. בשנת 1890 פתח סטודיו ברחוב יפו בירושלים ממול לסטודיו הצילום של בן מורו, אובהאנס קריקוריאן, דבר שגרם להעכרת היחסים בין שתי המשפחות. הסכסוך הסתיים עם שידוך מוצלח בין אובהאנס קריקוריאן ובין אחייניתו של ראעד, נג'לה, שכונתה משום כך "כלת השלום". מאז שני הצלמים עבדו בשיתוף פעולה.[4] ידוע שהצייר היהודי אפרים משה ליליין פיתח את תצלומיו בעת מסעו בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, בסטודיו של ראעד. ערב מלחמת העולם הראשונה נסע ח'ליל ראעד לבזל שבשווייץ, והשתלם שם באומנות הצילום עם צלם בשם קלר. בשנת 1919 התחתן עם אנה מולר, צעירה שווייצרית, שעבדה כעוזרת צלם אצל אותו קלר. הוא חזר איתה לארץ ישראל המנדטורית, והזוג התיישב בטלביה, אז שכונה ערבית חדשה בשולי לירושלים. ראעד אף נבחר לראש היישוב.

באירועי המלחמה בשנת 1948 ניזוק הסטודיו לצילום, וראעד ומשפחתו נאלצו לעקור בגלל הקרבות לחברון. משם כעבור מספר חודשים חזר ללבנון, לעיירת הולדתו, בחמדון. מאוחר יותר, הבישוף הנוצרי אורתודוקסי איליה כראם הזמין אותו להתגורר בבניין השייך לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית. ח'ליל ראעד נפטר בבחמדון בגיל המופלג של 103 שנים.

צילומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המלחמה ב-1948 ניצלו מעל 1,230 פלטות פוטוגרפיות מזכוכית מהסטודיו של ראעד בירושלים על ידי ידיד איטלקי צעיר שחצה כמה פעמים את שטח ההפקר בשעות לילה. בסטודיו נמצאו גם מספר תשלילים שעוד לא הודפסו. כל הארכיון נתרם למוסד ערבי בשם "המכון ללימודי פלסטין" ורבות מעבודות הצלם פורסמו ב"ג'ורנל אוף פלסטיין סטאדיס" תחת הכותרת "לפני יציאה לגלות". המרכז לחקר המזרח התיכון של אוניברסיטת אוקספורד מחזיק באוסף גלויות פרי עבודתו של ראעד, וכן בהדפסים שעשה על החיילים העות'מאנים בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. צילומים אלה עשה בתוקף תפקידו כצלם רשמי של השלטונות הצבאיים הטורקים. לפי עדות בתו של הצלם, רות, קשריו הטובים עם ג'מאל פאשה, המושל הצבאי הטורקי של סוריה, איפשרו לו גישה חופשית לחזית המצרית והפלסטינית. בצילומיו הנציח ראעד דמויות מבין תושביה הערבים של הארץ (לפעמים נשים ערביות עם כד או סל קש, גברים ערבים עם חרבות מעוטרות וכו'), רגעים מחיי היום יום שלהם, בניינים, בתי מלאכה (כמו סדנת נגרים, תעשיית הסבון בשכם), פרדסים וכו'. ראעד תפס במצלמתו גם בני עדות אחרות שאכלסו את ארץ הקודש, כולל יהודים. הוא צילם פרויקטים חלוציים כמו עבודות חשמל, הקמת קיבוץ עין חרוד ונמל תל אביב, בניית מפעלי ים המלח והמעבדה לניסיונות חקלאיים ועוד. ח'ליל ראעד ליווה בצילומיו גם כמה מהחפירות הארכאולוגיות שהתנהלו בתקופת פעילותו. כ- 1000 מצילומי של ראעד מצויים באוסף בוקי בועז לצילום ישראלי, מבשרת ציון ובכללם שקופיות צבע צבועות ביד.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקדמאים הדוגלים במאבק הלאומי הפלסטיני, כמו בדר אל חאג', וליד ח'לידי ואליאס סנבר ראו בהשתקפות חיי הארץ בתצלומים של ח'ליל ראעד תגובה לתעמולה הקולוניאלית או הציונית של "השממה" שכביכול שלטה לפני הגעתם של האירופים או של העולים היהודים.

אנליז מורס, חוקרת הולנדית, מעריכה כי לחלק מהצילומים של ראעד יש קונוטציות מהמקרא או מהברית החדשה המקנות אופי סטטי לדמויות המצולמות ולחייהן.[5] גם היא וגם האוצרת הישראלית רונה סלע, מדגישות שראעד צילם קודם כל לצורך תיירותי ומסחרי. רונה סלע סבורה שראעד היה "חסר מודעות פוליטית" והסתגל לדפוסים שנראים בעיניה סטריאוטיפים "קולוניאליים" או "אוריינטליסטיים", המושפעים מכתבי הקודש של הנוצרים והיהודים. פרט לכמה תהלוכות פוליטיות, נמנע הצלם מלהתייחס בעבודותיו לסכסוך הדמים בין הערבים ובין היהודים שהתרחש בשנות פעילותו.[6] לעומת זאת, לדעתה של סמדר שפי מהארץ אין בצילומים של ראעד נטייה "אוריינטליסטית" (במובן המונח של אדוארד סעיד) ל"אקזוטיקה". היא מתרשמת מיופי התמונות, מהגישה האמפתית, מה"שמרנות" של הצלם ומ"איכותן האלגנטית" של עבודותיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סלע רונה. ח'ליל ראאד, תצלומים 1948-1891. הוצאה הלנה, תל אביב
  • ,Peter Palmquist, Richard Palmquist, David Rudisill, Martha Sandweiss

Photographers: A Sourcebook for Historical Research, Carl Mautz Publishing 2001 ISBN 1-887694-17-X,

  • Nassar, Issam.

Familial Snapshots: Representing Palestine in the Work of the First Local Photographers History & Memory - Volume 18, Number 2, Fall/Winter 2006, pp. 139-155

  • Sanbar, Elias, Les Palestiniens: La photographie d'une terre et de son peuple de 1839 à nos jours, Hazan Publishers, France, 2004.
  • Khalidi, Walid. Before Their Diaspora: A Photographic History of the Palestinians, 1876-1948, the Institute for Palestine Studies, Washington, D.C., 1984, 3rd edition, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ח'ליל ראעד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקורות אחדים רשומה שנת הלידה 1869, אבל אילו היה כך אביו לא היה יכול היה להירצח בעת סכסוך הדמים בלבנון משנת 1860.
  2. ^ Khalil Raad - Jerusalem Photographer | The Institute for Palestine Studies, www.palestine-studies.org
  3. ^ BRETT KLINE, Hey, there were people here! - Arts & Culture - Jerusalem Post, www.jpost.com, ‏9.7.2010
  4. ^ El Hage, 2001
  5. ^ סמרלינג - מבוא לספר
  6. ^ רונה סלע - ב"תאוריה ובקורת"